מאיר שלו – "אריה בלילות" (2004) – מה קורה כאן בבית הזה?
מאיר שלו – "אריה בלילות" (2004) – מה קורה כאן בבית הזה?
ד"ר שמעונה פוגל עריכה: יהלי פוגל
הסיפור מבוסס על דברי מיכאל,
בנו של מאיר שלו, שרצה שאביו יגלם אריה
במשחק ביניהם ואמר לו: "אבל תהיה אריה זקן, בלי שיניים". דבריו הצחיקו
מאד את שלו.[1]
היצירה "אריה בלילות"[2] היא סיפור הומוריסטי במבנה של "סידור" כפול. בהתחלה ההורים רוצים ל"סדר" את יפתח ובלילות מתחפשים לאריה מפחיד שנמצא בבית, וכשהילד מגלה את התעלול הוא "מסדר" אותם ומלמד אותם לקח.
ספרות ילדים במיטבה, כמאמר צ'וקובסקי[3], מיועדת לשני קהלי יעד: לנמען-ילד ולנמען מבוגר. כל אחד מהם מממש את היצירה ברמה שלו.
"אריה בלילות"[4] היא יצירה הומוריסטית לילדים, שמעבר לקומה הגלויה הפונה לילד, מצויות בה קומות נוספות. המפתח להבין את הקומות הנוספות מצוי בפענוח האמצעים ההומוריסטיים המצויים בה ומשמעותם.
המשחק החד-צדדי של ההורים עם הילד הקטן אינו מתרחש מספר שעות מועט, אלא ארבעה לילות ברציפות, ובכל לילה האימה מתגברת. אין זה משחק חד-פעמי קצר, אלא זה סיוט מתמשך. מכאן ניתן לפרש שהיצירה עוסקת, בין השאר, בחלקים האלימים שיש בכולנו כבני אדם, אלה שאנו משתדלים להסתירם, ולכן הם מתפרצים בלילה, בחלקים הפחות מודעים שלנו והפחות שמורים. כלפי חוץ נראית המשפחה נורמטיבית ומתפקדת, אך בחדרי-חדרים עובר הילד סיוט וטראומה מתמשכים.
היצירה עוסקת בסוד שהמשפחה מנסה להסתיר, וככל שמנסים להסתיר אותו הוא גדל לממדים מפלצתיים. בחסות החשיכה מסתירים את הסוד, ולא מדברים על מה שרוצים להסתיר. משפט המפתח ביצירה, כאשר יפתח רואה את האריה: "מה קורה כאן בבית הזה?" מעיד על תחושה של בלבול, פחד וסודות, שעלולה להיות סכנה בחשיפתם. כדי לשמור על הסוד זקוקים ההורים לתחפושת. באור היום בגינה, הכול נראה הרמוני, אך מתחת לפני השטח המציאות מאיימת ומסוכנת. כל זמן שההורים מתחפשים לאריה מאיים, מתלווה ליצירה הצליל 'רע' (RA).
התחפשות – תחפושת – מסכה
זוג ההורים ביצירה לובשים בלילה תחפושת של אריה, ובנם אינו יודע שהם התחפשו. לא שתי תחפושות, אלא שניהם באותה תחפושת. שניהם כאחד מול הילד.
נשאלת השאלה מהי משמעות התחפושת ביצירה?
ומדוע הם בוחרים להתחפש למלך (מנהיג) מפחיד ומאיים?
תיאורטיקנים רבים התייחסו לנושא המסכות והתחפושת:
על פי רילקה במהלך החיים הופכים הפנים להיות מסכה: "יש המון רב של אנשים, אבל יותר מהם יש פרצופים, שכן כל אדם יש לו פרצופים אחדים. יש בני אדם שלובשים פרצוף אחד במשך שנים רבות, וטבעי שהוא בלה, מזדהם ונסדק סמוך לקמטיו. יש אנשים שמרכיבים את פרצופיהם במהירות איומה…עד שהם מגיעים להעדר פרצוף, והם מתהלכים עם זה".[5]
בספרו "האדם מחפש משמעות" טוען פרנקל שפעולות ובחירות בחיינו יכולות להוות "מסכה" – הסוואה המכסה על סכסוכים פנימיים נסתרים. יש להסיר את ה"מסכה" כדי להתחבר לחלקים האותנטיים והאמיתיים שבנו"[6]
הרחבה של רעיון ה"מסכה" מוצא את ביטויו בתחפושת המאפשרת הזדמנות לצאת מתוך עצמנו, ולהיכנס פיזית לנעליה של דמות אחרת". הדמות הזו תמיד מספרת משהו עלינו"[7]
ויניקוט[8] מייחס חשיבות רבה למשחק, והוא מבחינתו חיוני לכל אדם. המשחק על פי וינקוט הוא חוויה יצירתית במהותה שנקשרת לבריאות, לגדילה וליחסים עם קבוצה. התחפושת משמשת כמרחב מעברי (מושג שטבע ויניקוט), בתוכו ניתן להרגיש ולחוות מחד מרחב ששייך לחיים האמיתיים, אך בעת ובעונה אחת מובחן מהם[9]. בתחפושת אדם מצד אחד הוא הדמות שנכנסת לתוכה, ומצד שני קים עולמו הפנימי והאישי.
בשונה מרילקה ופרנקל הרואים במסכה כורח, מציג הבעל-שם-טוב כיוון מחשבה מרתק על פיו המסכה חיונית להתפתחות האדם הן בתוכו והן בקשר וביחסיו עם הזולת. בשביל להתקרב יש להתרחק. "אחרי פנים לפנים וקירוב מוכרח לבוא הסתר, בכדי שאז דווקא יכול לבוא לבחינת פנים לפנים בקירוב יותר. וכדרך הריקוד שמתקרבים ומתרחקים וחוזרים."[10]
"בין השאר, מאפשרת התחפושת לבטא יצרים חבויים: כשילד מתחפש למפלצת הוא יכול לבטא תוקפנות; כשילדה מתחפשת למלכה היא יכולה לבטא את הקנאה במלכת הגן, ואת הצורך בשליטה. ילד שמנופף בחרב בגן הוא ילד אלים; אבל ילד שמתחפש לסמוראי שמנופף בחרב זה כבר לגיטימי".[11]
התחפשות מאפשרת לנו לצאת מתפקידינו וזהותנו הרגילים, לאמץ חדשים ולשבור מחסומים. התחפשות מאפשרת לנו לבטא את עצמנו כלפי חוץ באופן חופשי יותר ואף באופן אנונימי ויכולה לעורר בנו תחושת ביטחון.
המסכה מסתירה את זהותנו, והסרתה חושפת את האני האמיתי שלנו.
הרבה ילדים אוהבים להתחפש, כי התחפושת מאפשרת להם למלא את המשאלה הכמוסה שלהם (להיות סופרמן, גיבור תרבות וכד').
באמצעות התחפושת, מנסה המתחפש להחליף זהות. יתכן שבאופן טבעי ההורים של יפתח חשים שהם מתירניים מדי, ולכן כדי להיות סמכותיים ולקבוע גבולות ברורים הם צריכים להתחפש לאריה. התחפושת מאפשרת להם לנסות להיות הורים אחרים. אבל בסופו של דבר הם מסתבכים, והתחפושת נופלת מהם כמו סמרטוט – מטפורה למצבם כהורים.
דמות המספר מדווחת שיפתח מבין שההורים זקוקים למשחק התחפושות כשמשעמם להם ועצוב. התחפושת משמשת להם גיוון והיא סוג של משחק. מצד אחד הם רוצים להיות השליט בבית, ומצד שני הם אינם רוצים להיפרד מהילד שבתוכם.
התחפושת שלהם יכולה להעיד על סכסוכים פנימיים שהם מנסים להסתיר, וכן
ההתחפשות לאריה יכולה לבטא יצרים חבויים לדוגמה: התוקפנות המצויה בתוכם, שהם מנסים להסתיר אותה מהסביבה ומעצמם. לכן הם מתחפשים רק בחשכה. בלילה בחושך יוצאים כל השדים ומתגלה האלימות החבויה בתוכם. הסופר בודק את אלמנט האלימות גם בסיפור לילדים בגיל הרך ומביא אותה עד לקצה.
הבחירה להתחפש לאריה מעידה על רצון לשלוט. יתכן שהם מרגישים שהם איבדו שליטה, והם חרדים מאובדן זה, ובמשך השנים הם כבר לא מרגישים כמנהיגי הבית. המסכה יכולה להחזיר להם את תחושת הביטחון.
הם מתחפשים לאריה מפחיד ונוהם. במשלי[12] מושווה ארי נוהם למושל רשע על עם דל. כלומר שאין מנוס משליט כזה. האלוזיה הזו אינה מחמיאה להורים, שמוצגים כרשעים מול הילד הקטן שאינו יכול להם. אבל בפועל כאשר המסכה מוסרת, מתגלה האמת העירומה. הסרת המסכה נעשית על ידי הילד. יתכן שיש כאן רמיזה ל"בגדי המלך החדשים" בהם הילד הוא זה שמגלה את האמת, חשיפה שיכולה לעורר חרדה אצל ההורים.
האריה ביצירה אינו ממשי, אלא מדובר בתעלול של ההורים שמתחפשים לאריה. מנקודת מבטו של הילד מייצג האריה את פחדיו הרבים, את קטנותו מול הטורף, את החרדה מול הסמכות בבית (ההורים), ואת הצורך להישמע ולציית להם.
היפוך תפקידים
ילדים נהנים מאד מהיצירה כי הם מזדהים עם הפחדים של הגיבור, ונהנים מן המתח ההדרגתי, וכשיפתח "תופס" את ההורים הם מזדהים עם הצלחתו "לסדר" אותם. הצלחה זו עונה על המשאלה הכמוסה של ילדים של היפוך תפקידים, שהם יקבעו את הכללים והגבולות בבית וישמשו בתפקיד ההורה.
שני ההורים נכנסים לתחפושת של אריה אחד. בלילה, מתקשה הילד לפרש ולהבין את המציאות. בחסות החשיכה הוא חושב שמדובר באריה אמיתי, ואינו יכול לדעת שמדובר בתחפושת, במשחק ובתעלול. ההורים מבצעים כאן היפוך תפקידים: בדרך כלל הילדים הם שמשחקים, מתחפשים ומבצעים תעלולים.
ההורים מנסים לשחק אתו, אבל הוא אינו מבין שמדובר במשחק, ואינו יודע את הכללים מראש. משחק מתקיים כאשר מראש נקבעים הכללים, וכל המשחקים מודעים לכללים. (יתכן שחוסר ההבנה של יפתח שמדובר במשחק יוצרת את הרגשת אי-הנוחות בקריאה ראשונה של היצירה). בניגוד למציאות בה ביקש בנו של הסופר, שהוא יגלם אריה חלשלוש ולא מפחיד, ומראש שניהם יודעים שמדובר במשחק, ביצירה הפגיש מאיר שלו את הגיבור, שאינו יודע שמדובר במשחק, עם אריה מעורר אימה וחרדה קיומית. יתכן שהעובדה שההורים אינם משתפים את יפתח שמדובר במשחק, מייצגת את החרדה שלהם מאובדן שליטה, לכן הם בוחרים להתחפש לאריה – לשליט. אמנם ההורים מתכוונים לשחק, אך למעשה זה משחק מסוכן, כי הילד נמצא בחרדה קיומית, והוא עובר סיוט.
כאשר יפתח מבין שמדובר במשחק, כמו ילד הוא ממשיך במשחק, והופך להיות "מאמן האריות", ומחייב אותם להמשיך להתנהג כאריות. עד שהמשחק נגמר. הם מבקשים סליחה שלא הסבירו לו מראש שמדובר במשחק והוא משחרר אותם: "הם התחרטו והתחננו והבטיחו הבטחות…ומאז הם אבא ואימא כמו שאבא ואימא צריכים להיות". תיאור ההתנהגות של ההורים "שנתפסו" מתאים להתנהגות של ילד שעשה מעשה רע, מפחד שיכעסו עליו, מתחנן שיסלחו לו ומבטיח שההתנהגות הזו לא תחזור יותר. עכשיו כשהוא מבין שמדובר במשחק, שלושתם משחקים לפעמים בתחפושת האריה, אך לא בלילות אלא באור היום.
גם בנושא ההתחפשות מתקיים היפוך תפקידים: בעבר הילדים היו משתוללים, מתחפשים, ומבצעים תעלולים להורים וההורים נתפסו כרציניים. ביצירה התהפכו היוצרות – הילד רציני וההורים היתוליים. דמות המספר מדווחת שיפתח מבין שההורים זקוקים למשחק התחפושות כשמשעמם להם ועצוב. מצד אחד המשמעות היא שהילד אינו יכול לענות על כל משאלותיהם, ויש להם עולמות משלהם. מנגד, מבחינת הילד קים כאן מסר שעלול להעליב אותו, כיוון שהוא רואה את עצמו במרכז, והוא חושב שהוא צריך להיות כל עולמם. הילד ביצירה מוצג כמתחשב ומבין לעומת הוריו שמבצעים תעלול שמתעלל בו.
בנוסף לכך, ההורים ביצירה תכננו "לסדר" את יפתח, ולבסוף הוא "מסדר" אותם.
מצויה ביצירה ביקורת נוקבת לגבי הסמכות ההורית, שירדה ממעמדה ואינה מתפקדת בצורה מאוזנת, ובמקום להציג גבולות ולנהל את הבית, מתנהל הבית על פי רצונות הילדים, גחמותיהם והקצנה בהתנהגותם. כמו-כן קימת ביקורת על ההורות בתקופתנו, בה משתדלים ההורים להיות חברים של הילד במקום לתמוך, לפתח את הביטחון העצמי וליצור אווירה של פתיחות ושיח על המצוקות של הילד.
שבירת ציפיות
הסיפור כתוב כסיפור בלשי. הקורא יחד עם יפתח רוצים לגלות שלב אחר שלב מיהו האריה הזה, וכיצד הוא הגיע לחדרו של הילד? הדבר האחרון שהנמען-המבוגר היה מצפה לו, שהאריה המפחיד והמאיים הוא למעשה הוריו של הגיבור שהתחפשו לאריה, ובחסות החשיכה הם באים להפחיד אותו.
"שחיטה של פרה קדושה" של דמות ההורים בספרות ילדים לגיל הרך עלולה לגרום לעתים לאנשי חינוך לחוסר נוחות בהתקבלות היצירה.
ואכן עוררה היצירה התנגדות של אנשי חינוך, ובעקבות בקשה של האגודה הבינלאומית לזכויות הילד, כונסה ועדת הכנסת לזכויות הילד לדיון בנושא צנזורה על ספרי ילדים. גננות ואנשי חינוך התלוננו שההורים ביצירה מפחידים את הילד בכוונה תחילה, ושיש בו אלימות הן מצד ההורים כלפי הילד והן מצד הילד כלפי ההורים.[13]
מבקרים ראו ביצירה רמיזות לחיי המין של ההורים[14], שאינם הולמים את הציפיות שלנו בקריאת ספרות ילדים לגיל הרך. מאיר שלו התנגד לפירוש זה וטען שהספר אינו על סקס. "מדובר בשאגות של אריה. ולו הייתי רוצה לרמוז על סקס לא הייתי בוחר דווקא בשאגות". לטענתו הספר יוצא מתמונה מאוד ברורה שכל הורה מכיר שכאשר ההורים מתחבקים תמיד הילד ממהר להפריד או להצטרף לחיבוק, משהו בחיבוק של אבא ואמא ובעמידה שלהם מולו כקיר אחד מאיים על הילד[15]. גם התפיסה של הסופר שתמיד הילד מנסה להפריד אינה תואמת את הציפיות שלנו.
יפתח אינו משתף את הוריו בפחדים שלו. הבחירה בשם 'יפתח', עשויה לגרום לציפייה של הקורא, שתהיה אווירה של פתיחות בבית, ולמעשה אנו נתקלים באווירה של הסתרה. כן היינו מצפים, שיפתח יהיה ילד פתוח שמשתף את הוריו בתחושותיו ובבעיותיו, אך הוא חושב שהם אמורים לדעת ולהבין מה שקורה לו מעצמם.
כדור שלג
המפגש של הגיבור עם האריה מתואר בהדרגה – אפקט הומוריסטי של כדור שלג שמתגלגל ובסוף מתפוצץ. בכל פעם מתווספים עוד פחדים ועולים מדרגה. עד שלבסוף הכול מתפוצץ. אי אפשר יותר להתמודד עם המורא ולשאת אותו יותר.
בלילה אחד שומע יפתח קולות מוזרים של נהמות ושאגות (רררר…ו גרררווו וגררראההה) הוא מציץ לגינת הבית ורואה אריה ענקי. מרוב פחד הוא חוזר למיטה ונרדם מיד. בבוקר הוא מציץ מהחלון ואין זכר לאריה, המראה פסטורלי ובגינה יושבים ההורים בהרמוניה. ("שותים קפה מספל אחד").
בלילה השני הקולות חוזרים אך הוא מציץ ורועד מפחד, אך הפעם גם האריה ראה אותו, חשף עליו ניבים, פער עליו מלתעות ושאג שאגה איומה ונוראה. יפתח חוזר למיטה אחוז אימה. בבוקר הוא שוב מציץ מהחלון והתמונה הפסטורלית וההרמונית חוזרת.
בלילה השלישי, יפתח אינו מספר להורים את מה שעבר עליו בלילות, ובתהליך של רגרסיה הוא רוצה לחזור לישון במיטה שלהם. כשהם מסרבים הוא אינו מצליח להירדם, רואה את הקולות, מנסה להדחיק את קיומו של האריה, אך אינו מצליח. שוב מציץ החוצה ושוב מצויה עליית מדרגה: האריה קרוב לשמשה, משתולל, מזנק, מתגלגל ונוהם נהמות. בבוקר התמונה הפסטורלית וההרמונית של ההורים חוזרת. יפתח אינו מבין: "מה הם לא יודעים שיש שם אריה בלילות".
בלילה הרביעי יפתח מכין מראש כלי נשק (מקל גדול ועבה), כי הוא מתכונן לעליית מדרגה, שאכן מתרחשת. "אריה. ממש. בחדר. אצלו." במבנה שמגביר את המתח (4 משפטים בהם כל משפט בן מילה אחת). האריה חודר למרחב הפרטי מחטט, מרים את השמיכה ומקרב את ראשו. ככל שהמפגש עם הפחד חוזר ועולה מדרגה, האימה מתגברת ולא ניתן לשאת אותה יותר. כמו להבה קטנה שהולכת ומתגברת עד שהיא שורפת, מוציאה האימה, שחזרה והתגברה, מיפתח תגובה אלימה: הוא מניף את המקל, צועק ומאיים על האריה, רודף אחריו בכל הבית ובגינה ומכה אותו במקל. האריה בורח, מועד מסתבך עם עצמו והתחפושת מתפרקת ונופלת לארץ כמו סמרטוט.
יפתח מנצל את הסיטואציה, לוקח את המשחק עד לקצה ומלמד את ההורים לקח: הוא סוגר את ההורים בחדר, כאילו היו בגן-חיות, ומונע מהם: טלוויזיה, קפה, ללכת לעבודה, לאכול סלט ולקרוא עיתון כיוון שהפעילויות הללו אינן מתאימות לאריות.
האימה מוציאה ממנו אלימות פיזית שבאמצעותה הוא מצליח להסיר את המסכה של ההורים.
סודות משפחתיים מתקשרים לעתים לבגידה, לשקרים ולהתעללות (לאו דווקא בין גבר לאישה). ההורים מסתבכים "בשקרים הלבנים" של עצמם ויפתח חושף את האמת. חשיפת האמת והסרת המסכות גובה מיפתח מחיר: הפחד וחוסר האונים בלילות מוציאים מיפתח אלימות פיזית בלתי נשלטת, בחסותה נחשפת האמת. לאחר שהוא מסיר מההורים את המסכה, הוא אינו מפחד מהם יותר. הדימוי של המשפחה הוא דימוי אידיאלי והרמוני, וההורים אינם רוצים לפגוע בו, ולכן הם שומרים על סודות, בעיקר מול הסביבה החיצונית. יפתח מסיר את המסכה והסוד נחשף. עכשיו ניתן לדון בו לאור היום ולשבת יחד עם ההורים בגינה.
סלפסטיק
הסלפסטיק הוא מצב קומי שלועג לאדם המגושם, המסורבל, הלא-מסודר וחסר היציבות. הנמען-ילד נהנה מהסלפסטיק ביצירה, בעיקר כשהוא מציג את ההורים שמתחפשים כנלעגים: הילד רודף וההורים בורחים, מסתבכים עם התחפושת שמתפרקת, נופלים מהעץ, קמים, נתקלים, מועדים, נשמטת לאריה הרגל ומתפרק לו הראש. חשיפת התחפושת והסרתה מציגה את ההורים בצורה נלעגת ומשפילה.
זווית הראיה של הילד
למרות שדמות הדובר ביצירה היא של מספר כל-יודע, נכתבת היצירה מזווית הראייה של הילד, וכיצד הוא רואה את הוריו. האריה יכול לייצג את הפחדים של הילד וכן לייצג את השליט בבית (ההורים). הם קובעים את כללי ההתנהגות ויוצרים את הגבולות.
יפתח אינו משתף את ההורים בתחושות ובפחדים שלו. יתכן שהוא חושב שהם אמורים לדעת ולהבין מה שקורה לו מעצמם.
מבחינתו קים פער בלתי מוסבר בין הלילה ובין היום: בלילה הוא רואה אריה ענק, וביום אבא ואימא יושבים בגינה בתחושה פסטורלית. מצד אחד הוא חווה הרמוניה שבאה לידי ביטוי באור היום ובגינה הפורחת, מצד שני בלילה הוא נמצא במסע אימים של פחד שמישהו רודף אחריו ומנסה לטרוף אותו, והוא שומע נהמות ושאגות, שמסתיימות בצליל RAAA (צליל: רע). משהו רע קורה לו. הלילה מייצג את כל מה שלא מובן לילד, ומצבי הכעס והאלימות צפים על פני השטח. אם כעסו עליו, או שדרשו ממנו לעשות דברים שהוא אינו רוצה, או אינו יכול לעשות, הוא מרגיש מותקף. ניתן לראות במסע האימים חלום טורדני שחוזר על עצמו, שמאפשר לו לעבד את פחדיו וכעסיו. במסע הזה הילד לבד ובודד. הוא מציץ מהחלון לגינה. ההצצה הזאת מתכתבת עם השיר של ביאליק: "עציץ פרחים": "כל היום הגנה יציץ…הוא לבדו עומד כאן"[16] ומדגישה את הילד האחד שעומד מול קואליציה של הרבים = הוריו. היצירה מציגה לנו את הילד בגיל הרך שתופס את הוריו באופן קוטבי. מצד אחד הורים, מעניקים, מגוננים ותומכים שבאים לידי ביטוי במטפורה של אור היום ובגינה הפורחת ומהקוטב הנגדי הורים מפחידים ומסוכנים, שאינם מתחשבים בבדידות שלו, שבאים לידי ביטוי במטפורה של הלילה, והאריה הנוהם, השואג שבא לטרוף את הילד. כלפי חוץ באור היום נראים יחסים הרמוניים, אבל בלילה בחושך יוצאים כל השדים, ומתגלה האלימות החבויה שמנסים להסתיר אותה. מבחינת הילד, הפער בין ההרמוניה ובין הסיוט המתמשך אינו ניתן לגישור, כיוון שילד בגיל-הרך תופס את המציאות בשחור/לבן ולא על כל גווניה ומורכבויותיה.
מאיר שלו מציג את הפער הזה כחלק מהמציאות הנפשית שלנו. בהמשך לתיאוריה של פרויד[17] על פיה מצויים בנפש האדם שני יצרים מנוגדים המקיימים מאבק ביניהם: 'ארוס' מול 'תנטוס' – יצר החיים, יופי, צמיחה ואהבה (שבא לידי ביטוי ביצירה בהרמוניה בגינה), מול יצר המוות, האלימות, התוקפנות, ההרס והשנאה (שבא לידי ביטוי ביצירה באריה האלים והתוקפן). המאבק בין שני האינסטינקטים הללו, הוא אחד מהכוחות המרכזיים המניעים את ההתנהגות האנושית. כמו-כן הם מקיימים יחסי גומלין מורכבים המביאים לתולדות הפוכות ומשלימות.
תהליך הנפרדות
כמו כן עוסקת היצירה בחשיבות תהליך הנפרדות. למרות שלעתים יש לילד משאלה להתמזג ולחזור לביטחון וההכלה של הסימביוזה הינקותית, והוא מרגיש מאוים אם הוא עומד מולם, המסע של הילד להיפרד מהתלות בהוריו ולהתחיל להיות עצמאי, הוא תהליך חשוב ומורכב. כשיפתח חושב שהפתרון למפגש בלילה עם האריה יהיה לישון במיטה של ההורים (כמו שהם הרשו לו כשהיה תינוק) ההורים מתנגדים ויוצרים גבולות. בכך הם מאפשרים לו להתגבר על פחדיו ומחנכים אותו לעצמאות. בסוף רק כשמשעמם להם ועצוב הם שוב מתחפשים. אבל עכשיו יפתח יודע שזה משחק.
הילד, מנקודת מבטו, עובר אתם תהליך, הוא אינו מתעלל בהם. כשהוא מסיר את המסכה, והוא רואה שזה לא מסוכן, הוא יכול להתמודד עם החלקים שלהם שמופנמים בתוכו.
הבעל-שם טוב[18] רואה בפער בין קרבה והסתר-פנים תהליך חשוב להתפתחות האדם. לדעתו, אחרי הקירוב מוכרח לבוא הסתר. בעקבות ההסתר יכולה להתרחש קרבה רבה יותר והבנה רגשית בין לב האדם לנפש חברו. והוא מביא את הריקוד, שבו מתקרבים, מתרחקים ומתקרבים כמשל לריקוד החיים.
הפן החברתי-פוליטי
למרות שבגלוי נמנע מאיר שלו לעסוק בעמדות פוליטיות בעיקר בכתיבתו לילדים, בהיבט העמוק ניתן לפרש את היצירה בפן החברתי-פוליטי. לחברה הישראלית-יהודית חשוב לתפוס את עצמה ולהיראות חזקה ומנצחת, אך השסע החברתי חושף אותנו בחולשתנו. היצירה עוסקת בתחפושות ובמסכות שאנו עוטים על עצמנו בגלוי, כמו שאנו רוצים להיראות כלפי חוץ, ובסמוי – מה שאנו מנסים להסתיר, במודע ושלא במודע. למרות הניצחונות הצבאיים ושכרון הכוח, לא הצלחנו בשטח להפיק מהם ניצחונות אסטרטגיים, והמאבק הישראלי-פלשתינאי ממשיך עד היום. "לא הצלחנו לעצב מציאות אזורית חדשה שמאפשרת למדינת ישראל לשרוד, להתקיים בבטחה ולשגשג"[19]. ניתן גם לפרש שבמציאות הפוליטית בישראל שני הגושים איבדו שליטה. הם רוצים להיראות כאריה נוהם ומפחיד, אבל בפועל כאשר המסכה מוסרת, מתגלה האמת העירומה.
משפט המפתח: "מה קורה כאן בבית הזה?" רלוונטי מאד במדינה דווקא אחרי 20 שנה שנכתבה היצירה, ואולי יש בו משום נבואה למציאות של חברה מקוטבת, שנתפסת בעיני רבים, שאינה ניתנת לגישור. הדברים מקבלים משנה תוקף כשהתעוררנו לסיוט של ה-7 באוקטובר (עם אלפי הרוגים ומאות חטופים), ושאלנו את עצמנו: מה קורה כאן בבית הזה, והיכן השליט והמדינה שהיו אמורים להגן עלינו?
כמו-כן, ניתן לראות ביצירה שלושה מצבים: א. ההורים בתחפושת האריה המאיים ב. הילד שעובר סיוט מול האריה ג. הישיבה הנינוחה בגינה. את המצבים הללו ניתן להקביל למציאות בחברה הישראלית-יהודית: הקיצונים מימין מול הקיצונים משמאל, שהפוליטיקאים והתקשורת מעוניינים ללבות, ובתווך נמצאת המסה הקריטית של רוב הישראלים. בתקשורת נראה שישראל מחולקת לשני קטבים. אבל מסקרי דעת קהל עולה שישראל מחולקת לשלוש קבוצות: א. מיעוט של ימין רדיקלי ב. מיעוט של שמאל קיצוני ג. רוב הישראלים שיש להם מטרה משותפת והם בעלי הסכמה רחבה בבעיות הקרדינליות[20].
ביצירה חווה יפתח טראומה, ובאמצעות הסרת המסכות והשינוי בעמדת ההורים, "שמאז מתפקדים כמו שהורים צריכים להיות" חל שינוי במשפחה והם יכולים לשבת יחד בשלווה בגינה. כך זקוקה החברה הישראלית לשינוי בגישה, ולא לתת לקיצונים לנהל את חיינו. ב – 7 באוקטובר הוסרה המסכה של האריה החזק והכול-יכול, והחברה הישראלית התעוררה להבנה שקיומנו באזור הוא שברירי. בראש וראשונה עלינו לשנות את השיח, ולהקשיב לדעת האחר, גם אם אין מסכימים אתה. לתגבר את הלכידות החברתית, להבליט את הנושאים בהם אנו מסכימים, כדי ליצור חברה מלוכדת ונחושה.
©
2025
רשימה ביבליוגרפית:
ביאליק חיים נחמן [1922](תשל"א). עציץ פרחים שירים ופזמונות לילדים ת"א: דביר
בעל שם-טוב[1794] (2004). כתר שם טוב הוצאת: ספרי חיים
גודמן מיכה (2024). היום השמיני ת"א: הקיפוד והשועל
גרטי יעל(13.6.23) האנשים האמיתיים מאחורי הדמויות בספרי הילדים של מאיר שלו YNET.
דר יעל (2004)."כשאמא ואבא נוהמים ושואגים בלילות" הארץ ספרים. אינטרנט
וולוצקי גלי (2005). "האריה בכה מאד" גלובס אינטרנט
ויניקוט דונלד ו.(1971). משחק ומציאות ת"א: עם עובד תרגום: יוסי מילוא
סטולובי טלי(2023). פורים, מגדר וסטיילינג תרפי. אינטרנט
פראנקל ויקטור(1970). האדם מחפש משמעות ת"א: דביר תרגום: חיים איזק
פרויד, ז' ([1920] 1968).מעבר לעקרון העונג. בתוך: כתבי זיגמונד פרויד, כרך ד, בעריכת ח' אורמיאן, תרגום: ח' איזק. תל-אביב: דביר
קוגל הדר מכון אדלר (2012) למה בכלל ילדים אוהבים להתחפש ? אינטרנט Xnet
קורניי צ'וקובסקי (1985). משתיים עד חמש ת"א: ספריית פועלים עמ' 125 תרגום לעברית: דוידה קרול
רילקה ריינר מריה [1909](1964). רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה ת"א: הוצאת מחברות לספרות תרגום מגרמנית: ישראל זמורה.
שטיינבוק מאיר (2024) ויניקוט מושגים, הגדרות, תיאוריה. אינטרנט
שלו מאיר (2004). אריה בלילות ת"א: עם עובד איורים: יוסי אבולעפיה.
תנ"ך: ספר משלי
[1] גרטי יעל(13.6.23) האנשים האמיתיים מאחורי הדמויות בספרי הילדים של מאיר שלו YNET.
[2] שלו מאיר (2004). אריה בלילות ת"א: עם עובד איורים: יוסי אבולעפיה
[3] קורניי צ'וקובסקי (1985). משתיים עד חמש ת"א: ספריית פועלים עמ' 125 תרגום לעברית: דוידה קרול
[4] שלו מאיר (2004). אריה בלילות ת"א: עם עובד איורים: יוסי אבולעפיה.
[5] רילקה ריינר מריה [1909](1964). רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה ת"א: הוצאת מחברות לספרות תרגום מגרמנית: ישראל זמורה.
[6] פראנקל ויקטור(1970). האדם מחפש משמעות ת"א: דביר תרגום: חיים איזק
[7] אינטרנט. סטולובי טלי(2023). פורים, מגדר וסטיילינג תרפי
[8] ויניקוט דונלד ו.(1971). משחק ומציאות ת"א: עם עובד תרגום: יוסי מילוא עמ' 66
[9] ראה: אינטרנט. שטיינבוק מאיר (2024) ויניקוט מושגים, הגדרות, תיאוריה
[10] בעל שם-טוב[1794] (2004). כתר שם טוב הוצאת: ספרי חיים
[11] אינטרנט. Xnet הדר קוגל מכון אדלר (2012) למה בכלל ילדים אוהבים להתחפש
[12] משלי פרק כ"ח פסוק 15
[13] וולוצקי גלי (2005). "האריה בכה מאד" גלובס אינטרנט
[14] דר יעל (2004)."כשאמא ואבא נוהמים ושואגים בלילות" הארץ ספרים. אינטרנט
[15] וולוצקי גלי (2005). "האריה בכה מאד" גלובס אינטרנט
[16] ביאליק חיים נחמן [1922](תשל"א). עציץ פרחים שירים ופזמונות לילדים ת"א: דביר עמוד כ"ה
[17] פרויד, ז' ([1920] 1968).מעבר לעקרון העונג. בתוך: כתבי זיגמונד פרויד, כרך ד, בעריכת ח' אורמיאן, תרגום: ח' איזק. תל-אביב: דביר. עמ' 118, 129
[18] דברי הבעל שם טוב יכולים להתפרש גם כיחסים בין האדם לאלוהות.
[19] ראה: גודמן מיכה (2024). היום השמיני חלק שלישי פרק ה' ת"א: הקיפוד והשועל
[20] גודמן מיכה (2024). היום השמיני ת"א: הקיפוד והשועל