גדיים מול אריות – הקורבן האולטימטיבי מול הטורף האולטימטיבי; החלש מול החזק והשליט בספרות הילדים העברית לגיל הרך.

גדיים מול אריות – הקורבן האולטימטיבי מול הטורף האולטימטיבי;

החלש מול החזק והשליט בספרות הילדים העברית לגיל הרך.

          ד"ר שמעונה פוגל

במאמר זה ברצוני לבדוק כיצד משקפים הגדי והאריה, המופיעים כגיבורים בספרות הילדים העברית לגיל הרך ומשמשים כסמלים תרבותיים במסורת היהודית לקורבן ולשליט הטורף, את הדימוי העצמי של החברה היהודית-ישראלית ואת השינויים שחלו בהם במאה שנה.

הסמל של הגדי בתרבות המערבית:

בראש וראשונה הגדי הוא טרף קל, בגלל שהוא עדין קטן וחלש.

(העז היא אחת הבהמות שבויתו לראשונה, אולי אחרי הכלב, וגידול הצאן בתרבויות העתיקות באגן הים-התיכון היה נפוץ מאד. בתרבות היוונית הייתה לגדיים משמעות מיוחדת, ופעם בשנה הם הוקרבו באקרופוליס לאלים. כאשר נצחו במלחמה ביוון הקריבו 500 גדיים, כאות תודה לאלים. כמו-כן היו לגדיים מקום חשוב בטכסי הפריון, שנקשרו לאלות ולאילי הפריון. בפולקלור האירופי שמשה העז כסמל לפריון ונתנו גדיים כמתנות חתונה לכלה. הגדיים נקשרו מצד אחד לקדושה, כבהמה העולה על מזבח האלים ומצד שני הם נקשרו לנישואין וללידת התינוק).

אך בעיקר שמשו הגדיים כסמל לקורבן[1]. הגדי הוא בהמה שחיה בעדר.

הסמל של הגדי והצאן בתרבות היהודית:

הגדי והצאן נזכרים במקורות היהודיים מאות פעמים.

א.  בשיר העממי שנקרא על שם הגדי, ונכנס להגדה של פסח "חד-גדיא", הוא הראשון בשרשרת הטרף בעולם, הוא נתפס כחוליה  החלשה ביותר וכקורבן הראשון.

ב. הפסוק: "לא תבשל גדי בחלב אימו" מופיע בתורה 3 פעמים[2]. חז"ל גזרו מפסוק זה את הלכות איסור בישול ואכילה של בשר וחלב, הלכות שאופייניות לחברה היהודית עד היום.

ג. הגדי והשה הועלו כקרבן בבית המקדש, במיוחד כקרבן "עולה"[3], שקרוי "קודש הקודשים", כי "העולה" מכפרת על מחשבת הלב. כמו כן שלחו ביום הכיפורים את השעיר לעזאזל , והוא כיפר על חטאי העם.

ד. הגדי נקשר לנבואת אחרית-הימים של שלום עולמי: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ"[4]. במציאות של ימות המשיח הגדי יפסיק לשמש כקרבן וכטרף הקל. התיאור שלו בעתיד לבוא מדגיש את מצבו של הגדי במציאות.

ה. הגדי מקושר להקדשת מושלים:

( 1. הקדשת גדעון לשופט נקשרת לגדי – גדעון מבקש מהמלאך שייתן לו אות שאכן מלאך מדבר עמו. "וגדעון בא ויעש גדי עיזים (מלאך ה' נוגע בבשר) ותעל האש מן הצור ותאכל את הבשר"[5].  2. הבשורה למנוח ולאשתו על הולדת שמשון נקשרת לגדי – "וייקח מנוח את גדי העיזים…ויהי בעלות הלהב מעל המזבח ויעל מלאך ה' בלהב המזבח"[6].  3. הגדי נקשר להקדשת שאול  – שמואל מושח את שאול ומצווה עליו לקחת שלושה גדיים, ואחר הוא מתנבא עם הנביאים בבית אל[7]).

ו. כיוון שהעיסוק המרכזי של בני ישראל בעבר היה קשור לצאן, הדימויים והמטפורות של המסרים נקשרו לרועים ולצאן. גם גדולי המנהיגים היו רועי צאן: אברהם, יעקב, משה, דוד, הנביא עמוס ורבי עקיבא. מקורות רבים מדגישים את הדמיון בין טיפול והובלת עדרי הצאן ובין היכולת להנהיג את העם.[8] במקורות האל הוא רועה ישראל והעם קרוי 'צאן מרעיתו'[9], וגיבורי שיר השירים הם רועי צאן ברקע הפסטורלי.[10]

ז. בעלילת-העל של בני ישראל מוזכר הגדי בצמתים מרכזיים:

(בברכת יצחק ליעקב משתמשת רבקה בגדיים כדי להכין מטעמים ליצחק, וכן מלבישה את יעקב בעורות גדיי העיזים, ובזכותם הוא ממשיך המורשת ויורש את הארץ.[11] במקרה השני טובלים אחי יוסף את כתונת הפסים של יוסף בדם של שעיר עזים, ויעקב מסיק מן הכתונת הטבולה בדם שיוסף נטרף[12]. מעשה-המרמה מוביל לירידת בני-ישראל לארץ מצרים).

במקרה השלישי מתאפשר מרד העבדים והיציאה לחירות בעזרת הצאן. ביציאת מצרים משמש דם הגדיים והשה כאות לאל שיפסח על בתי בני ישראל ויכה את בכורי מצרים.[13]

הסמל של האריה בתרבות המערבית

על פי המסורת נחשב האריה כמלך החיות, ועל כן נוכחותו מסמלת גבורה, אומץ, כוח ומלכות.[14] האריה נחשב למלך החיות בכל העולם ולכן הוא נחשב לסמל טבעי למלכות. (צבע עורו הזהוב, רעמתו הלוהטת וכוחו הרב מקשרים אותו לשמש. כמו-כן הוא מקושר לכתר, ובכניסה לארמונות מציבים פסלי אריות, שם הם מוצגים כשומרים. בתקופה העתיקה היו אריות לא רק באפריקה, אלא גם במזרח-התיכון ובהודו. מלכים החזיקו אריות בארמונותיהם כסמל לעוצמה וכוח והשתמשו בהם בציד. בתקופת האבירים הופיע האריה בשלטי האצולה שלהם, ובשלט הממלכה המאוחדת הוא מופיע 9 פעמים[15], ומייצג עוצמה, כוח ומלכות.)

סמל האריה בתרבות היהודית

• על פי המסורת היהודית שימש סמל האריה כסמלו של שבט יהודה ("גור אריה יהודה…כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו"[16])וכך התגלגל הסמל לעיר ירושלים ששוכנת בנחלת יהודה.
• האריה משמש גם כסמל למלך שליט העולם שמחריב את הארץ ואת ירושלים: מלך אשור יחריב את שומרון[17] , ומלך בבל יחריב את ירושלים ויהודה: "עלה אריה מסובכו ומשחית גויים…לשום ארצך לשמה"[18].
• (בסיפור דניאל בגוב אריות מוצג האריה כטורף האולטימטיבי, שאין אדם יכול להינצל ממנו, ורק בעזרת מלאך ה' (המושיע המגי) דניאל ניצל[19].
• האריה מופיע בתיאור מעשה המרכבה בחזון יחזקאל: האדם – הראשון בבריאה, האריה – מלך החיות, הנשר – מלך העופות והשור הגדול בקורבנות.[20]

הגדי והצאן בשירי ביאליק לילדים

הצאן, ובעיקר הגדי מופיע כדמות ראשית בתשעה שירים. ברובם הוא מתואר כחבר אמת של הילד המבין את שפתו, כן, מייצג הגדי הלבן הן את הטוהר במקביל לנשמת הילד הקטן הזכה והטהורה, והן את הדימוי העצמי של החברה היהודית כקורבן ונרדף ובנוסף משתמש ביאליק בדימוי של הרועה והצאן כדי להעביר ביקורת קשה על הרועים; על המנהיגות היהודית ועל האל "רועה ישראל".

הגדי כחברו של הילד-  היצירה השנייה שכתב ביאליק לילדים היא "מעשה ילדות"[21] המציגה ילד רך שרוצה עדין לשחק, והסביבה מצפה ממנו להתבגר.

(הילד רוצה להישאר במיטה והוא מדמיין שהגדי מדבר אתו פה אל פה, אך השעון והרחוב רוצים להחזיר אותו לעולם החובות, ללכת ללמוד א"ב. החברה מזלזלת בו ומתייחסת אליו באיבה, ואביו בתגובה מכה אותו ברצועה ושוט. ביאליק תופס את הילד בגיל הרך כיצור משחק ובעל דמיון שיש לעודדו ולא להחניקו[22]. הצרוף-הכבול 'פה אל פה' נקשר לפרשת מרים שמדברת סרה במשה על האישה הכושית אשר לקח. ה' חורה אפו בה והוא אומר: לכל הנביאים אני מתגלה בחלום. לא כן עבדי משה, פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות.[23] מצד אחד, מצוי כאן אלמנט הומוריסטי של חילון הקדושה. כי תיאור שמייצג את הקשר בין ה' למשה (שיא הרוחניות) משמש לתיאור קשר של ילד רך ובהמה שמייצגת את שיא הארציות).

מצד שני, יכול הקשר והאהבה של הילד לגדי לייצג את הטוהר והתמימות בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, בהתאם לתפיסה הרומנטית של הילדות.

(הגדי מתואר כחבר של הילד גם בשירים נוספים: "באר"[24], "גד גדיי"[25] האב קנה גדי, והילד רואה בו חבר שאוכל ורוקד אתו, והגדי שומר עליו בלילות. ההורים מסרו את הגדי לשחיטה, אך הם מרמים את הילד, שהגדי הלך להר המור בירושלים והוא יחזור ויביא מגדים מארץ ישראל. "הגדי בבית המלמד"[26] הילד "מלמד" את הגדי א"ב בבית המלמד. ובשיר "שה"[27] מדמה הילד שהשה מלקט פרחי אור, טלפיו זהב, צמרו כסף ושותה בדולח מנחל כסף).

הגדי כדימוי של החברה היהודית – "שיר ערש"[28]

השיר נכתב בתקופת "דור התחייה" ויצא לאור ב – 1904. השיר (הידוע יותר בשם: "תחת ערש בני הרך") הוא תרגום של שיר-ערש עממי ביידיש הנקרא: "צימוקים ושקדים". (לטענת דב נוי השיר הזה הוא אחד משלושת השירים הנפוצים ביותר ביידיש[29], יש לו עשרות גרסאות וגם לעברית הוא תורגם על-ידי מספר משוררים[30]. בשיר של ביאליק, מספרת האם, המנענעת את העריסה, על גדי לבן כשלג זך הנמצא תחת ערש בנה הרך. היא מביעה את משאלתה, שהגדי יביא להם צימוקים ושקדים, תמרים וחרובים ובנה יהיה גדול בתורה ויהודי כשר ותמים.

(כיצד הגיע הגדי לעריסת הילד?

לטענת דוב סדן גם השיר ביידיש "צימוקים ושקדים" הושפע משיר-ערש גרמני. בגרמניה בימי הביניים היה נהוג להכניס רעף-זהב (ציגֶלַיין) כקמיע לעריסת התינוק. בשיר-הערש הגרמני מסופר על צפור שבנתה קן על רעף-הזהב בגג, ומתחתיו מצויה עריסת התינוק; קימת הקבלה בין הגוזל הנמצא למעלה ובין התינוק המצוי למטה והאם שרה לשניהם. כנראה, שבמרוצת הדורות במעבר ליידיש נשאר רק רעף-הזהב, וה"ציגליין" הפך ל"ציגעלה" = גדי. בחלק מן הגרסאות ביידיש מדובר בגדי זהב, שהפך אחר-כך לגדי לבן, או לגדי צח([31].

גדי הזהב בשירים ביידיש סימל הן את המדרגה הגבוהה של האישיות, והן את השפע הכלכלי שמאחלת האם לתינוקה וביטא את המשאלה הכמוסה של החברה. בשיר של ביאליק הגדי  זך כשלג. השלג הלבן מסמל את הטוהר במקביל לנשמת הילד הקטן הזכה והטהורה. כפי שטוענת מירי ברוך מצויה בשירי-הערש הללו תפיסה סטריאוטיפית של הילד הרך, שהוא תמים וטהור, יצור חלש שיש להגן עליו מפני כוחות הרשע[32]. בנוסף לכך, מבטאת הגישה, המתייחסת לעולם הילדות כתקופת הטוהר והאושר, תפיסת-עולם רומנטית, המייצגת את עמדת-המוצא של ביאליק. בתיאור הזה הוא מעביר לנמען באופן עקיף את הדימוי של תום וטוהר הילדות.

הגדי שנסע לסחור בצימוקים, בשקדים, בחרובים ובתמרים מסמל את הכמיהה לגאולה בארץ האבות, כי את הפרות היבשים הביאו מא"י והם סמלו אותה. מצד אחד, כפי שטוענת הרצליה רז[33], יש בשיר ביטוי לתקוותה של האם היהודייה, שבנה לא יצטרך לבזבז את ימיו בענייני פרנסה, (כפי שכנראה עושים הוריו) ושיוכל ללמוד תורה. מצד שני באמצעות הגדי מביעים את הגעגועים לציון הארץ המובטחת.

(בשירי-ערש רבים מביעה האם את מצוקותיה ואת פחדיה ביחס לרך הנולד ולעתידו. אך בשיר זה אין למצוקות האם ביטוי במישור הגלוי. השימוש בתארים אמוטיביים חיוביים (רך, זך, טובים, מתוקים, עמוקים, יקרים) ובפעלים הנוגעים לעתיד (יחכם, יכתוב, יגדל, יאריך,יהיה) מאפשר לא לעסוק בהווה ולהדחיק את כל הפחדים. האם מעוצבת  בהתאם לדימויה האידיאלי: היא מנחמת, מרגיעה, מקווה רק לטוב ורואה את האור בקצה המנהרה. יחד עם זאת, בתפיסה שלה הילד הוא כמו משיח גואל שיביא את האור, ובזכותו יגדל גם שמם. מצד שני, זווית הראיה בשיר היא של האם, והיא מעמיסה על הילד הקטן את כל התפקידים הללו, ומצפה ממנו להיות מושלם. האם קובעת לילד מה מצופה ממנו שיהיה גדול, ויודעת יותר ממנו מה טוב בשבילו. הילד צריך להגשים את המשאלות שדור ההורים לא הצליח להגשים: "ובני יגלה למקום תורה…יכתוב ספרים…יגדל שמו". האם אינה מאחלת לו שיהיה מאושר בחייו, אלא מבקשת שיגיע להישגים ומצפה מן הילד לגדולות. כדי לרצות אותה הוא יצטרך כל חייו למלא את מאווייה. כבר מן העריסה היא אינה מעבירה מסר של קבלה מוחלטת, אלא של קבלה המותנית בהצלחה. המשאלה הגלויה של האם מבטאת את האידיאל של החברה היהודית הנקשר לאוריינות, לחיים רוחניים, לשמירת מצוות ולגעגועים לציון).

בדור "התחייה" מסמל הגדי, צאן קדושים, את מצבו של העם היהודי ואת הדימוי העצמי של החברה היהודית. באמצעות ההכנסה של הגדי מתחת לעריסתו של התינוק, והליכתו במקביל לבן שיגדל, נבנה הדימוי של הקורבן בחברה היהודית. יחד עם זאת, נקשר הסמל של הגדי לעמדת הנרדפות וחווית הקורבן היהודית. יש לציין שמודל של קורבן הנרדף על-ידי הסביבה התאים לעמדת-המוצא של האתוס הציוני, שמחוללי התנועה הלאומית היהודית בדור "התחייה" השתמשו בו לקידום מטרותיהם.

הגדי מוזכר גם בשיר ערש נוסף: "שכב עוללי"[34] בו מבטיחה האם לתינוק שהאב ישוב מן הכפר ויביא לו גדי.

ביקורת נוקבת על המנהיגות היהודית בתקופתו  מופיעה בשני שירים נוספים: "הרועה והצאן"[35] ו "בין 70 זאבים"[36]. ב"רועה והצאן" למרות שהרועה אוהב את צאנו, הוא נרדם והצאן מושמד ולא נשאר ממנו זכר, מלבד עצמותיו.

(בפזמון חוזרת זעקת הרועה 4 פעמים: "אנה אני בא"? שמהדהדת לדברי ראובן[37] – בני יעקב רועים את צאן אביהם, וכאשר מגיע יוסף הם מבקשים להמיתו. ראובן שרוצה להצילו, מציע שרק ישליכו אותו לבור ולא יהרגוהו, אך הוא אינו נשאר לשמור על יוסף, וכאשר הוא חוזר הוא מגלה שיוסף נמכר לישמעאלים ואומר:" הילד איננו ואני אנה אני בא?" ראובן הבכור שהיה צריך להגן על יוסף "נרדם" בשמירה. בהמשך, גולה המשפחה למצרים והמצרים מעבידים אותם בפרך).

ניתן לזהות את הרועה בשיר עם המנהיגות היהודית בגולה, ש"נרדמת בשמירה" ואינה מסוגלת להתמודד עם גלי האנטישמיות והמשבר בחברה היהודית באירופה. אך ניתן לפרש שמצויה כאן טרוניה קשה כלפי שמים, שהאל שמוזכר במקרא פעמים רבות כרועה וישראל את צאן מרעיתו[38], זנח את העם ולכן תתרחש שואה, ושארית הפליטה תדמה לעצמות יבשות.

גם ב"בין 70 זאבים" אמנם השה זוכה למרעה דשן ולמשקה, אך הרועה ישן וביער 70 זאבים והשה זועק: "ירא אני פן אספה".

(בשיר מצויות שתי אלוזיות המקושרות להשמדה, לשואה ולהתדרדרות מוסרית נוראה: הדובר אומר לשה: "כל מחסורך, דע, עלי" שלקוח מפרשת פילגש בגבעה[39] שמייצגת שיא של שחיתות מוסרית ומלחמת אחים ומסתימת בפסוק המבטא את שיא האנרכיה: "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה"[40] . (האיש הלוי מחזיר את פילגשו הביתה, ובדרך ליד גבעה הם נעצרים ללון. זקן מזמין אותם לביתו ואומר: "רק כל מחסורך עלי", אך אנשי העיר חומדים אותו ובסוף הם אונסים את הפילגש עד שהיא מתה, והפרשה מסתימת במלחמת אחים). כמו כן, אומר השה: "מה חטאתי ומה פשעי" שמהדהד לפרשת יעקב ולבן[41] -לבן הנוכל מגלה שיעקב ברח עם משפחתו וכל רכושו, והוא רודף אחריו ומבקש להורגו ולעקור את הכול[42]. ה' מתגלה ללבן בחלום ומזהיר אותו שלא יפגע ביעקב. יעקב בכעסו אומר ללבן: "מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי").

בנוסף לביקורת על המנהיגות, ניתן לפרש את שני השירים הללו כשירים חוזי שואה בעקבות האלוזיות שנשתלו בהם והתיאור שהצאן הושמד ולא נשאר ממנו זכר.

הגדי והצאן בתקופת הישוב

תנועת התחייה הלאומית היהודית הייתה בראש וראשונה תנועה לגאולת האדם היהודי ולשיקום כבודו וזהותו. בראש וראשונה צריך היה לשנות את הדימוי של היהודי במזרח-אירופה שנתפס כפסיבי, חלש, לא מסודר ולא אסתטי, ולגבש זהות של יהודי חדש שיעלה לארץ[43]. כדי לממש מטרה זו הם העלו על נס את הקשר וההתחברות לאדמה ואת ערך עבודת-השדה. כמו-כן הם רצו להתחבר להווי של בני ישראל בתקופת התנ"ך שהיו רועי צאן ולתרבות המזרח. לכן הם חיברו סיפורים ושירי צאן.[44] כפי שמעיד מנשה רבינא: "גדי, כבשה, טלה ורחל הם מושגים חדשים בשבילנו. כאן בא"י הכרנום כחלק מתרונן בחיי העמלים"[45] . הקשר לצאן נתפס בעיניהם כרומנטי ופסטורלי, כפי שמעיד מתתיהו שלם: "באותם ימים משך ענין הצאן אותנו כמשהו רומנטי. אני וחבריי שוטטנו שנים בגלבוע, והיו אלה חוויות עמוקות מאד של התרשמות"[46] יצירת התרבות הכפרית הפסטורלית בארץ נתפסה כשם נרדף לתרבות עממית; "השיר הכפרי" יחשב לזמר עממי ישראלי.

(יחיאל הלפרין (1927"העז") מתאר את העז שמטפסת בהרים ואוכלת. מתתיהו שלם (1928 "שה וגדי") מתאר את הגדי הלבן והשה שותים במעיין, הפעמונים מצלצלים, הרועים נחים עם פת בשמן ותפוז ואחר מחללים. בשיר אחר (1928 "בין הרים") הוא מתאר את השמש הקורנת תום ובעמק בדשאים נם לו גדי בן-יום. רחל (1930 "הגדי הלבן"[47]) מתארת את הגדי הלבן שיודע לרקוד כמו ילד קטן שמח ושובב ובפן הומוריסטי (1930 "הכבשה")[48] היא מתארת את הכבשה שעוטה כל חייה מעיל צמר ואינה צריכה להתפשט אף פעם. גם טשרניחובסקי (1930 "הידעתם טלה זה?"[49]) מציג את הרקע הפסטורלי של טלה לבן משלג החרמון ליד עינות הירדן, בדשא ובירק יחד עם אם חמה ואוהבת. אך הוא מוסיף מסר פוליטי הדוגל בא"י השלמה: "וגבול מולדתך ידעת קטן?/ ארצי כל הארץ באר-שבע ודן". פניה ברגשטיין  (1945 "יש בדיר טלה קטן")[50]עוסקת בסביבתם של ילדי הקיבוץ ומתארת את הטלה הקטן הלבן בדיר. גם אנדה[51] מתארת את חג הגז בתל-יוסף, אך בנימה הומוריסטית היא מציגה את רפאל הקטן שמבכה את הכבשה שהפכה לקרחת ומכוערת, והכבשה היא זו שמרחמת על הילד.

אמנם נעמי שמר כתבה את השיר "גדי קטן" בראשית שנות החמישים[52] (לאחר קום המדינה), אך הוא נכתב לילדי קבוצת כנרת, שהסביבה החקלאית ועבודת האדמה הייתה ערך עליון. לכן מבחינה זו ממשיכה שמר את המגמה שלעיל. היא מתארת גדי קטן צחור ורך שובב ויפה. אך היא מוסיפה פן נוסטלגי; הגדי בעבר שתה ואכל מידיה, אך הוא ברח ולא שב, והיא מתגעגעת ומבקשת: "בוא גדי יפה/ ידידי תהיה". הנוסטלגיה יכולה להיות לילדות ולתום שלא ישובו עוד, או להווי החיים בתקופת הישוב שהשתנה עם הקמת המדינה).

ב-6 שירים[53] מתוארים הגדי, הטלה והכבשה כלבנים צחורים ורכים. בטבע הם חומים, לבנים, שחורים, חומים-ולבנים, שחורים-ולבנים, מנוקדים וטלואים. אך מכיוון שביאליק המיר את גדי הזהב בשיר ביידיש(שיכול לסמל הצלחה כלכלית) בגדי לבן וצח (שיכול לסמל תום ומתקשר לגיבוש הזהות של היהודי החדש), הולכים המשוררים בעקבותיו. מרים ילן שטקליס הולכת בעקבות ביאליק ומכניסה את הגדי הלבן לחדר המשחקים של הילד בגיל הרך. בשיר "יום הולדת"[54] בא הגדי הלבן לברך את דני ליום הולדתו, וב "שיר הגדי"[55] (שהוא גם השם של הכרך הראשון לגיל הרך) היא מחברת משחק אצבעות, כשכל אצבע היא גדי המביא סחורה, ובאצבע הקטנה הגדי עושה חליל ומחלל[56]. בשיר "נתפיסה"[57] הגדי והעז מוצגים כחברים של הילד שמשכנעים באמצעותם את הילד שיוותר על הכעס ויתפייס. כמו-כן באמצעות הצמר הלבן והרך של הגדי יוצרים בובה[58].

יוצא דופן הוא אברהם שלונסקי (1933 "שה וגדי")[59] שאינו מתאר מציאות רומנטית ופסטורלית, אלא מציאות של טרף: הגדי רוצה ללכת ליער, השה מזהיר אותו מפני הזאב, אך הגדי הולך ולא חוזר ונשאר השה בוכה על הגדי שנטרף. "ונשאר בלי גדי השה". ב – 30 בינואר 1933 עלו הנאצים לשלטון בראשות אדולף היטלר. השיר פורסם ב"דבר לילדים" בצמוד למאמרי מערכת שעסקו בעליית היטלר לשלטון. ניתן לפרש ששלונסקי מתייחס למישור הפוליטי ומתריע מפני הסכנה. השיר חוזה את השואה ואת הבכי על המשפחות שנטבחו ועל האנשים שאיבדו את משפחותיהם. גם אנדה מציגה ("גן-חיות של עננים"[60]) זאב שבולע את הגדי, אך היא מעדנת את התיאור והדמויות אינן קונקרטיות אלא בדמיון של המסתכל וההצגה הומוריסטית: בשמים העננים משחקים בצורות וענן אחד מתחפש כגדי לבן ורך, אך אז מגיע ענן-זאב ובולע אותו. אך משפט הסיום: "אויה, כי קצרה ידי מהושיע את הגדי" מתחבר למסר של שלונסקי, וברבות השנים יהדהד לתפיסה שהיהודים הלכו כצאן לטבח למשרפות.

הגדי והצאן ביצירתו של לוין קיפניס בתקופת הישוב

קיפניס ממשיך את המגמה של התחברות לאדמה ולצאן, אך הוא עורך סינתזה בינה ובין המסורת והשורשים היהודיים בגולה, כי הוא אינו מעוניין בניתוקם. אך הוא מתאים אותם לערכים ההומניסטיים שהוא מעוניין להנחיל לנמען-ילד ומוסיף ליצירות מגמה דידקטית. בתקופה זו הוא מחבר שתי יצירות שגיבורן הוא גדי ושמונה יצירות שהגיבורה שלהן היא עז, ובכל היצירות הוא נמנע מלהציג אותם כקורבן.

(שתי היצירות[61] מתקשרות לשתי יצירות היותר נפוצות בחברה היהודית באירופה: השיר העממי ביידיש: "צימוקים ושקדים"[62] והשיר מההגדה של פסח: "חד -גדיא" שכתוב בארמית. קיפניס מתרגם לעברית את חלקן ומשנה אותן מן היסוד. בשיר ביידיש קימת כמיהה שהגדי יביא צימוקים ושקדים, שיכולה להתפרש כחיבור לציון, אך גם למשובח למתוק, לאיכותי וליקר הערך שנשמר לאורך זמן. קיפניס הופך את הכמיהה לאפשרות: האם שרה לבנה את שיר הערש, אך הגדי מקשיב ומחליט להביא לילד צימוקים ושקדים. הוא עובר מסע ארוך בן חמש תחנות (הארנבת, האיילה, הצבי, החסידה) עד שהוא מגיע לשחפים שמשיטים אותו לחוף, שם הוא מוצא את מבוקשו ומביא לבן סלסלה מלאה שקדים וצימוקים.)

המבנה האפיזודי של היצירה ממחיש את התהליך וההתמדה של הגדי. המסע שלו הוא אלטרואיסטי, כי הוא אינו נהנה מהפירות, וקיפניס מעביר מסר של נחישות, דבקות במטרה ועזרה לזולת. הכמיה לציון באחרית הימים הופכת לאפשרית בזמן הזה.

(בשיר השני "חד-גדיא" הוא משנה את שרשרת הטרף שבה החזק ממית את החלש ממנו, מהגדי ועד מלאך המוות, שמתוארת בהגדה.(ההגדה של פסח עוסקת ביציאת מצרים במרד העבדים לחירות, והיא מסתיימת בפיוט זה ברעיון שרק כאשר הקדוש ברוך הוא יהרוג את מלאך-המוות תתאפשר חירות: באחרית הימים). קיפניס ממיר את שרשרת הטרף בשרשרת של תרומה לקבוצה ובפרודוקטיביות).

אצל קיפניס אחרית-הימים הופכת למציאות עכשווית:

(הרועה על ראש התל מחלל מזמור חדש לישראל: לאוהל של הרועה והגדי באים: החתול, הכלב, שתיל-מקל, אש, מים, שור וחרמש וכל אחד תורם את חלקו להתיישבות. [החתול עובד, הכלב שומר, המקל שהפך לשתיל מצמיח פירות ונותן צל, האש מאירה ובעזרתה מבשלים ואופים, הפלג מביא מים שחיוניים לחיים, השור חורש את השדה, את החרמש של מלאך-המוות הוא המיר בחרמש שקוצר את התבואה והשיר מסתיים בזמר הידד בפה אחד]. את השוחט (או בגין הרג בעלי החיים, או בגין מסר של צמחונות) ואת הקב"ה הוציא קיפניס מהמשוואה בהתאם לאידיאולוגיה החילונית. השיר הודפס בשנת 1942, מהשנים היותר אפלות ונוראיות לעם היהודי. (ב- 1958 מפרסם קיפניס גרסה נוספת לחד-גדיא: "הגדי שלא פחד"[63]: הגדי הולך למרעה ולא פוחד. בדרך הוא פוגש חתול שאינו שורט, כלב שאינו נושך, מקל שאינו מכה, האש והנהר מתיידדים, זה לא שרף וזה לא גרף, שור הבר לא בעט. כל זה קרה בגלל שהגדי הלבן והצח לא פחד ללכת לבד).

על פניו הצגת המציאות נאיבית ולא מציאותית. אך הוא מעוניין להעביר מסר ששרשרת הטרף והאלימות מתרחשת בגלל תחושת פחד מובנית, בעיקר ממוות. כיוון שהוא מוציא מהמשוואה את השוחט, את מלאך המוות ואת הקב"ה, הוא מציג עולם שבו ניתן לחיות בהרמוניה.

במקביל מתייחס קיפניס לעז כגיבורה ביצירותיו, כסיפור בעלי חיים שמייצג את הילד ומעביר לו מסר דידקטי מתרה.

(ב"עזה פזיזה"[64] היא מוצגת כפזיזה, קופצנית שמדאיגה את המשפחה ומתחבאת על הגג ומסרבת לרדת. הפתרון: הסב לוקח שוט ומצליף בה. כמו ילד קטן היא מאד אנרגטית ("עיזה" 1919)[65], יוצאת מהעדר קופצת, מטפסת ומסרבת להשתנות למרות שהרועה מצליף על ראשה וגבה והכלב נובח עליה. כמו כן מציג אותה קיפניס כרגזנית, שקרנית ואלימה: ב"עיזה רגיזה"[66] למרות שמטפלים בה יפה, היא משקרת שהזניחו אותה. הפתרון: הסב קושר אותה לעץ ומרעיב אותה, ואז היא נשברת ומאז היא חוזרת למוטב ומודה על הטיפול הטוב. גם ב"עיזה הנגחנית"[67] היא מוצגת כאלימה שרוצה להרוס את הבית. האיכר מצליף בה אך היא בורחת ובשוק היא מפילה סוכות ואוהלים. עד שהיא נוגחת בעץ אך קרניה נתקעו בו, והיא אינה יכולה להוציאן. האיכר מנסר את קרניה, ואז היא משתנה – טובה, שקטה ופרודוקטיבית. כשלוקחים ממנה את נשקה היא חיה בהרמוניה עם המשפחה[68]).

קיפניס אינו יוצא מעמדה טיפולית, שמנסה להבין את נפש הילד (העז) ומדוע הוא מתנהג כך, אלא מקבל את התפיסה החינוכית שרווחה בתקופה זו: שיש להלקות ואף להרעיב ילד שאינו ממושמע, בכדי שישנה את התנהגותו. המסר לנמען-ילד: אם תהיה שובב, שקרן ואלים – תיענש בחומרה, לכן עדיף שתהיה ממושמע.

יחד עם זאת הוא גם מציג את העז כאם גיבורה שנלחמת על ילדיה ומצילה אותם. גם כאן הוא עורך סינתזה בין האגדה היהודית ובין המעשייה הגרמנית, בהמשך למגמה של דור ביאליק[69] שהאמינה באפשרות של חיבור בין התרבות המערבית הדומיננטית ובין התרבות היהודית, בהשפעתה על הדור הצעיר ובהשפעתה של ספרות הילדים על הנמען-ילד. (הסיפור "העז ושלושת הגדיים"[70] הוא גרסה של מעשיית גרים (KHM5): "הזאב ושבעת הגדיים הצעירים", אך קיפניס משנה אותה ומתאים אותה לצרכיו. במעשייה טורף הזאב ששה גדיים, ורק הגדי הקטן מצליח להתחבא, והוא הגיבור, והאם חותכת את בטנו של הזאב, משחררת את הגדיים, ממלאה את בטנו באבנים והוא טובע בבאר. לעומת זאת אצל קיפניס העז היא הגיבורה: הזאב חוטף גדי אחד ובורח אתו ליער, העז מערימה על הזאב, וכאשר הוא יוצא מן המאורה היא נוגחת בו בשתי קרניה הגדולות והוא בורח. האם מחזירה את בנה ומאז הזאב אינו מטריד אותם).

קיפניס השמיט הן את הטרף, הן את חיתוך הבטן במספריים והן את מות הזאב, כנראה בגין התיאור האלים שלא התאים, לדעתו, לילדים. מצד שני הוא מציג את האם כאמיצה, שתעשה הכול כדי להגן על ילדיה.

מול המעשייה הגרמנית מביא קיפניס מן האגדה היהודית[71] את הסיפור על "העיזים הגיבורות"[72]:

(מעשה באדם ששכח תרנגולת אצל רבי חנינא בן-דוסא, היא הטילה ביצים ונולדו תרנגולות רבות. מכר אותן חנינא וקנה גדי, וממנו נהיה עדר עיזים. שכניו טענו שהעדר מזיק. אמר חנינא: אם הן מזיקות יאכלו אותן הדובים ביער, ואם לא כל אחת תביא לערב דב בקרניה. ואכן כל אחת הביאה דב בקרניה. חזר האדם ששכח את התרנגולת, וחנינא מסר לו את עדר העיזים. וקיפניס מסיים: צדיק גדול הוא רבי חנינא בן-דוסא. במסכת תענית מובאות מספר אגדות על אישיותו המופלאה של רבי חנינא בן-דוסא, ובחלקן על שכניו הערמומיים והרכלנים. במסכת מובאת האגדה על העיזים, אחר אגדה על תקרת בית שבנה רבי חנינא באמצעות תפילתו לשכנתו ואחר מובאת האגדה על האדם ששכח תרנגולת בפתח ביתו של רבי חנינא. קיפניס משנה את הסדר, משמיט את האגדה על תקרת הבית, ומביא את הסיפור בסדר כרונולוגי, כדי להקל על ההבנה של הנמען-ילד. באגדה מדובר באשמת שווא של השכנים, הרוצים לנצל את תמימותו כביכול של הצדיק, אך הוא מעמיד אותם על טעותם, והאל בגין צדיקותו מחולל לו ניסים).

קיפניס מתמקד באגדה זו, כי היא מעבירה מסר של חיי חסד וצדיקות והעיזים הופכות להיות גיבורות, והנמען-ילד נהנה ממעשה מאגי. בסיפור נוסף "עיזה עזיזה"[73] לא רק שהוא אינו מציג את העז כקורבן, אלא שהיא גוברת בערמה על הדוב באמצעות התרברבות על גבורתה, ומצילה את משפחתה.

היצירה האחרונה "הדליקה בארמון עזה"[74] עוסקת בשיתוף פעולה, עבודת-צוות והתנדבות שגם מכבה את האש ואחר בונה את הבית. כל אחד תורם את חלקו, גם חלקו של הקטן והחלש לא נגרע ובזכותו מושלמת המשימה.

(הארמון של עזה עולה באש וכל חיות הבית מתארגנות לכבות את הדליקה: הכלב מזעיק בפעמון את כולם, הברווזים פותחים את הברזים, הגדיים מביאים דלי מים, התרנגול לוקח סולם, התרנגולת מביאה צינור והאפרוח ממלא פיו מים ומכבה את האש. אך הם אינם מסתפקים רק בכיבוי, אלא משתפים פעולה גם בשיפוץ הבית וכולם ביחד משלימים את המשימה).

הערכים הללו חשובים מאד לקיפניס והוא רוצה להנחיל אותם החל מתקופת הילדות.

האריה בתקופת הישוב

בניגוד לגדי שמופיע כגיבור וביצירות רבות בתקופה זו, האריה מופיע במעט יצירות ובדרך כלל הוא מופיע כדמות משנית או כדימוי או כמטפורה.

ב"שירים ופזמונות לילדים" מופיע האריה פעם אחת בשיר: "הנער ביער"[75] כסמל לאימה ולחרדה הנוראה. משה הנער בורח ליער ותועה, ובחלומו מופיע בראש רשימת החיות האיומות והנוראות האריה. אצל אנדה מופיע האריה בשיר "אין כסוסי העץ"[76] כסמל להרפתקנות ולמסתורין. הילד רוכב על סוס צעצוע, ומדמה שהוא דואה לערבות רחוקות ששם שוכנים האריות. בדמיונו הילד אינו מפחד מהאריה, והוא מסקרן אותו. בשני המקרים הגיבור אינו נפגש באריה ממשי אלא בדמיונו. גם ב"מסע אל האי אולי"[77] מרים ילן אינה מפגישה את הנמען-ילד עם אריה ממשי. את המסע לתיקון הבובה אלישבע עורכים דני ובובות-הצעצוע במכונית צעצוע שמתנגשת בפרה דמיונית. הגיבורים נכנסים ליער דמיוני בו מצויים אריות שמסמלים את הטרף ואת האימה, אך דני והצעצועים מגלים אווירון-צעצוע שממריא אתם מהיער וממשיך במסע. מנגד בשיר "ג'ינג'י"[78] מייצג האריה מלוכה ואת דוד המלך. דני חולם שאליהו הנביא מביא אותו לגן-עדן, שם הוא פוגש בדוד המלך שיושב על כיסא מלכות ואריה מימינו ואריה משמאלו, ודוד מנחם אותו שגם הוא ג'ינג'י. גם במקרה זה האריה אינו ממשי, אלא מופיע בחלום ולגבי האריות ניתן לפרש שהוא חלם על אריות ממשיים, או אולי על פסלי אריות.

בניגוד ליצירות שלעיל, אצל לאה גולדברג האריה הוא גיבור היצירה, והיא מפגישה את הנמען-ילד עם אריות ממשיים. השיר הראשון "האריה" לקוח מתוך ספר פרסומת לגן-החיות בת"א הקורא לבוא לבקר בגן-החיות בת"א[79], ולכן היא מתארת אריה בכלוב. הוא מתואר כמלך שבוי, עם גוריו שנולדו בסוגר, והוא נאנח וחולם על מולדתו בה היה בן-חורין ושולט. האריה איבד מגבורתו, מעוצמתו וממעמדו הרם, וגם שאגתו המפחידה בדרך-כלל הפכה לאנחה ובכי והוא אנטי-גיבור מובהק. בשיר השני "האריה המסולסל"[80] היא הופכת את האריה לפרודיה. האריה מבקש מהספר שיעשה לו סלסול תמידי, כי מר עזיז עורך חגיגה בביבר, והוא כמושל הביבר רוצה להופיע בהוד והדר, ולכן הוא גם מבקש שהספר יסלסל לו גם את הזנב. בנגוד לאווירה הטרגית של האריה בסוגר, האריה מוצג כאן בצורה קומית באווירה של חגיגה. אך אין לו עוז(משחק מילים בין עזיז ועוז), הוא איבד מעוצמתו, מחירותו ומלכותו הטבעית ונשארה לו רק ההופעה החיצונית. במישור הסמוי ניתן לפרש את האריה בביבר בהיבט פוליטי, בהיבט הלאומי ובהיבט הפסיכולוגי: 1. ההיבט הפוליטי מתייחס למצבה של ליטא, מולדתה של לאה גולדברג, שהנשיא איבד מעוצמתו והמדינה נאלצה להילחם נגד הבולשביקים והפולנים. המשוררת תבטא מצב זה בשיר "מכורה שלי"[81]: למלכה אין בית למלך אין כתר. 2. כן ניתן לפרשו בהיבט הלאומי שהישוב היהודי נשלט ע"י הבריטים, ואינו יכול להושיע ליהדות אירופה המעונה. בתיאור האווירה בגן והאריה מצוי הדהוד לתיאור של ביאליק ב"מתי מדבר"[82]: הדממה ומלכות המדבר, החלום שהוא חולם על שממות עולם, זעקת המדבר המרה בהקיצו מחבליו, נאנח גונח ורע לו. והאריה שמגיע במדבר לראות את מתי מדבר הענקים נושא את ראשו היהיר, וזוקף את צווארו המעוטר, צועד ומנער תלתליו ובהדרת מלכותו מתרחק. הפואמה של ביאליק עוסקת בדור המדבר שיצא ממצרים, נכלא במדבר ולא זכה להגיע לארץ. למרות העבר המפואר, הם נשארו שבויים לעד. המודל הזה מתאים גם לאריה בסוגר של לאה גולדברג. 3. ההיבט הפסיכולוגי עוסק בחירות ושבי של האדם, בהופעה החיצונית הריקה שלו מול המציאות הנפשית הפנימית.

גם קיפניס מציג בשתי יצירות אריה ממשי, אך הוא אינו הגיבור. ביצירה "בר-כוכבא" (1929)[83] מייצג האריה את השליט המפחיד, השואג שמתנפל להרוג. הגיבור נופל בשבי, מושם בכלוב עם אריה, אך בר-כוכבא מתגבר על האריה שמתנפל עליו, קופץ עליו וטס אתו כשדגל דרור בידיו[84]. הצגה של גיבור יהודי כבעל-כוח פיזי אדיר מתאים למגמה של מחוללי הציונות ליצור את יהדות השרירים, שההיבט הפיזי-לאומי מאפיין אותה. גם ביצירה השנייה "אריה גיבור ועכבר בן-חור" (1946)[85] האריה אינו הגיבור אלא העכבר. קיפניס מעבד את המשל האיזופי: "הארי והעכבר המשלם טובה תחת טובה"[86] ומתאים אותו לנמען-ילד. התיאור שלו מפורט יותר, דרמטי ומוגזם לעומת העיצוב החסכני במקור, והוא מוסיף דו-שיח ודיבור ישיר.

(בכותרת במקור מודגש הלקח של המשל, ואילו קיפניס מגביר את הפער בין האריה החזק ובין העכבר הקטן. כשהעכבר מתחנן, מוסיף קיפניס שהעכבר רועד, מתחנן ומבקש סליחה ומוסיף דיבור ישיר: יבוא יום ואף אני אעזור לך. במקור: האריה צחק. בתיאור הצחוק קימת אצל קיפניס הגזמה:5 פעמים הוא חוזר על הצחוק. במקור העכבר מכרסם את החבל, קיפניס מגזים ומפרט בתיאור: הוא חוזר על הכרסום 4 פעמים, מדגיש שהרשת הייתה חזקה מאד, אך העכבר התאמץ ושיניו היו חזקות יותר).

קיפניס משמיט או מנמיך תיאורי אלימות:

(במקור הארי עמד לבלוע את העכבר, ואצל קיפניס הוא רק תפס אותו. במקור קשרו הציידים את האריה בחבל אל אחד העצים, ואצל קיפניס הם פרשו רשת וצדו אותו).

כמו- כן הוא מעביר מודל חינוכי בנושא פגיעה בחבר, בבקשת סליחה ודווקא החזק הוא שצריך להודות בהתנהגות המעליבה. המודל החינוכי הזה אינו מצוי במקור.

(העכבר מבקש סליחה מהאריה שדרך על רגלו, והאריה מבקש סליחה מהעכבר שפגע והעליב אותו בעבר. כמו-כן האריה מפנים את הלקח ואומר: עתה ראיתי, כי יכול גם עכבר בן-חור לעזור לאריה גיבור, לעומת המקור בו העכבר מוסר את הלקח).

 הגדי ביצירות החל משנות השבעים

לעומת היצירות הרבות בהן הופיע הגדי כגיבור, החל משנות ה-70 הוא מופיע ביצירות מעטות. חיה שנהב מתייחסת לגדי בשתי יצירות: ב"גדי קטן רוצה חבר"[87] (1983) יכול הגדי לייצג את הילד השונה שרוצה שיקבלו ויכילו אותו למרות שהוא אחר, ולמרות שהגדר, שיכולה לייצג את המוסכמות החברתיות, מפרידה אותו מהאחרים. הגדי הקטן עומד מעבר לגדר ומשתוקק לחבר. באיור עומד הגדי בכר דשא שמסביבו גדר לבנה ומעבר עומד ילד שגם הוא רוצה לשחק עם הגדי אבל הגדר מפריעה. הפרשנות על פי האיור אינה בילדים אלא בגדר שמפריעה. הגדר יכולה לייצג מעמד חברתי וכלכלי, או הפרדה בין אויבים. השיר מתייחס לשיר: "בוא אלי פרפר נחמד"[88] שגם בו עומדים הילדים בכר דשא  שמסביבו גדר ומשתוקקים שהפרפר יבוא וישב על כף ידם. בשני השירים מצויה כמיהה וכיסופים שאינם מתממשים בגלל תנאים שאינם קשורים בגיבורים; בשיר של פניה קים רצון לחירות ושחרור, ובשיר של חיה שנהב לקבלה וחברות. ביצירה אחרת "שלום תותי"[89] (1983) הגדי הוא דמות משנית שמצטרפת לגיבור ולציפור במסע לצאת מהבית למקום אחר יפה יותר וטוב יותר. הגדי עוזב את ההר הקטן שהיה כולו מכוסה עשב ירוק. הם עוזבים את ביתם לא בגלל שרע להם בו, אלא אולי במקום אחר יהיה יותר טוב. למרות שגם המלחים וגם הטייסים, שהיו בהרבה מקומות בעולם, מזהירים אותם שאין מקום כזה, הם ממשיכים בדרכם ומגיעים לעיר הגדולה. הרעש העירוני וזיהום האויר מפחידים אותם, הגדי מגורש מהגינה שיש בה עשב, והם אינם מוצאים בית לגור בו. לכן הם חוזרים לביתם שעכשיו הם יודעים להעריך אותו: הגדי ראה את ההר שלו שהיה הכי יפה. במציאות הישראלית, הסביבה הכפרית והחקלאית שהייתה ערך עליון בתקופת הישוב כורסם מעמדה, והמרחב העירוני הפך להיות המכריע. חיה שנהב  מחזירה את העטרה לסביבה הירוקה, השקטה והמשוחררת, ועל האדם לחזור לשורשיו ולחיות במקום שמתאים לו.

האריה ביצירות החל משנות השבעים

במקביל לגדי שמופיע בתקופה זו ביצירות מעטות, גם לגבי האריה מתהפכת המגמה והוא מופיע ביצירות רבות (בעיקר החל משנות האלפיים) הן כגיבור והן כדמות ראשית.

היצירה "מיץ פטל" (1970)[90] עוסקת, בין השאר, בבעיית זהות ובחדירה לרשות היחיד. מיץ פטל הארנב גר בקצה החורשה ומייצג את האנשים בשולי החברה, שלא-מקובלים ואינם במיינסטרים. הוא מופנם, אינו מוכן להיפתח ולפתוח את ביתו ושומר על זהותו בסוד, כדי לא להיפגע. האריה הולך לברר מיהו מיץ פטל, ומצרף אליו את הג'ירפה: הוא הכי חזק והיא הכי גבוהה, לעומת מיץ פטל שהוא חלש, קטן ונמוך. האריה מוצג כאן כמנהיג שמתעניין גם בשכבות החלשות. הוא אינו מפחיד ואינו טורף, אלא אריה נחמד שבא גם לשחק, ואינו חודר בכוח לרשות היחיד. למרות שהארנב מתחבא הם אינם מוותרים, רואים אותו ואחר ביחד אתו מגלים את זהותו. הארנב רואה שהם מתעניינים בו באמת, אך רק לאחר שהוא מנצח אותם בתחרות ריצה, ומביא לידי ביטוי את הצד החזק שלו הוא יכול להיות חבר שלהם ולהכניס אותם לביתו. ביצירה זו החלש והקטן יכול להיות חבר של המנהיג החזק, והמנהיג החזק יכול לשתף פעולה עם החלש.

היצירה "האריה שאהב תות" (1971)[91] עוסקת בקפריזה ואובססיה לדבר שלא ניתן להשיגו, שכאשר היא מתממשת היא מתבררת כטעות חמורה. האריה אינו  רוצה לאכול דבר, מלבד תות שאינו בנמצא. מכל מגוון המאכלים שהאם מציעה לו, הוא אינו אוהב דבר וכל הזמן הוא מתוסכל. עד שלבסוף האריה משיג תותים מילדים קטנים שיצאו לטיול והביאו אתם תותים, הילדים מפחדים שהוא יטרוף אותם, בורחים ומשאירים את התותים. לאחר שהוא גומר את התותים הוא מבין שהוא בכלל לא אוהב תות, וזו הייתה פשוט טעות.

(האריות בטבע הם היפר-קרניבורים מובהקים שתזונתם מורכבת מבשר בלבד. לאריה בוגר אין טורף טבעי, והוא ניצב בראש מארג המזון. שאגת האריה בשיאה נשמעת למרחק 8 ק"מ ויותר, והוא חיה שמעוררת אצל האדם תחושת הערצה ועם זאת גם יראה עמוקה.[92]

זני תות השדה בישראל מוצאם מקליפורניה[93]. התות הוא סקסי ואדמדם, והוא אולי סמל הסקס הגדול ביותר באוכל: מלקקים תות בקצפת, והוא יוצר הרגשה ארוטית. במיתולוגיה היוונית הפך התות לסמלה של אפרודיטה אלת האהבה והיופי. בסיפורי מעשיות של עמים רבים התותים ייצגו רוך, צניעות ומתיקות, ובנצרות הם סמלו רוחניות ובציורים הוקפה מריה בציורי תותים. בימי הביניים הם גם סמלו אות לשלום ולשגשוג, והוגשו למאכל באירועים ממלכתיים. הצרפתים הם שהפכו את התות לסמל מיני; צורת הלב, הצבע האדום העז והטעם המתוק והמשכר הפכו אותו במסורת הצרפתית לסמל מיני חזק וסמל לאהבה עוצמתית. בבריטניה הוויקטוריאנית הם היו סמל לשלמות ולמתיקות שבחיים. במאה ה-20 קישר עולם הפרסום את התות לנשיות, לחושניות וכמעוררי תאווה, ובחג האהבה משתמשים בהם בקינוחים רבים.[94])

ביצירה מדובר באריה "מסורס" ומפונק, שמאבד את זהותו. האריה חושק במאכל שאינו מתאים לו בכלל, שאינו יכול לעכל אותו, והוא לא באמת יודע ומכיר אותו. הוא מתאווה לפרי רך ומתוק , שמציג את האריה כרך וילדותי, במקום לבשר-ציד נא שמצריך לסתות חזקות, שמאפשרות את קיומו של האריה בטבע. האריה רוצה להמיר את הדם האדום של בשר הצייד במיץ האדום של התות (דני קרמן ממחיש זאת באיור). הוא חסר גמישות, כי הוא אינו רוצה שום דבר אחר, והוא חסר יכולת להסתגל לתנאי הקיום ולמציאות שבה הוא חי והתנהגותו אינה הגיונית ואבסורדית. האובססיה שלו מוצגת ביצירה גם באמצעות חזרה על המילה 'לא' (13 פעמים) וחזרה על המילה 'רק' (8 פעמים) וחזרה (פעמיים) על הצירוף 'כל-הזמן'. האריה אינו מוכן לקבל שאי אפשר להשיג את מה שהוא רוצה, הוא רוצה רק את מה שאין, ואימו מתוסכלת וחסרת אונים שאינה יכולה להזין אותו ולגרום לו שיהיה מרוצה. התנהגותו אינה הגיונית, אך גם מטריפה את סביבתו. האם מוכנה שהוא לא יאכל בשר, ומנסה להציע לו מגוון מאכלים[95] (שילדים אוכלים בדרך-כלל, אבל אינם מתאימים לאריות) אולי משהו יערב לחיכו. המאכלים שהאם מציעה לו מייצגים את המוסכמות החברתיות, והאריה מורד בנורמות החברתיות ומשתוקק למשהו נדיר ומיוחד. בנוסף לכך, במקום שתישמע שאגתו האדירה, שומעים לכל אורך היצירה את בכיו ויללותיו: 6 פעמים נאמר עליו שהוא בוכה, הוא מתאונן והוא אינו מפסיק לנגב את דמעותיו כל הזמן.

למרות שהוא מרוקן מכוחו ועוצמתו, ממשיכה הסביבה להתייחס אליו בפחד וביראה. כאשר הילדים פוגשים אותו הם נבהלים, חושבים שהוא רוצה לטרוף אותם ומיד בורחים. חוסר התקשורת ביניהם גורם להם לברוח, והם אינם מעלים בדעתם שהוא רוצה רק תות. בפועל הוא הפך להיות סמל לעוצמה רק כלפי חוץ וכלפי הסביבה, שלמעשה אינו מבטא את מצבו הנפשי הפנימי. כיוון שהבקשה שלו כל-כך חריגה ויוצאת דופן, והוא אובססיבי וקפריזי לא ניתן לשכנע אותו שהוא טועה. הוא חייב להתנסות בעצמו, להיכשל, להבין ולהרגיש שהכול היה טעות.

אחרי האכזבה נוצרת תחושה של החמצה, שהוא בזבז את שנותיו הטובות על רצון ותשוקה שכלל אינם מתאימים לו. בסוף הוא מוכן להסתפק במועט (ביצה, לחם וגבינה לבנה) ואף בסיטואציה זו קים מעבר מקצה לקצה: מתשוקה אובססיבית ומיוחדות לדלות ושיממון שאין בהן ריגוש.

כל מה שקורה לדמויות מעוות בגין חוסר הבנה של המציאות ופירוש לא נכון של הסיטואציה; א.  האם אינה מאמנת אותו לצוד ולממש את מהותו, אלא מפנקת אותו ורוצה לרצותו.   ב. הוא אינו יכול להתמודד עם המציאות, אינו חי במציאות ורוצה רק מה שאין.   ג. הילדים אינם מבינים אותו ומפחדים ממנו לשווא.   ד. כשהוא כבר השיג את התות הוא אוכל בבולמוס את כל התותים מכל הילקוטים, (במשפט אחד מצויה חזרה על 'אכל' 4 פעמים ועל 'עוד' -3 פעמים) וכך ודאי לא ניתן להנות מהם.  ה. בסוף הוא מבין ש"זאת הייתה פשוט טעות, כל העניין הזה עם התות".

היצירה מתכתבת עם השיר של הביטלס: STRAWBERRY FIELDS FOREVER ("שדות תות לנצח") שיצא לאור ב – 1967. בשיר, הולך הדובר לשדות התות, אך שום דבר אינו אמיתי, ואין במה להיאחז. לנון כותב שאתה אינך מבין את כל מה שאתה רואה והכול לא נכון. שדות התות בשיר מייצגים פנטזיה, אך היא אפלה ודיכאונית. לימים נודע[96] שלנון כתב את השיר לא על שדות תותים, אלא על בית יתומים שנקרא "שדות תות", שהיה סמוך לבית ילדותו, והוא שיחק בגינה שלהם. תמליל השיר ותזמורו בנויים על "טריפ" רע. בשיר מדובר ביתומים לנצח ובהרגשת בדידות קיומית.

מבחינת הנמען-ילד מצויה כאן הנאה מהפן ההומוריסטי של היצירה, שהאריה מתנהג בחוסר היגיון, בהגזמה ובקפריזה. מבחינתו קימת כאן שמחה לאיד, שמחזקת את הביטחון העצמי של הילד, שהוא הקטן והחלש מבין מה שהגיבור האריה החזק לא מבין.

את התשוקה לתות ניתן לפרש כפנטזיה לאהבה, נדירה, מיוחדת ומושלמת, או לאהוב בלתי מושג שנדמה שהוא אידיאלי. הגיבור משתוקק למה שאינו בנמצא בסביבתו: "כי מה שאין זה מלא הוא חן" כפי שכתב אלתרמן, אביה של הסופרת, והוסיף: "אבל זה אין"[97]. התחושה היא של אדם שאינו אוהב את המקום בו הוא נמצא, והוא מדמה שבמקום אחר אולי יהיה מעניין ומושך יותר. עצם הדמיון על האפשרויות שיפתחו בפניו מחזקות ומרגשות אותו, אך בסופו של דבר הוא נוחת על קרקע המציאות. וכפי שכתבה לאה גולדברג בגיל 14: "מאושר יכול להיות רק מי שנושא בתוך עצמו את האושר, וכל אדם שמחפש אותו מבחוץ לא ימצאנו לעולם"[98].

השיר "אם פתאום אפגוש אריה"[99] (1991) עוסק באריה כאידיאה ולא באריה ממשי. הגיבור אינו פוגש אריה במציאות, אלא מדיין מה יקרה אם הוא יפגוש אריה. השאגה והנהמה מפחידה אותו, והרעיון שקימת אפשרות של מפגש ביניהם מטריד אותו מאד. השיר מבטא את הפחד של הקטן החלש והזעיר מול הענק והחזק. רעיון זה מוצג גם באיור: הרקע ירוק עם פרחים, באמצע שביל רחב והאריה תופס את רוחב השביל וראשו ענק שתופש את מחצית העמוד. בתחתית השביל מצויר אפרוח קטנטן של אווזה. האריה יכול לייצג את השליט, או את המרות והסמכות וכן יכול לייצג את הפחדים התת-מודעים, שהמפגש אתם יכול לערער את האדם. בשיר מודגשת הפתאומיות של האירוע. כל האירוע מתרחש בדמיונו של הדובר כאפשרות ולא כמציאות. הסיבה לחשש שמציג הדובר היא באפשרות של הפתאומיות. כאשר מתכונים לאירוע מפחיד, יודעים למה לצפות וניתן לתרגל טכניקות של התמודדות עם המצב, שעשויות למתן ולהרגיע. לעומת זאת, אם האירוע המפחיד הוא פתאומי בדרך-כלל מאבדים את שיקול הדעת ולא יודעים מה לעשות ובכך מריעים את המצב המתוח מלכתחילה.

היצירה "אין שם אריה"[100] (1992) היא פרי שיתוף פעולה מיוחד של נורית זרחי עם המאיירת הילה חבקין. ביצירה יוצא הילד לשחק בגן המשחקים, ומהרגע שהוא יוצא מהבית עד שהוא יוצא מהגן הוא אומר במפורש שלא רואים שום אריה, ושאין שם אריה. למרות זאת, האריה בכל זאת קים באיורים המלווים את הטקסט. (מופיע 13 פעמים). בלעדי האיורים לא היינו יכולים להבין את היצירה. הילד בדמיונו רואה אריה בכל המסע שלו לגן, והוא מרגיש שכן יש שם אריה, שיכול לייצג את כל הפחדים שלו מפני המציאות הסובבת אותו, או את היצרים "הטורפים" שבנפשו ואת האלימות המוסתרת בתוכו.

באקספוזיציה מתואר ילד (בערך בגיל 4-6) שיוצא מהבית בדרכו לגן השעשועים. הפעולות שהוא עושה הן סטנדרטיות: יוצאים (מהבית), סוגרים (את הדלת) יורדים (במדרגות), חוצים (את הכביש) ונכנסים (לגן השעשועים). למרות שבאיור מצויר ילד אחד, משתמש הדובר בגוף ראשון- רבים לאורך כל היצירה: "אנחנו נכנסים", אנחנו צריכים", "שיחקנו בארגז החול", "היינו בעומק הגן". יתכן שהילד מפחד ללכת לבד לגינה והשימוש בלשון רבים מחזק את הרגשתו שהוא אינו לבד, ומיד הוא יפגוש חברים. אך יתכן שהשימוש של דמות המספר בלשון רבים מבטא את הרעיון שהמסע  אינו קורה רק לילד מיוחד, אלא לכל ילד באשר הוא. כמו-כן יתכן שהשימוש ב"אנחנו" יכול לייצג את הסמכות המחנכת, או את ההורים שמנסים להרגיע, לגונן על הילד ולומר: "אנחנו לא רואים שום אריה" – אין מה לפחד.

במציאות הקונקרטית העירונית (ודאי בארץ) אריות אינם מסתובבים חופשי, וכל רשימת המקומות שבהם אין אריה (אבל מצוי באיור) היא אבסורדית. אבל הילד כן רואה אותו בכל מקום: (1. הילד יוצא מהבית, וכשהפנים קדימה לא רואים שום אריה, אך מאויר ראש אריה ענק בצד הבית.   2. מעבר לעצי הגן שעומדים בשלכת   3. מתחת לנדנדה בגן המשחקים  4. בין השיחים והעשבים בגן   5. בארגז החול בגן   6. מאחורי הספסל בגן  7. איש שמטייל עם כלבו, והכלב דומה לאריה 8. מאחורי גזע העץ 9. גזע כרות שהילד מדמה שהוא אריה   10. בבית הבאר בלב הגן   11. בתוך המקלט   12. ענן בצורת אריה שעומד לטרוף את הציפור   13. לאחר שקיעת החמה בחושך בכל הגן כולו אין שום אריה.)

הסיטואציה של ילד שיוצא מביתו לשחק בגן השעשועים בדרך-כלל נקשרת לאווירה שמחה ואופטימית ולדימוי של ילדות מאושרת. אך בניגוד לציפייה הופך המסע של הגיבור להתנסות מפחידה ומטרידה והאווירה שלילית וקודרת. הילד בדמיונו רואה אריה בכל מקום שהוא הולך אליו בגן, גם אם לעתים הדמות מטושטשת או חלקית: (1. באיור של ארגז החול נראה בבירור רק הזנב ושאר הגוף מטושטש, כאילו יש עליו חול.  2. בלילה מאחורי הספסל מקבל האריה ממדים ענקיים.   3. האריה מתחבא מאחורי העץ ורואים רק רגל אחת שלו וחצי מפניו.   4. בגזע הכרות – הדמות של האריה לא ברורה ואפלה.   5. בבית הבאר רואים רק את הטלף שלו   6. בחדר המדומיין של בית הבאר הופך השולחן לחלק מגופו של האריה; רגלי השולחן כרגלי אריה, ורואים את הזנב שלו מציץ מעל השולחן.   7. במקלט רואים את ראשו מטושטש   8. הענן נראה כראש אריה טורף.)

לאווירה הקודרת מתווספת אווירה שלילית שבאה לידי ביטוי מילולי:

31 פעמים ביצירה מופיעות המילים 'לא' /'אין', ו7 פעמים מופיעה המילה 'שום'.

בנוסף מצוי שימוש בפעלים ומילים אמוטיביות שליליות: "כלב גדול מסתובב שם כלב מסוכן…יקפוץ עלינו לטרוף אותנו", "ראש עבה יושב על ארבע ואורב לנו", "פותח את השער בחריקה", "ישאג בקול גדול ויקפוץ עלינו".

האווירה האפלולית באה לידי ביטוי גם בתיאור האור, הצל והחושך, בתיאור בית הבאר והמקלט: בדרך כלל ילדים יוצאים לשחק בגן השעשועים בשעות האור ובחושך הם חוזרים הביתה. למרות שהגיבור נמצא בגן באור, הוא מדמה את הגן בחושך: 'בלילה הרוח והחושך מתנדנדים בנדנדות', 'כל הגן שטוף חושך סגלגל', ובעומק הגן 'אפילו כשיש אור יש שם קצת חושך', 'והחושך התפשט עכשיו בכל הגן כולו' והילד נכנס 'לתוך תוכי הגן, ששם חושך אפילו באמצע היום'. לאווירה הסגרירית מצטרפים העצים בשלכת והגזע הכרות היבש והשחור. ובבית הבאר 'החלונות נעולים ודלת הפלדה חלודה והשער חורק', 'ומדרגות אפלות מוליכות למקלט, החשמל שם מקולקל ורק בקושי רואים את הקצה שלו'.

תיאור מציאות חברתית קשה: הילד אינו מתאר את מתקני הגן ואת ההשתעשעות בהם, אלא הומלס שישן בלילה על ספסל בגן מכוסה בעיתון, או אדם שמסתובב עם כלב מסוכן ללא זמם בגן משחקים לילדים. האיש אמנם מזהיר את הילדים שהכלב יכול לתקוף, אך מלכתחילה מקומו של הכלב הזה אינו בגן. הילד גם משתמש באזהרות ההורים מפני סכנות שאורבות לילדים: 'אנשים מפתים ילדים בקול מתוק להתקרב אליהם' או 'אנשים מוזרים מפתים ילדים להיכנס למקומות חשוכים ונותנים להם סוכריות'. למרות שהוא מפחד ומבין שהוא צריך להיזהר לא להתקרב לזרים שעלולים להזיק לו, הוא בכל זאת נכנס לבית הבאר או למקלט, ששם הם עלולים להיות.

האריה באיורים נראה מאד עצוב ומייצג את התחושה של הילד.

בהתחלה נמצא הילד באזור מוגן; ביציאה מהבית ובאזור מתקני השעשועים, ושם הוא רואה אריה כל הזמן ובכל מקום. ניתן היה לצפות שכיוון שהוא כל-כך מפחד, או שהוא יפנה לאחור ויחזור הביתה או שהוא יישאר באזור המוגן. אך בניגוד לציפייה, הוא דווקא מסתובב וחוקר את כל הגן, מגיע למגדל המים, נכנס לבית הבאר, נכנס למקלט שאינם מיועדים לילדים, ונכנס לעומק הגן, שאינו אזור מוגן ואינו אזור הנוחות וכדבריו: "במקום שאפילו שיש אור, יש שם קצת חושך". רק לאחר שהוא בדק בכל הגן הוא מפסיק לראות את האריה. מצוי ביצירה מסע חקר וגילוי: הגיבור הולך לבדוק בכל מקום אם יש שם אריה, ובכל מקום למרות שהוא רואה אריה הוא אומר בקול: "אין שום אריה". רק לאחר שהוא בדק בכל המקומות הוא סוגר מעגל, ואינו רואה יותר אריות.

האמירה: "אין שם אריה"/ "לא רואים שום אריה" חוזרת כפזמון ביצירה 12 פעמים (כולל בשם היצירה). החזרה הזאת מדגישה את החרדה והאובססיביות של הגיבור, כאילו האריה כל הזמן נושף בעורפו, הולך אתו לכל מקום והילד מרגיש שהוא אינו מצליח להפטר ממנו. מרוב אזהרות על סכנות אפשריות הילד חי בעולם של חרדה מתמדת.

ניתן לפרש שאמירה זו נאמרת על ידי ההורים או המחנכים שמבטלים את הפחדים, וחושבים שבכך הם מרגיעים את הילד. אך ניתן גם לפרש שהילד בעצמו מנסה לשכנע את עצמו שהכול בראש ובדמיון, והוא חוזר על אמירה זו כדי להרגיע את עצמו (מעין מנטרה). הוא מנסה להילחם בהזיותיו וכל מטרת המסע שלו הוא להצליח למגר את האריה מתודעתו. יש לציין שדווקא כשיורד החושך הוא אינו רואה אריות, ואילו באור היום ובדמדומים הוא מדמה אריות בכל מקום. הרבה ילדים מפחדים בדרך-כלל מהחושך, אך ביצירה דווקא כשהחושך מתפשט בכל הגן הוא יוצא עם חברתו והאריה אינו נראה יותר. ובאמת בסוף כשהוא יוצא מהגן הוא כבר לא רואה אריה. הגיבור נפגש ומשחק בגן עם חברה, ויחד הם יוצאים מהגן, ואז הוא אינו רואה כבר את האריה (באיור האחרון האריה אינו נמצא).ניתן להסיק שהבדידות מוציאה לאור את הפחדים, ואילו החברות מרגיעה אותם. הילד מנסה להדחיק את הפחדים ולא לראות אותם, אבל הוא אינו יכול להתגבר עליהם לבדו. בעזרת חברות או ידידות ניתן להשתחרר מהם.

בעצם מבחינת הילד מדובר במסע הישרדות. מצד אחד הילד מפחד מצד שני הוא סקרן ובודק כל מקום בגן.

גיבור היצירה למעשה "איבד את ילדותו". הילדות בגיל הרך מאופיינת בתמימות שאינה מודעת לסכנות. אבל ההורים והסמכות המחנכת פגעו בילדות בהזהרות יתר מגיל מאד צעיר ובחשיפה של סכנות אפשריות, ויצרו ילדים שפוחדים ומדמים סכנות בכל מקום. אי אפשר ולא רצוי לחיות בחרדה תמידית בכל מקום ובכל זמן. המסע של הילד ביצירה נועד כדי להשתחרר ממודל זה.

זרחי וחבקין בונות את היצירה באמצעות שבירת ציפיות של הקורא: בראש וראשונה ההליכה של הילד לגן המשחקים מעוררת בקורא ציפייה לאווירה של שעשוע והנאה, אך בפועל עובר הילד מסע אפל שדומה לסיוט. עד הסצנה שלפני הסוף ניתן היה לחשוב שמדובר בגרוטסקה, שבה מעוות אינו יכול לתקון. אך כיוון שהיצירה נכתבה לילדים, והגיבור הוא ילד בגיל הגן, בסוף היצירה נגמר הסיוט, הילד אינו רואה יותר אריות והסוף הוא סוף טוב.

כמו-כן המקומות בהם הילד רואה את האריה הם אבסורדיים, ומעידים שהאריה אינו מציאותי, אלא מדומיין ונמצא בראשו של הילד. רק הילד רואה את האריה. אריות אינם מסתובבים בסביבה עירונית , ואריה משוחרר לא היה יושב בשקט. אם אריה היה מסתובב חופשי בגן כולם היו בורחים.

מעניין לציין שהילד רואה את האריה דווקא באור היום ובחושך הוא מפסיק לראותו. פחד מהחושך הוא אחד הפחדים הנפוצים ביותר בגיל הילדות, ופעמים רבות ילדים מדמיינים יצורים וחיות מפחידות שנמצאות בחדר השינה. אך ביצירה זו הילד אינו מפחד מהחושך ובסוף הוא הולך עם חברתו בבטחה הבייתה.

הגיבור רואה את האריה כבר ביציאה מביתו, שאמור להיות האזור היותר מוגן. לאורך כל היצירה עובר הילד בהדרגה מאזורים שנחשבים יותר מוגנים לאזורים שנחשבים למסוכנים, והוא ממשיך לבדוק בכל התחנות אם יש שם אריה. מבחינת הגיבור אין מקום מוגן, וכל המקומות נחשבים בעיניו למסוכנים. אך רק לאחר שהוא בדק את כל המקומות היותר מסוכנים ויצא מהמסע (הפיזי והנפשי) בשלום, הוא יכול לחזור הבייתה רגוע.

היצירה "אריה בלילות"[101] היא סיפור הומוריסטי של "סידור" כפול. בהתחלה ההורים רוצים ל"סדר" את יפתח ובלילות מתחפשים לאריה וכשהילד מגלה את התעלול הוא "מסדר" אותם ומלמד אותם לקח.

המפגש של הגיבור עם האריה מתואר בהדרגה:

בלילה אחד שומע יפתח קולות מוזרים של נהמות ושאגות (רררר…ו גרררווו וגררראההה) הוא מציץ לגינת הבית ורואה אריה ענקי. מרוב פחד הוא חוזר למיטה ונרדם מיד. בבוקר הוא מציץ מהחלון ואין זכר לאריה, המראה פסטורלי ובגינה יושבים ההורים בהרמוניה. ("שותים קפה מספל אחד").

בלילה השני הקולות חוזרים אך הוא מציץ ורועד מפחד, אך הפעם גם האריה ראה אותו, חשף עליו ניבים, פער עליו מלתעות ושאג שאגה איומה ונוראה. יפתח חוזר למיטה אחוז אימה. בבוקר הוא שוב מציץ מהחלון והתמונה הפסטורלית וההרמונית חוזרת.

בלילה השלישי, יפתח אינו מספר להורים את מה שעבר עליו בלילות, ובתהליך של רגרסיה הוא רוצה לחזור לישון במיטה שלהם. כשהם מסרבים הוא אינו מצליח להירדם, רואה את הקולות, מנסה להדחיק את קיומו של האריה, אך אינו מצליח. שוב מציץ החוצה ושוב מצויה עליית מדרגה: האריה קרוב לשמשה, משתולל, מזנק, מתגלגל ונוהם נהמות. בבוקר התמונה הפסטורלית וההרמונית של ההורים חוזרת. יפתח אינו מבין: "מה הם לא יודעים שיש שם אריה בלילות".

בלילה הרביעי יפתח מכין מראש כלי נשק (מקל גדול ועבה), כי הוא מתכונן לעליית מדרגה, שאכן מתרחשת. "אריה. ממש. בחדר. אצלו." במבנה שמגביר את המתח (4 משפטים בהם כל משפט בן מילה אחת). האריה חודר למרחב הפרטי מחטט, מרים את השמיכה ומקרב את ראשו. ככל שהמפגש עם הפחד חוזר האימה מתגברת, והחזרות וההדרגתיות יוצרות אלמנט הומוריסטי: כדור שלג שסופו להתפוצץ. האימה מוציאה מיפתח תגובה אלימה: הוא מניף את המקל, צועק ומאיים על האריה, רודף אחריו בכל הבית ובגינה ומכה אותו במקל. האריה בורח, מועד מסתבך עם עצמו והתחפושת מתפרקת ונופלת לארץ כמו סמרטוט.

כאן מתרחשת שבירת ציפיות (אלמנט הומוריסטי נוסף) כשמסתבר שלא מדובר באריה אמיתי, אלא שההורים התחפשו לאריה כתעלול משחקי. אך יפתח מנצל את הסיטואציה ומתרחש היפוך תפקידים. הילד לוקח את המשחק עד לקצה ומלמד את ההורים לקח: הוא סוגר את ההורים בחדר, כאילו היו בגן-חיות, ומונע מהם: טלוויזיה, קפה, ללכת לעבודה, לאכול סלט ולקרוא עיתון כיוון שהפעילויות הללו אינן מתאימות לאריות.

ילדים נהנים מאד מהיצירה כי הם מזדהים עם הפחדים של הגיבור, ונהנים מן המתח ההדרגתי, וכשיפתח "תופס" את ההורים הם מזדהים עם הצלחתו "לסדר" אותם. הצלחה זו עונה על המשאלה הכמוסה של ילדים של היפוך תפקידים, שהם יקבעו את הכללים והגבולות בבית וישמשו בתפקיד ההורה. יחד עם זאת הם נהנים מהסלפסטיק: הילד רודף וההורים בורחים, מסתבכים עם התחפושת שמתפרקת, נופלים מהעץ, קמים, נתקלים, מועדים, נשמטת לאריה הרגל ומתפרק לו הראש.

יחד עם זאת מעוררת היצירה התנגדות של אנשי חינוך, ובעקבות בקשה של האגודה הבינלאומית לזכויות הילד, כונסה ועדת הכנסת לזכויות הילד לדיון בנושא צנזורה על ספרי ילדים. גננות ואנשי חינוך התלוננו שההורים ביצירה מפחידים את הילד בכוונה תחילה, ושיש בו אלימות הן מצד ההורים כלפי הילד והן מצד הילד כלפי ההורים.[102]

מבקרים ראו ביצירה רמיזות לחיי המין של ההורים[103]. מאיר שלו מתנגד לפירוש זה וטוען שהספר אינו על סקס. "מדובר בשאגות של אריה. ולו הייתי רוצה לרמוז על סקס לא הייתי בוחר דווקא בשאגות". לטענתו הספר יוצא מתמונה מאוד ברורה שכל הורה מכיר שכאשר ההורים מתחבקים תמיד הילד ממהר להפריד או להצטרף לחיבוק, משהו בחיבוק של אבא ואמא ובעמידה שלהם מולו כקיר אחד מאיים על הילד[104].

האריה ביצירה אינו ממשי, אלא מדובר בתעלול של ההורים שמתחפשים לאריה. האריה מייצג את הפחדים של הילד וכן מייצג את השליט בבית (ההורים). הם קובעים את כללי ההתנהגות ויוצרים את הגבולות.

שני ההורים נכנסים לתחפושת של אריה אחד. בלילה, מתקשה הילד לפרש ולהבין את המציאות. בחסות החשיכה הוא חושב שמדובר באריה אמיתי, ואינו יכול לדעת שמדובר בתחפושת, במשחק ובתעלול. ההורים מבצעים כאן היפוך תפקידים: בדרך כלל הילדים הם שמשחקים, מתחפשים ומבצעים תעלולים. ההורים מנסים לשחק אתו, אבל הוא אינו מבין שמדובר במשחק, ואינו יודע את הכללים מראש. משחק מתקיים כאשר מראש נקבעים הכללים, וכל המשחקים מודעים לכללים. (יתכן שחוסר ההבנה של יפתח שמדובר במשחק יוצרת את הרגשת אי-הנוחות בקריאה ראשונה של היצירה).

באמצעות התחפושת, מנסה המתחפש להחליף זהות. יתכן שבאופן טבעי ההורים של יפתח חשים שהם מתירניים מדי, ולכן כדי להיות סמכותיים ולקבוע גבולות ברורים הם צריכים להתחפש לאריה. התחפושת מאפשרת להם לנסות להיות הורים אחרים. אבל בסופו של דבר הם מסתבכים, והתחפושת נופלת מהם כמו סמרטוט – מטפורה למצבם כהורים. ההורים מוצגים כאילו כאינפנטילים, שאינם מודעים לבעיות של הילד ולפחדים שלו, איך הוא תופס את המציאות ואותם, וגם יפתח אינו משתף אותם בפחדים שלו. בשמו של הגיבור, יפתח, מצויה אירוניה, כי היינו מצפים, על פי שמו שהוא יהיה ילד פתוח שמשתף את הוריו בתחושותיו ובבעיותיו, אך הוא חושב שהם אמורים לדעת ולהבין מה שקורה לו מעצמם.

כאשר יפתח מבין שמדובר במשחק, כמו ילד הוא ממשיך במשחק, והופך להיות "מאמן האריות", ומחייב אותם להמשיך להתנהג כאריות. עד שהמשחק נגמר. הם מבקשים סליחה שלא הסבירו לו מראש שמדובר במשחק והוא משחרר אותם. עכשיו כשהוא מבין שמדובר במשחק, שלושתם משחקים לפעמים בתחפושת האריה, אך לא בלילות אלא באור היום.

היצירה עוסקת בזווית הראיה של הילד כפי שהוא רואה את הוריו. מבחינתו קים פער בלתי מוסבר בין הלילה ובין היום: בלילה הוא רואה אריה ענק, וביום אבא ואימא יושבים בגינה בתחושה פסטורלית. מצד אחד הוא חווה הרמוניה שבאה לידי ביטוי באור היום ובגינה הפורחת, מצד שני בלילה  הוא נמצא במסע אימים של פחד שמישהו רודף אחריו ומנסה לטרוף אותו, והוא שומע נהמות ושאגות, שמסתיימות בצליל RAAA (צליל: רע). משהו רע קורה לו. הלילה מייצג את כל מה שלא מובן לילד, ומצבי הכעס והאלימות צפים על פני השטח. אם כעסו עליו, או שדרשו ממנו לעשות דברים שהוא אינו רוצה, או אינו יכול לעשות, הוא מרגיש מותקף. ניתן לראות במסע האימים חלום טורדני שחוזר על עצמו, שמאפשר לו לעבד את פחדיו וכעסיו. במסע הזה הילד לבד ובודד. הוא מציץ מהחלון לגינה. ההצצה הזאת מתכתבת עם השיר של ביאליק: "עציץ פרחים": "כל היום הגנה יציץ…הוא לבדו עומד כאן" ומדגישה את הילד האחד שעומד מול קואליציה של הרבים = הוריו. היצירה מציגה לנו את הילד בגיל הרך שתופס את הוריו באופן קוטבי. מצד אחד הורים, מעניקים, מגוננים ותומכים שבאים לידי ביטוי במטפורה של אור היום ובגינה הפורחת ומהקוטב הנגדי הורים מפחידים ומסוכנים, שאינם מתחשבים בבדידות שלו, שבאים לידי ביטוי במטפורה של הלילה, והאריה הנוהם, השואג שבא לטרוף את הילד. הפער הזה אינו ניתן לגישור.

השימוש בדמות המספר כמספר יודע-כל הופך את היצירה למורכבת. אם היצירה הייתה נכתבת מפי דובר-ילד בגוף ראשון, הרי שטבעי היה לקרוא אותה מזווית הראיה של הילד, שמדמה, שחולם ובפועל הדברים לא התרחשו. למרות השימוש במספר יודע-כל הנמען- ילד מזדהה עם זווית הראיה של יפתח גיבור היצירה, אך הנמען- המבוגר נדרש לפצח את המורכבות.  דמות-המספר מהתלת בקורא, כי למרות שמדובר במספר כל-יודע שאמור להיות אובייקטיבי, ולתאר את הדברים כפי שאכן קרו, הוא מבטא את המציאות מזווית הראיה של יפתח והדמיון שלו בלילה, וניתן לפרש שההורים לא באמת התחפשו לאריה. כמו כן עוסקת היצירה בחשיבות הנפרדות. למרות שלעתים יש לילד משאלה להתמזג ולחזור לביטחון וההכלה של הסימביוזה הינקותית, והוא מרגיש מאוים אם הוא עומד מולם, המסע של הנפרדות והעצמאות הוא תהליך חשוב ומורכב. כשיפתח חושב שהפתרון למפגש בלילה עם האריה יהיה לישון במיטה של ההורים (כמו שהם הרשו לו כשהיה תינוק) ההורים מתנגדים ויוצרים גבולות. בכך הם מאפשרים לו להתגבר על פחדיו ומחנכים אותו לעצמאות. בסוף רק כשמשעמם להם ועצוב הם שוב מתחפשים. אבל עכשיו יפתח יודע שזה משחק. גם בנושא ההתחפשות מתקיים היפוך תפקידים: בעבר הילדים היו משתוללים, מתחפשים, ומבצעים תעלולים להורים וההורים נתפסו כרציניים. ביצירה התהפכו היוצרות – הילד רציני והורים היתוליים. דמות המספר מדווחת שיפתח מבין שההורים זקוקים למשחק התחפושות כשמשעמם להם ועצוב. מצד אחד המשמעות היא שהילד אינו יכול לענות על כל משאלותיהם, ויש להם עולמות משלהם. מנגד, מבחינת הילד קים כאן מסר שעלול להעליב אותו, כיוון שהוא רואה את עצמו במרכז, והוא חושב שהוא צריך להיות כל עולמם. המסרים הללו הם חלק מתהליך הנפרדות.

יחד עם זאת ניתן לפרש שהיצירה עוסקת בסוד שהמשפחה מנסה להסתיר, וככל שמנסים להסתיר אותו הוא גדל לממדים מפלצתיים, שבאים לידי ביטוי בתהליך ההדרגתי שמוצג האריה. בחסות החשיכה מסתירים את הסוד, ולא מדברים על מה שרוצים להסתיר. ההורים מסתבכים "בשקרים הלבנים" של עצמם ויפתח חושף את האמת. הדימוי של המשפחה הוא דימוי אידיאלי והרמוני, וההורים אינם רוצים לפגוע בו, ולכן הם שומרים על סודות מפני הילדים. לכן מבחינה חיצונית, שבאה לידי ביטוי ביצירה באור היום בגינה, הכול נראה הרמוני. אך מתחת לפני השטח המציאות מאיימת ומסוכנת. הצליל 'רע' מלווה את היצירה כל זמן שמסתירים את האמת ומפחדים שהיא תתגלה. יפתח מסיר את המסכה והסוד נחשף. עכשיו ניתן לדון בו לאור היום ולשבת יחד עם ההורים בגינה.

ביצירה זו קימת ביקורת על ההורות בתקופתנו, בה משתדלים ההורים להיות חברים של הילד במקום לתמוך, לפתח את הביטחון העצמי וליצור אווירה של פתיחות ושיח על המצוקות של הילד.

בנוסף לכך, נוגע כאן מאיר שלו בהיבטים עמוקים של קיומנו האישי, החברתי והפוליטי. כיוון שהיצירה עוסקת בתחפושות ובמסכות שאנו עוטים על עצמנו בגלוי, כמו שאנו רוצים להיראות כלפי חוץ, ובסמוי – מה שאנו מנסים להסתיר, במודע ושלא במודע. מבחינה זו גם האווירה ההרמונית של הישיבה בגן לאור היום היא סוג של מסיכה, שמסתירה את הזעם, האלימות, התוקפנות והרצון לשלוט על אחרים שמצויה בתוכנו. מצד שני, המסכה של החזק והגיבור שאנו עוטים על עצמנו, גורמת לנו להסתבך עם עצמנו ולבסוף מתגלה האמת במערומיה. למרות שבגלוי נמנע מאיר שלו לעסוק בעמדות פוליטיות בעיקר בכתיבתו לילדים, בהיבט העמוק  ניתן לפרש את היצירה בפן החברתי-פוליטי. לחברה הישראלית-יהודית חשוב לתפוס את עצמה ולהיראות חזקה ומנצחת, אך השסע החברתי חושף אותנו בחולשתנו, וכמו-כן למרות הניצחונות הצבאיים ושכרון הכוח, לא הצלחנו בשטח להפיק מהם ניצחונות אסטרטגיים, והמאבק הישראלי-פלשתינאי ממשיך עד היום. ביצירה מוסרות המסכות ומתבררת האמת ואז ניתן לקיים שיח והידברות. למרות זאת ההורים אינם מוותרים לגמרי על התחפושות, בעיקר כשמשעמם להם ועצוב. אולי לפעמים האמת קשה מדיי ומעציבה ולכן אנו נזקקים לעיתים, במודע, לעטות שוב את המסכה.

"האריה הרעמתן, והג'ירפה גם"[105] (2006) – היצירה עוסקת בשינוי זהות ומעמידה במבחן את היכולת של חבר טוב להתמודד ולקבל את המציאות המשתנה.

הבחירה בדמויות של אריה וג'ירפה מתכתבת עם שתי יצירות: האחת: "האריה המסולסל" [106]. בניגוד לגולדברג שמציגה את האריה באופן פרודי, כי הוא מבקש מהספר לעשות לו סלסול תמידי ברעמה ובזנב, ולמעשה נשארה לו מכל כוחו כמלך רק הופעתו החיצונית, שחשובה לו מאד, אצל אלבוים, שיוצא מעמדה דידקטית-חינוכית המצב הפוך. האריה מבקש מהספר לגלח לו את הרעמה, והוא אינו מייחס חשיבות כלל להופעתו החיצונית. היצירה השנייה: "מיץ פטל"[107] בה האריה והג'ירפה הולכים לברר מי הוא השכן החדש (מיץ פטל) שהצטרף לחורשה ועבר לגור בקצה. הוא הכי חזק והיא הכי גבוהה, והם מגלים שהוא ארנב. אמנם גם ב"מיץ פטל" בעלי החיים מואנשים, אך כאן ההאנשה מוגזמת ויוצרת אפקט הומוריסטי: האריה מצחצח שיניים, שוטף ידיים, מנקה ציפורניים ונועל נעליים, מסתפר אצל הספר וחי בדירה אנושית וכד'. האריה מחליט להוריד את הרעמה כי היא מגרדת לו. הג'ירפה, חברתו הטובה, אינה מסוגלת לקבל את השינוי בצורתו החיצונית. הג'ירפה הולכת לים ומקבלת מכת-שמש, וגם צורתה החיצונית משתנה. רק לאחר שגם היא משתנה מבחינה חיצונית, היא מסוגלת להזדהות עמו ולקבל אותו.

הרעמה של האריה, כמו הכתר של המלך, היא סמל לסטטוס. הסממנים החיצוניים חשובים לחברה ולסביבה החיצונית, כי הן אינן נגישות לאישיות הפנימית. לכן הן מתייחסות לשינויים חיצוניים כאל כאלה שמעידים על שינוי פנימי. אך הג'ירפה היא חברתו הטובה והקרובה של האריה, והיא מכירה אותו לעומק. לכן האריה ציפה שהיא תקבל אותו כמו שהוא למרות השינוי החיצוני. אך הג'ירפה, שמייחסת חשיבות מרובה לחיצוניות (היא יפה ומגונדרת) מגיבה בחוסר קבלה מוחלט לשינוי: "אם אין לך רעמה, אתה לא מלך, אלא סתם חיה מוזרה".

האריה בוחר בשינוי, כי הרעמה מפריעה לו. ואילו הג'ירפה אינה בוחרת בשינוי צורתה החיצונית, והוא מתרחש בגין התנהגותה הרשלנית: היא הולכת לים, נרדמת וכל גופה נשרף והופך לאדום. רק אז היא מרגישה ומבינה את האריה, וחוזרת להיות חברתו הטובה. המסר ביצירה הוא שהיכולת של האחר לקבל ולהכיל את השינוי של חברו תלויה בחוויה עצמית דומה שהוא עובר.

ביצירה אומרת הלביאה לאריה שחוסר הקבלה של השינוי החיצוני מעיד על חוסר הבנה של ההבדל בין הקליפה לבין הפרי, ו"אריה נשאר מלך עם רעמה וגם בלי". גם האריה מקבל עמדה זו, והוא בוחר לוותר על סממנים חיצוניים באישיותו, כי בעיניו הם חסרי חשיבות. הוויתור על הרעמה יכול לייצג מראה חיצוני, לבוש (לדוגמה: הסרת כיפה), אך למעשה מעידה הבחירה על שינוי זהות, ושינויים חיצוניים יכולים להעיד על מהפך ושינוי פנימי.  כמו-כן מעידה הרעמה על ההבדל בין הלביאה ובין האריה. לאחר שהאריה מוריד את הרעמה הוא דומה יותר ללביאה מאשר לאריה, וניתן להתייחס למצב זה כשינוי מגדרי, (שבולט יותר באיורים). שינוי מגדרי אינו רק שינוי חיצוני, אלא בעיקר שינוי פנימי עמוק, וביצירה זו הפן הזכרי בוחר להידמות לפן הנקבי. למרות שהמסר הגלוי ביצירה הוא שמראה חיצוני וסימנים חיצוניים אינם מעידים על הפנימיות של האדם ועל אופיו, ברובד הסמוי מדובר בשינוי זהות וברצון שהחברה הקרובה תקבל ותכיל את הבחירה ואת השינוי.

ביצירה זו מצויים אלמנטים אוטוביוגרפיים סמויים. כמו האריה שמחליט שהרעמה מפריעה לו, והוא מסיר אותה, כך גם דב אלבוים, נער ישיבה חרדי ממשפחה מכובדת, עוזב את החברה החרדית, מסיר את הלבוש המאפיין אותו, עובר ללמוד בחינוך הממלכתי[108] ו"נלחם" שיקבלו אותו בזכות מי שהוא.[109]

"האריה שחשב שהוא פחדן"[110] (2007) היצירה עוסקת בניסיון של האדם לא להיכנע למוסכמות החברה והסביבה אלא לצאת למסע לגילוי עצמי. הגיבור אינו רוצה לעשות את מה שמצופה ממנו, אלא לחפש את דרכו ולבדוק מה מתאים לו לעשות.

כבר בכותרת מצויה התייחסות ל"קוסם מארץ עוץ"[111], שבה מוצג האריה כמי שתופס את עצמו כפחדן שפוחד כל הזמן. הוא מצטרף למסע עם דורותי במטרה לקבל אומץ לב. השינוי מתרחש כאשר מצליח האריה להרוג עכביש ענק, אשר השליט טרור על חיות היער. כאות הוקרה על גבורתו הוא נהפך למלך החיות.

גיבור היצירה נשלח ע"י מלך האריות לצוד, כפי שמצופה מכל אחד מהעדר. הוא גם מאיים עליו בגירוש מהעדר, אם לא יעזור בציד. אך הגיבור אינו אחד מהעדר, הוא שונה ומיוחד והוא שונא לצוד. לכן הוא מתויג כפחדן והוא מחליט לברוח. הפער בין מה שמתאים לו ובין מה שמצופה ממנו יוצר משבר; הדימוי העצמי שלו נמוך, והמצוקה מאד חזקה,  ולכן הוא בורח מחברת ההתייחסות שלו, כיוון שהוא אינו מסוגל לרצות אותה.

הסביבה עדיין מתייחסת אליו כטורף בגלל מראהו החיצוני, וכשהוא נכנס לכפר הוא מעורר אימה: כל החיות נמלטות, מסתתרות וקופאות מחרדה, שגורמת לדממה שאפילו הציפורים מפסיקות לציץ (מזכיר את מתן תורה[112]), ובכך הם מעניקים לו כוח על-אנושי. בניגוד לחששותיהם האריה נפצע והוא קורס ונופל.

האריה מתבייש להודות שהוא מפחד, שהוא נבהל מחרדון, מועד ומתגלגל מהסלע ונפצע. למרות הפער האובייקטיבי בין עוצם כוחו של האריה מול החרדון הקטן והחלש, מאבד האריה את בטחונו העצמי וגורם לתאונה עצמית. הבושה מהתנהגותו גורמת לו להמציא קרב בו הוא נלחם במפלצת. כשהוא מתאר את המפלצת לחיות הכפר הוא מתאר למעשה את המראה של ליאו מלך האריות (כפי שמתארת אותו בהגזמה ובהומור דמות המספר כאשר ליאו נכנס לכפר): "גבוה כמו ג'ירף, זנבו ארוך כגוף תנין, רעמתו גדולה כשיח פטל, בעל עיניים צהובות בגודל של אגוזי קוקוס ובעל שיניים לבנות ענקיות". למעשה עבור הגיבור ליאו השליט מהווה מפלצת, כי הוא מאיים עליו, ומטיל עליו מטלות, שהוא אינו מסוגל לבצע. בנוסף, מצד אחד מממש האריה בבדיון זה את משאלתו הכמוסה להילחם בליאו (ועצם בריחתו היא סוג של מרידה), ומצד שני המפלצת האמיתית נמצאת בתוכו, הוא מפחד מהפחד, מפחד להיות הוא עצמו ולממש את מה שמתאים לו , ולא את מה שמצפים ממנו.

האריה בודה את קיום המפלצת במערה. הפנתר יודע שאין מפלצת במערה, אך הוא משחזר אותה, באמצעות תחפושת של דמויות מהכפר, כאשר מגיע ליאו לכפר וחושב שהיא אמיתית. למפלצת אין קיום עצמאי. בשלב הראשון היא נוצרת בדמיונו של האדם, בשלב השני יוצרים ביטוי מוחשי לדמיון המקורי, ועל ידי כך מביאים אותה לידי ביטוי במציאות. בשלב השלישי מפחדים ממנה ומאצילים לה כוח דמוני על-אנושי. התהליך הזה מתקיים הן במישור האישי והן במישור החברתי-פוליטי. כאשר האריות נכנסים לזירה, הן האריה והן ליאו מלך האריות כל בעלי החיים יראים מהם, כאילו שנכנסה לכפר מפלצת ומתייחסים אליהם כדמונים על-אנושיים. השאגה של ליאו גורמת למטמורפוזה בטבע שמתוארת בדרך הומוריסטית: הענן נבהל ומוריד גשם, והר הגעש שמצוי בתהליך התפרצות משתתק ומפסיק את ההתפרצות.

הפנתר מבין מלכתחילה שהאריה אינו דובר אמת, כיוון שלטענתו הקרב היה בחושך במערה, והוא מתאר אותה כאילו שהוא ראה אותה באור יום. אך הפנתר מתעלם ואינו מוכיח את האריה אלא מטפל בו. מצויה כאן התייחסות ל"ספר הג'ונגל"[113] שבו מופיע הפנתר בגירה, שהוא אחד ממוריו הרוחניים של מוגלי (גור אדם). בספר ובסרט[114] הוא מתואר כחכם, רציני ואחראי, שדואג מטפל ומציל את מוגלי.

למרות שהפנתר מבין את מצבו הנפשי של האריה, כלפי הסביבה הוא מבקש שיתייחסו אליו כמלך-החיות, שיתנו לו מנוחה ולא יציקו לו. הוא מנקה את פצעיו וחובש אותם, שומר את סודו (שהוא נפצע כי נבהל מחרדון) ומלמד אותו לאפות.

האריה בסיפור אינו דמיוני, אלא הוא מואנש כמו בז'אנר המשל. היצירה בנויה כ"סיפור של סידור": "מסדרים" את השליט (ליאו מלך האריות), שבא לחפש את האריה הצעיר ולחנכו. מעמידים את השליט הגאה בסיטואציה שאמורה להיות מפחידה: בפני מפלצת מדומה שבחושך תוקפת אותו. הגיבור הגדול גם הוא מתגלה כפחדן.

בטבע אריות הם היפר קרניבורים מובהקים, שתזונתם מורכבת מבשר בלבד[115]. לכן לחמניות חמות בחמאה אינן יכולות לשמש להם כמזון בטבע. כמו כן, האריה צד בעיקר בלילה ויש לו ראיית לילה מצוינת. הם רגישים לאור פי 6 מבני אדם, וזה נותן להם יתרון מובהק בעת ציד לילי[116]. כל האירוע במערה החשוכה מתבסס על הרעיון שהאריה אינו יכול לראות את בעלי החיים שהתחפשו למפלצת, ואין התייחסות לראיית הלילה המצוינת שלו בטבע. האריות ביצירה מואנשים, וכמו בז'אנר המשל תיאור תכונות והתנהגות בעלי החיים אינו חייב להתאים למציאות בטבע.

היצירה מעבירה, בין השאר, מסר שצוות מאורגן וטקטי נאמן ומסור יכול לגבור גם על היצור החזק ביותר. למרות שהכניסה של מלך האריות לכפר גרמה לזעזוע ולאימה, הצליחו הפנתר, הג'ירפה והאריה לגבור עליו בעזרת תחבולה ואומץ ליבו של האריה הצעיר, שהתגבר על פחדיו ובא לעזרת הפנתר ונשך בכל כוחו את זנבו של ליאו. גבורתו מתגלה כשהוא מציל את הפנתר, שעלול היה להיטרף ע"י ליאו. כיוון שליאו מפחד שסיפור בריחתו "מהמפלצת" ייוודע, הוא מוכן להכיל ולקבל את דרכו החדשה של האריה הצעיר.

כשהאדם נכנע לתכתיבים של הסביבה, או של ההורים והוא עושה את מה שהם מצפים ממנו מתוך רצון לרצות אותם, למרות שהנורמות אינן מתאימות לרצונותיו ולאישיותו, הוא אינו יכול לממש את עצמו. כשאין לאדם כוחות להיאבק על חירותו, הוא חי בתסכול תמידי. בכדי להגיע למימוש עצמי, הוא צריך לצאת למסע ולגלות מתוכו מהו ייעודו, ורצוי לו להיעזר במטפלים נאמנים שיקבלו אותו כמות שהוא. לאחר מסע החיפוש הוא יכול לבחור בדרך אחרת למשהו שהוא מתחבר אליו ומבטא את זהותו.

סיכום

החל מראשיתה של ספרות הילדים העברית ועד שנות ה-70, מופיע הגדי ביצירות רבות ואצל יוצרים רבים. הוא מופיע כדמות ממשית שמייצג את הילד הרך התמים והטהור. הגדי הלבן הזך מוצג כחבר של הילד[117], וכן בהקשר רומנטי ופסטורלי[118] שנקשר לאידיאל של עבודת-השדה, לקשר לאדמת הארץ וההתחברות להווי החיים של תקופת התנ"ך. כמו-כן מוצג הגדי כקורבן[119], שהוא יודע שהוא הולך להיטרף והולך כצאן לטבח. התפיסה של הגדי כקרבן אולטימטיבי התאימה לדימוי העצמי של החברה היהודית כקורבן וכנרדף. באמצעות הייצוג של הגדי העבירו היוצרים גם את התחושה של שואה שעומדת להתרחש.

הייצוגים הללו של הגדי משקפים את תפיסת החברה היהודית-ישראלית את עצמה בתקופה זו.

לעומתם, נמנע קיפניס להציג את הגדי (והצאן) כקרבן, והוא המיר את שרשרת הטרף בתרומה של הגדי לקבוצה, בפרודוקטיביות של הגדי, בשיתוף פעולה, עבודת-צוות והתנדבות. קיפניס מייצג עמדה חינוכית-חברתית שרואה בהתנדבות ערך עליון, וביצירותיו כולם מתנדבים כולל בעלי החיים.

החל משנות ה – 70 הגדי כמעט שאינו מופיע ביצירות; הוא מופיע ביצירות מעטות ואצל מעט יוצרים. הגדי מואנש ומייצג את הילד מבחינה סוציולוגית ופסיכולוגית, והוא נקשר לנוף הפסטורלי. הוא חבר של הילד ומבטא את הגעגועים ואת ההתרפקות על העבר. בכל מקרה הוא אינו מוצג כקרבן שמאיימים לטרוף אותו. בתקופה זו הייצוג של הגדי כבר אינו משקף את הדימוי העצמי של החברה הישראלית.

בניגוד לגדי, עד שנות ה 70, האריה אינו מופיע ביצירות רבות וברוב היצירות מדובר בדמות משנית ולא בגיבור היצירה. במחצית מהמקרים אין מדובר באריה ממשי אלא הוא מופיע בחלומו של הגיבור[120], או במסע דמיוני של הגיבורים[121]  כדימוי או כמטפורה לאימה, לטרף, למלכות ולהרפתקה. אצל גולדברג הוא מופיע כאריה ממשי, וכגיבור היצירה, אך או שהוא אריה בכלוב; אנטי-גיבור מובהק (אריה "מסורס"), או שהוא מוצג בצורה פרודית כקריקטורה של אריה. אצל קיפניס מדובר באריה ממשי אך הוא מוצג כדמות משנית שהגיבור משתלט עליו או מציל אותו.

למרות שלרוב הוא מוצג כחזק ומפחיד, הוא אינו מזיק.

החל משנות ה – 70, מופיע האריה ביצירות רבות ואצל יוצרים רבים, וכן מתרגמים מאנגלית לעברית יצירות בהן מופיע האריה כדמות ראשית וממשית. בחלק מהיצירות הוא מופיע כדמות ממשית ומתפקד כגיבור היצירה[122], ובחלק מהיצירות מדובר באריה מדומיין שמתרחש בדמיונו, בחלומו, או במחשבותיו של הגיבור (הילד) ומייצג את פחדיו התת-מודעים[123]. בחלק מן המקרים הוא מופיע כמנהיג חזק, אך בכל המקרים הוא אינו טורף ואינו מזיק. למרות זאת ברוב המקרים הוא מפחיד את הילדים, או בגלל הסטיגמה שנצמדה לו, או בגין בעיית תקשורת וחוסר הבנה של המציאות. בחלק מהיצירות הוא מוצג כאריה "מסורס", שאו שהוא פחדן, בכיין ומפונק או שהוא מודע לעצמו ומשנה את זהותו.

יש לציין שביצירות שתורגמו מאנגלית[124] האריה אינו רק אריה ממשי, חזק, גיבור היצירה ואינו מזיק או טורף, אלא הוא מועיל לחברה האנושית. ב"אריה בספריה" הוא מנקה את האבק מהספרים, משמש כסולם וכמשענת לילדים בשעת סיפור, וכשהספרנית נופלת הוא מזעיק עזרה והיא ניצלת. הילדים אוהבים אותו והוא אוהב סיפורים. גם ב"איך להחביא אריה" הוא אוהב סיפורים ומשחק עם איריס (הילדה), למרות שכל המבוגרים מפחדים ממנו. האריה תופס שני פורצים שניסו לגנוב את האוסף של ראש-העיר ומוסר אותם לשוטרים, ואז הוא זוכה להוקרה וכבוד מכל אנשי העיר.

השינוי שחל בדימוי העצמי של החברה היהודית-ישראלית משתקף גם הוא בספרות הילדים העברית לגיל הרך. בתקופת הגולה  ועד שלהי שנות ה-60 תופסת החברה היהודית ישראלית את עצמה כקורבן חלש, שאינו יכול להגן על עצמו, ובכל הזדמנות קמים לפרוע בו או להורגו[125], והוא מיוצג בספרות הילדים ע"י הגדי.

החל מסוף שנות ה -60 חל שינוי בדימוי העצמי והחברה הישראלית תופסת את עצמה כחזקה ובעלת כוח הרתעה, שיכולה להגן על עצמה, והיא מיוצגת בספרות הילדים על ידי האריה. אך יחד עם זאת היא חשה כאריה "מסורס", או כאריה שמאבד את זהותו ואינו מתפקד כמלך אמיתי. למרות שהדימוי של חברה חזקה ומנצחת חשוב מאד לחברה הישראלית-יהודית, הפילוג הפוליטי בעם, חוסר הסולידריות החברתית והסכסוך הישראלי-פלסטינאי שאינו נפתר מעמידים בספק את עוצמתה האמיתית.

 

ביבליוגרפיה

• רשימת המקורות ע"פ סדר א"ב של שמות היוצרים

איזופוס (1961) [המאה ה – 6 לפנה"ס]. משלי איסופוס ירושלים: מוסד ביאליק תרגום: שלמה שפאן.

אלבוים דב (2006). האריה הרעמתן, והג'ירפה גם ת"א: עם עובד איורים: דיויד הול

 

אלתרמן נתן (שנות ה-40). "אומר לכם ביושר" זמרשת. אינטרנט

 

אתר תרצה (2003)[1971]. האריה שאהב תות ת"א: הקיבוץ המאוחד

 

באום פרנק (2006)[1900]. הקוסם מארץ עוץ.  הוצאה: אריה ניר מהדורה מוערת בעברית בתרגום של גילי בר הלל סמו. איור: ו. ו. דנסלו

 

ביאליק חיים נחמן (תשל"א). [1922]. שירים ופזמונות לילדים ת"א: דביר

ביאליק, חיים נחמן (תרס"ב). "מתי מדבר" פרויקט בן יהודה

בלובשטיין רחל (1930).  בבית ובחוץ ת"א: ראובן גולדברג איורים: וילהלם שכט

 

ברגשטיין פניה (1945).  בוא אלי פרפר נחמד ת"א: הקיבוץ המאוחד איור: אילזה קנטור

 

גולדברג לאה (1942). "האריה" ספר גן-החיות ת"א: יואכים גולדשטיין ובנימין גרינבוים. איורים א. להמן

 

גולדברג לאה (1944). "האריה המסולסל" דבר לילדים כרך ט"ו ת"א: דבר

 

גולדברג לאה (1951). "משירי ארץ אהבתי – מכורה שלי" כתב העת אורלוגין ת"א.

 

גולדברג לאה (2005). יומני לאה גולדברג ת"א: ספרית פועלים בעריכת רחל ואריה אהרוני

 

זרחי נורית (1992). אין שם אריה ת"א: דביר. איור: הילה חבקין

 

טאוב גדי (2007). האריה שחשב שהוא פחדן ת"א: ידיעות אחרונות ספרי חמד איורים: כריסטינה קדמון

 

טשרניחובסקי שאול (1930). "הידעתם טלה זה?" זמרשת אינטרנט

 

ילן שטקליס מרים (1960). שיר הגדי  ת"א: דביר איורים: צילה בינדר

 

ילן שטקליס מרים (1960)[1943]. בחלומי  ת"א: דביר איורים: צילה בינדר

 

סטיבנס הלן (2020). איך להחביא אריה הוד השרון: אגם תרגום: אופק עטרה

 

פינקרפלד עמיר אנדה (תשי"ז). כוכבים בדלי ת"א: דביר איורים: חוה נתן

 

רודיארד קיפלינג (2012)[1894]. ספר הג'ונגל ת"א: מודן תרגום: יואב כץ

 

קיפניס לוין (1989) [1919]. עזה פזיזה ת"א: מודן איורים: ליאת בנימיני אריאל

 

קיפניס לוין (1919). גיליונות לגננות ירושלים: ועד החינוך

 

קיפניס לוין (1929). צבעונים ת"א: זלקוביץ

 

קיפניס לוין (1929). סדרת מעשיות חוברת ח' ת"א: זלקוביץ

 

קיפניס לוין (1929). "בר-כוכבא" זמרשת אינטרנט. הלחין מרדכי זעירא.

 

קיפניס לוין (1942). "חד-גדיא" דבר לילדים כרך י"ב 1.4.1942

 

קיפניס לוין (2012)[ 1946]. אריה גיבור ועכבר בן-חור ת"א: זימזון ספר לכל.

 

קיפניס לוין (1958). "הגדי שלא פחד" דבר לילדים חוברת 19

 

קנודסן מישל (2008). אריה הספרייה אור יהודה: כנרת איורים: קווין הוקס תרגום: אירית ארב.

 

שלונסקי אברהם (1933). "שה וגדי" דבר- מוסף לילדים 11.8.1933

 

שלו מאיר (2004). אריה בלילות ת"א: עם עובד איורים: יוסי אבולעפיה

 

שנהב חיה (1970). מיץ פטל ת"א: עם עובד איור: תמרה ריקמן

 

שנהב חיה (1983).  גדי קטן רוצה חבר ת"א: מסדה איור: אורה איתן

 

שנהב חיה (1990)[1983]. הספר הגדול של חיה שנהב ת"א: עם עובד  איר: דני קרמן

 

שניר מיריק (1991). אם פתאום אפגוש אריה ת"א: שבא הוצאה לאור. ציורים: יהל ורעות שנירא

 

שפרן אוכמא (1996). רפרטואר של שירים לילדים בישובים בעמק יזרעאל בין שנות העשרים והארבעים – השתקפות של מגמות אידיאולוגיות מנוגדות. עבודת MA אוני' ת"א.

 

• רשימת המחקרים ע"פ סדר הא"ב של שמות החוקרים

אשד אלי(2006). "האריה של בר-כוכבא" קלמן שולמן "הריסות ביתר". אינטרנט

ברוך מירי (1991). "מי מרדים את מי" ילד אז ילד עכשיו – עיון משווה בספרות ילדים ת"א: ספרית-פועלים

גפן מנשה (1986). מתחת לעריסה עומדת גדייה ת"א: ספריית פועלים

דר יעל (2004)."כשאימא ואבא נוהמים ושואגים בלילות" הארץ ספרים. אינטרנט

וולוצקי גלי (2005). "האריה בכה מאד" גלובס אינטרנט

ויקיפדיה: ערך אריה (סמל), ערך "אריה", ערך "תות", ערך "שדות תות לנצח", ערך "דב אלבוים"

זיגמן תמר (2017). השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8 הספרנים / אינטרנט.

חסקין גילי האריה: כמה רחוק יכולים אריות לראות. אינטרנט

נוי דב (1979). מילוא 21.5.1979

עילם יגאל (2000). קץ היהדות אומת הדת והממלכה, ת"א: תפו"ח ידיעות אחרונות

פוגל שמעונה (2004). מגמות לאומיות בעיבודים לעברית לילדים של מעשיות האחים גרים בדור "התחייה" ת"א: אוני ת"א

פליישר ציפי (1964). התפתחותו ההיסטורית של שיר העם העברי. אינטרנט

פרישמן דוד (1896). הקדמה – הגדות וסיפורים ה. אנדרסן כתובים עברית וילנא: ישורון.

קלייטמן קובי (2012). תותים כסמל סקס בהיסטוריה – סקסי ואדמדם. אינטרנט

רז הרצליה (1984). "שירי ערש כביטוי לאחדות העם" מחקרים בספרות ילדים ירושלים: אוצר המורה

רז הרצליה  (תשל"ד). "על שירי ערש" הד הגן ת"א: הסתדרות המורים

תנ"ך: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים, שופטים, שמואל א', עמוס, ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, תהילים, שיר-השירים, דניאל.

תלמוד: תענית

מדרש: שמות רבה.

Bruce- Mitford Miranda (1996). The Illustrated Book of Signs and Symbols London:  Dorling

Jones Alison (1995). Larousse Dictionary of World Folklore N.Y: Larousse.

Funk & Wagnalls (1949). Standard Dictionary of Folklore, Mythology and

         Legend, New York: Wagnalls& Funk.

 

©

2023

 

[1] Funk & Wagnalls (1949). Standard Dictionary of Folklore, Mythology and

         Legend, New York: Wagnalls& Funk. Pp. 456.

Jones Alison (1995). Larousse Dictionary of World Folklore N.Y: Larousse. Pp. 204.

[2] שמות כ"ג 19,  שמות ל"ד 26 , דברים י"ד 21

[3]  ויקרא א' 6

[4]  ישעיהו  י"א 6

[5]  שופטים ו' 19-20

[6]  שופטים י"ג  19-21

[7]  שמואל א' פרק י'

[8]  שמות רבה פרשה ב' פסקה ב' – המדרש מדגיש את הדאגה לצרכים במיוחד של החוליות החלשות כתכונות שהופכות אדם למנהיג. כן: שמואל א' י"ז 34.

[9]  ירמיהו כ"ג 1, ירמיהו פרק נ 6 + 17, יחזקאל ל"ד 31

[10]  שיר השירים א 8

[11] בראשית כ"ז 9 + 16

[12]  שם. ל"ז 31-33.

[13]  שמות י"ב 3-13

[14]  ויקיפדיה ערך אריה (סמל)

[15] Bruce- Mitford Miranda (1996). The Illustrated Book of Signs and Symbols London:  Dorling pp. 62, 114

שלט האצולה של המונרך הבריטי שמיצג את: אנגליה, סקוטלנד וצפון אירלנד. במגן מצויים 7 אריות, בתומכים – האחד הוא אריה שמוכתר בכתר אדואר הקדוש והשני הוא חד-קרן. מעל הקסדה עומד אריה שחובש את הכתר המלכותי.

[16]  בראשית מ"ט 9

[17]  עמוס פרק ג

[18] ירמיהו ד 7

[19] דניאל פרק ו': דניאל עובר על צו המלך שנחקק כדי ללכוד אותו, אשר אוסר על תפילה לאל, (מותר להתפלל רק למלך שנתפס כאל) ונתפס בעקבות הלשנה. דניאל מוכן להקריב את חייו על קידוש השם וממשיך להתפלל לאלוהיו. מוטל עליו גזר-דין מות, והוא מושלך לגוב האריות. מלאך ה' סוגר את פי האריות ודניאל ניצל. המלך דרייווש מכיר באלוהים, ואף מצווה על אזרחי המדינה להכיר באלוהי ישראל.

[20]  יחזקאל א 10

[21]  ביאליק, ח.נ. (תשכ"א)[1903]. "מעשה ילדות – מעין שיחה" שירים ופזמונות לילדים ת"א: דביר עמ' קכט – קמה

[22] במקביל לתפיסת העולם של פרישמן שיש להשיב את הילדות לילדי ישראל וללמד אותם תמימות ולחלום חלום. ראה: פרישמן דוד (1896). הקדמה – הגדות וסיפורים ה. אנדרסן כתובים עברית וילנא: ישורון.

[23] במדבר י"ב 7-8

[24] ביאליק חיים נחמן (תשל"א). [1922]. "באר" שירים ופזמונות לילדים ת"א: דביר עמ' ל"ו.

[25] ביאליק חיים נחמן (תשל"א). [1922]. "גד גדיי" שירים ופזמונות לילדים ת"א: דביר עמ' נ"ד.

[26]  ביאליק חיים נחמן (תשל"א). [1924]. "הגדי בבית המלמד" שירים ופזמונות לילדים ת"א: דביר עמ' נ"ז.

[27]  ביאליק חיים נחמן (תשל"א). [1927]. "שה" שירים ופזמונות לילדים ת"א: דביר עמ' ל"ה.

[28]  ביאליק חיים נחמן (תשל"א). [1904]. "שיר ערש" שירים ופזמונות לילדים ת"א: דביר עמ' פ"ג.

[29]  נוי דב (1979). מילוא 21.5.1979

[30]  רז הרצליה (1984). "שירי ערש כביטוי לאחדות העם" מחקרים בספרות ילדים ירושלים: אוצר המורה עמ' 38.

[31]  גפן מנשה (1986). מתחת לעריסה עומדת גדייה ת"א: ספריית פועלים עמ' 12-15.

[32]  ברוך מירי (1991). "מי מרדים את מי" ילד אז ילד עכשיו – עיון משווה בספרות ילדים ת"א: ספרית-פועלים עמ' 47.

[33]  הרצליה רז (תשל"ד). "על שירי ערש" הד הגן ת"א: הסתדרות המורים עמ' 443 – 445.

[34] ביאליק חיים נחמן (תשל"א). [1923]. "שכב עוללי" שירים ופזמונות לילדים ת"א: דביר עמ' ע.

[35] ביאליק חיים נחמן (תשל"א). [1923]. "הרועה והצאן" שירים ופזמונות לילדים ת"א: דביר עמ' פ"ד -פ"ו.

[36] ביאליק חיים נחמן (תשל"א). [1924]. "בין 70 זאבים" שירים ופזמונות לילדים ת"א: דביר עמ' ס"ג

[37]  בראשית ל"ז 30

[38] תהילים כ"ג, יחזקאל ל"ד

[39]  שופטים י"ט 20

[40]  שופטים כ"א 25

[41] בראשית פרק ל"א

[42] "ארמי אובד אבי": דברים פרק כ"ו 5

[43] עילם יגאל (2000). קץ היהדות אומת הדת והממלכה, ת"א: תפו"ח ידיעות אחרונות.  עמ' 222, 252 – 253.

[44] שפרן אוכמא (1996). רפרטואר של שירים לילדים בישובים בעמק יזרעאל בין שנות העשרים והארבעים – השתקפות של מגמות אידיאולוגיות מנוגדות. עבודת MA אוני' ת"א.

[45]  שם. עמוד 102. הדברים נכתבו ב – 1944. בקיבוצי עמק יזרעאל בשנות ה-30 חגגו את חג גז הכבשים, והילדים למדו כי תפקיד הרועה העברי בא להשלים את התפקידים החלוציים של אגודת השומר.

[46]  פליישר ציפי (1964). התפתחותו ההיסטורית של שיר העם העברי. עמ' 368 אינטרנט

[47] בלובשטיין רחל (1930). " הגדי הלבן" בבית ובחוץ ת"א: ראובן גולדברג איורים: וילהלם שכט

[48] בלובשטיין רחל (1930). " הכבשה" בבית ובחוץ ת"א: ראובן גולדברג איורים: וילהלם שכט

[49] טשרניחובסקי שאול (1930). "הידעתם טלה זה?" זמרשת אינטרנט

[50] ברגשטיין פניה (1945). "יש בדיר טלה קטן" בוא אלי פרפר נחמד ת"א: הקיבוץ המאוחד

[51]  פינקרפלד עמיר אנדה (תשי"ז). "חג הגז" כוכבים בדלי ת"א: דביר עמ' 159

[52] זיגמן תמר (2017). השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8 הספרנים / אינטרנט.

[53] מתיתיהו שלם, רחל – הגדי הלבן + הכבשה, טשרניחובסקי, פניה ושמר.

[54] ילן שטקליס מרים (1960). "יום הולדת" שיר הגדי  ת"א: דביר עמ' 33

[55] ילן שטקליס מרים (1960). "שיר הגדי" שיר הגדי  ת"א: דביר עמ' 16

[56] מרים ילן מושפעת מביאליק בשיר "שכב עוללי" שהאם מבטיחה שהאב יביא: אגוזים, גדי, מגדנות ובסוף: ציפור רננים. בשני המקרים בסוף נשמעת מוזיקה. חיי השגרה מקבלים משמעות באמצעות האומנות.

[57] ילן שטקליס מרים (1960). "נתפיסה" שיר הגדי  ת"א: דביר עמ' 29

[58] ילן שטקליס מרים (1960). "מעשה בשלושה חתלתולים ובאחות קטנה" שיר הגדי  ת"א: דביר עמ' 71

[59] שלונסקי אברהם (1933). "שה וגדי" דבר- מוסף לילדים 11.8.1933

[60] פינקרפלד עמיר אנדה (תשי"ז). "גן-חיות של עננים" כוכבים בדלי ת"א: דביר עמ' 142-143

[61]  1. קיפניס לוין (1989) [1919]. "מעשה בגדי מה מה שהלך להביא שקדים וצימוקים" עזה פזיזה ת"א: מודן עמ' 19-28

2. קיפניס לוין (1942). "חד-גדיא" דבר לילדים כרך י"ב 1.4.1942 חוברת 28-29

[62]  ראה לעיל עמוד 6

[63] קיפניס לוין (1958). "הגדי שלא פחד" דבר לילדים חוברת 19

[64] קיפניס לוין (1989) [1919]. "עזה פזיזה" עזה פזיזה ת"א: מודן  עמ' 5-10

[65] קיפניס לוין (1919). גיליונות לגננות ירושלים: ועד החינוך

[66] קיפניס לוין (1929). "עיזה רגיזה" צבעונים ת"א: זלקוביץ

[67]  קיפניס לוין (1929). "עיזה הנגחנית" סדרת מעשיות חוברת ח' ת"א: זלקוביץ

[68]  ב – 1967 מפרסם קיפניס סיפור נוסף: "מעשה בעזה קפריזה" בו העז מתעקשת ואינה רוצה לשוב הביתה, עד שמגיעה הדבורה ומזמזמת לתוך אוזניה. מהפחד ומהמטרד היא מקפצת ושבה לדיר.

[69] פוגל שמעונה (2004). מגמות לאומיות בעיבודים לעברית לילדים של מעשיות האחים גרים בדור "התחייה" ת"א: אוני ת"א עמ' 38

[70] קיפניס לוין (1989) [1919]. "העז ושלושת הגדיים" עזה פזיזה ת"א: מודן  עמ' 12-18

[71] תלמוד בבלי מסכת תענית דף כה' עמוד א

[72] קיפניס לוין (1989) [1920]. "העיזים הגיבורות" עזה פזיזה ת"א: מודן  עמ' 29-34

[73]  קיפניס לוין (1989)[1947]"עזה עזיזה" עזה פזיזה ת"א: מודן  עמ' 36-40

[74]  קיפניס לוין (1989)[1942]"הדליקה בארמון עזה" עזה פזיזה ת"א: מודן  עמ' 41-47

[75] ביאליק, ח.נ. (תשכ"א)[1922] "הנער ביער" שירים ופזמונות לילדים ת"א: דביר עמ' קסא

[76] פינקרפלד עמיר אנדה (תשי"ז). "אין כסוסי העץ" כוכבים בדלי ת"א: דביר עמ' 64

[77]ילן שטקליס מרים (1960)[1940]. "המסע אל האי אולי" שיר הגדי  ת"א: דביר עמ' 96-97

[78] ילן שטקליס מרים (1960)[1943]. "ג'ינג'י" בחלומי  ת"א: דביר עמ' 288

[79] גולדברג לאה (1942). "האריה" ספר גן-החיות ת"א: יואכים גולדשטיין ובנימין גרינבוים. איורים א. להמן

[80] גולדברג לאה (1944). "האריה המסולסל" דבר לילדים כרך ט"ו ת"א: דבר

[81] גולדברג לאה (1951). "משירי ארץ אהבתי – מכורה שלי" כתב העת אורלוגין ת"א.

[82] ביאליק, חיים נחמן (תרס"ב). "מתי מדבר" פרויקט בן יהודה השיר נכתב באודסה. אינטרנט.

[83] קיפניס לוין (1929). "בר-כוכבא" זמרשת אינטרנט. הלחין מרדכי זעירא.

[84] במקורות ההיסטוריים אין עדות שבר-כוכבא היה גלדיאטור. יעל זרובבל טוענת שהאגדה אינה עתיקה, אלא הופיעה לראשונה ב – 1858 ברומן היסטורי מאת קלמן שולמן "הריסות ביתר": בר-כוכבא נלחם באריה בזירת הקרב בקיסריה, גובר עליו ורוכב אתו לביתר, ושם נהפך האריה לבן-לווייתו הנאמן של הגיבור. הספר זכה בזמנו להצלחה רבה. קיפניס כתב את האגדה בחרוזים לילדים, והוא האחראי לפרסומה הרחב ולהפיכתה למוכרת עד היום לכל ילד ישראלי. ראה: אלי אשד (2006). "האריה של בר-כוכבא" קלמן שולמן "הריסות ביתר". אינטרנט

[85] קיפניס לוין (2012)[ 1946]. אריה גיבור ועכבר בן-חור ת"א: זימזון ספר לכל.

[86]  איזופוס (1961) [המאה ה – 6 לפנה"ס]. "הארי והעכבר המשלם טובה תחת טובה" משלי איסופוס ירושלים: מוסד ביאליק עמ' 16 תרגום: שלמה שפאן.

[87] שנהב חיה (1983). "גדי קטן רוצה חבר" גדי קטן רוצה חבר ת"א: מסדה איור: אורה איתן (שם הספר כשם השיר הראשון).

[88] ברגשטיין פניה (1945). "בוא אלי פרפר נחמד" בוא אלי פרפר נחמד ת"א: הקיבוץ המאוחד איור: אילזה קנטור

[89] שנהב חיה (1990)[1983]. "שלום תותי" הספר הגדול של חיה שנהב ת"א: עם עובד עמ' 50-55 איר: דני קרמן

[90]  שנהב חיה (1970). מיץ פטל ת"א: עם עובד איור: תמרה ריקמן

[91]  אתר תרצה (2003)[1971]. האריה שאהב תות ת"א: הקיבוץ המאוחד

[92]  ויקיפדיה ערך "אריה".

[93]  ויקיפדיה ערך "תות"

[94] קובי קלייטמן (2012). תותים כסמל סקס בהיסטוריה – סקסי ואדמדם. אינטרנט

[95] גבינה, דייסה, קקאו, לחם, אורז, ביצה, פטל, שזיפים, סיגליות, מרק, צ'יפס, קבב, ארטיק ומיץ ממותק

[96] ויקיפדיה ערך "שדות תות לנצח"

[97]  אלתרמן נתן (שנות ה-40). "אומר לכם ביושר" זמרשת. אינטרנט. השיר הוקלט לראשונה ב 1969, אך נכתב בשנות ה-ארבעים.

[98]  גולדברג לאה (2005). יומני לאה גולדברג ת"א: ספרית פועלים עמ' 67 בעריכת רחל ואריה אהרוני

[99]  שניר מיריק (1991). אם פתאום אפגוש אריה ת"א: שבא הוצאה לאור. ציורים: יהל ורעות שנירא

[100]  זרחי נורית (1992). אין שם אריה ת"א: דביר. איור: הילה חבקין

[101]  שלו מאיר (2004). אריה בלילות ת"א: עם עובד איורים: יוסי אבולעפיה

[102]  וולוצקי גלי (2005). "האריה בכה מאד" גלובס אינטרנט

[103] דר יעל (2004)."כשאמא ואבא נוהמים ושואגים בלילות" הארץ ספרים. אינטרנט

[104] וולוצקי גלי (2005). "האריה בכה מאד" גלובס אינטרנט

[105]  אלבוים דב (2006). האריה הרעמתן, והג'ירפה גם ת"א: עם עובד איורים: דיויד הול

[106] גולדברג לאה (1944). "האריה המסולסל" דבר לילדים כרך ט"ו ת"א: דבר

[107]  שנהב חיה (1970). מיץ פטל ת"א: עם עובד איור: תמרה ריקמן

[108]  בתיכון רנה קסין בירושלים

[109]  ויקיפדיה ערך "דב אלבוים"

[110]  טאוב גדי (2007). האריה שחשב שהוא פחדן ת"א: ידיעות אחרונות ספרי חמד איורים: כריסטינה קדמון

[111]  באום פרנק (1900). הקוסם מארץ עוץ. הספר תורגם לעברית 8 פעמים, לראשונה ב – 1943 ע"י ימימה אבידר טשרנוביץ ואויר ע"י בינה גבירץ. ב – 2006 יצאה מהדורה מוערת בעברית בתרגום של גילי בר הלל סמו. – ויקיפדיה

[112] שמות רבה כ"ט ט

[113]  רודיארד קיפלינג (1894). ספר הג'ונגל לונדון: מקמילן. תורגם לעברית ב – 1960 וב2012- ויקיפדיה

[114] סרט קולנוע מונפש של חברת וולט דיסני. יצא לאקרנים בשנת 1967 – ויקיפדיה

[115]  ויקיפדיה ערך "אריה"

[116]  אינטרנט – גילי חסקין האריה: כמה רחוק יכולים אריות לראות

[117] ביצירות של ביאליק, רחל, מתתיהו שלם, טשרניחובסקי, פניה ונעמי שמר

[118] ביצירות של יחיאל הלפרין, מתתיהו שלם, טשרניחובסקי, פניה ונעמי שמר

[119] ביצירות של ביאליק, שלונסקי, אנדה.

[120]  ביצירה של ביאליק, אנדה וילן-שטקליס

[121] ביצירה של ילן-שטקליס

[122]" מיץ פטל", "האריה שאהב תות", "האריה הרעמתן" ו"האריה שחשב שהוא פחדן".

[123] "אם פתאום אפגוש אריה", "אין שם אריה", "אריה בלילות"

[124]  קנודסן מישל (2008). אריה הספרייה אור יהודה: כנרת איורים: קווין הוקס תרגום: אירית ארב.

סטיבנס הלן (2020). איך להחביא אריה הוד השרון: אגם תרגום: אופק עטרה

[125]  במיוחד בתקופת השואה