שלגיה ושבעת הגמדים

שלגיה ושבעת הגמדים

ד"ר שמעונה פוגל

מאז צאתן של המעשיות לאור והפיכתן לקאנון בספרות ילדים, הובילו אנשי חינוך את ההתנגדות לקרוא אותן לילדים בגיל הרך[1] , בשל עיסוקן בתכנים המכילים  אלימות בתוך המשפחה. מנגד, הפסיכואנליטיקאים[2] ואנשי הספרות צידדו בהן. בסיפורי התנ"ך  ניתן לראות דוגמה לדיון ועיסוק בכל סוגי הטאבו המשפחתיים והחברתיים: קין רוצח את אחיו, שרה מגרשת את בן אברהם מהבית, עשו מתכנן לרצוח את יעקב אחיו התאום, ואחי יוסף מתנכלים להרגו מפני שיעקב מפלה אותו ואוהב אותו מכל בניו וכד'.

אחד מהטיעונים המרכזיים נגד המעשייה נקשר לאכזריות הרבה המצויה בהן, וההורים מוצגים בהן, בעיקר במעשיות הקלאסיות, כמתעללים בילדים, נוטשים אותם או מנסים להרגם. אנשי החינוך טוענים שהצגה כזו מערערת לחלוטין את בטחון הילד בהוריו. לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה גברה ההתנגדות למעשיות גרים, בעיקר בארצות הברית,  והמתנגדים להן טענו שרק אנשים שהתחנכו על סיפורים כה אכזריים, יכלו להמציא את המכונה הנאצית[3]. מבחינה מחקרית, להתנגדות זו אין כל בסיס; במעשיות העממיות הסקנדינביות, לדוגמה, מצויים יסודות של אלימות ואכזריות יותר מאשר במעשיות גרים, וארצות סקנדינביה הן ליברליות ושוחרות שלום.

המעשיות אינן מציגות את המציאות בפן האידיאלי שלה, אלא  מעלות מצוקות קשות, קונפליקטים ארכי-טיפים, גיבוריה עוברים מסעות ייסורים והן מציגות עולם דיס-הרמוני ואכזרי. בתקופה בה סופרו המעשיות בעל-פה, העדיפו המספרים לא לדון, או להטיף, בצורה ישירה בבעיות שהתעוררו, בעיקר בנושאים הקשורים לטאבו, כגון: אלימות מינית במשפחה, ופנו למעשיות ובאמצעותן עסקו בנושא בצורה עקיפה. מלכתחילה, לא ייעדו האחים גרים את המעשיות לילדים, אך בעקבות ההצלחה העצומה לה הן זכו בקרב קהל הילדים, הם התאימו אותן גם לנמען-ילד. אך גם הם לא העלו בדעתם שהמעשיות יסופרו לילדים בני 4 – 5, והם התאימו אותן לנמען-ילד החל מגיל 9 – 10. הטיפול במציאות הקשה באופן עקיף, וההרפתקאות שגיבורי המעשייה עוברים התאימו לנמענים בגילאים הללו.

המעשייה על שלגייה היא דוגמה מובהקת לסיפור, שגם במישור הגלוי מוצגת בו קנאה מטורפת, התעללות, הזמנת רצח וקניבליזם של אם בבתה, שהוכנס למסגרת של מבנה מושלם.

במאמר זה ברצוני להציג פרשנות ,שתדון במשמעות של סיפור שלגייה, במודל של יחסי אם-בת, ובתהליך שהן עוברות.

1. הפרשנות הפסיכולוגיסטית של ברונו בטלהיים[4]

לטענת בטלהיים נוצר המצב הבעייתי ב"שלגייה" בשל היחסים בינה לבין הוריה. המעשייה אינה רואה את העולם באופן אובייקטיבי, אלא מנקודת מבטו של הגיבור. המאזין מזדהה עם שלגייה, ורואה את כל המאורעות בעיניה ולא בעיני המלכה. שלגייה במאבקה האדיפאלי אינה יכולה להרשות לעצמה להרגיש בקנאתה באימה, ולכן היא הופכת את הרגשתה להרהור משאלה: "אימא מקנאה בי". היא מאשימה בליבה את אימה בקנאה הזאת, ודומה כי ראי הקסמים מדבר בקולה של הבת ולא בזה של האם. שלגייה חשה רגשות סותרים לגבי רצונה לעלות על האם (להיות יפה אלף מונים ממנה), אך היא חוששת, שאם אכן זה יתממש, האם תנקום בה נקמה נוראית. לטענתו, לא רצתה האם החורגת במותה של שלגייה, אלא שלגייה חששה מכליה בגלל עליונותה האמיתית או המדומה. כיוון שמאבקיה האדיפאליים התעוררו בבגרותה, חייה בקרב משפחתה נעשו בלתי נסבלים בגלל רגשותיה הדו-ערכיים הסוערים, ולכן היא בורחת אל הגמדים לחפש בית אידיאלי.

2. הגרסה המקורית של המעשייה[5]

בגרסת "עיזבון ברנטאנו"[6], האם הביולוגית שולחת את שלגייה ליער כאשר האב אינו נמצא בבית, אלא יצא בראש חילותיו למלחמה והשאיר את המלכה בהריון לבדה. האם מרגישה נטושה, ובהמשך תתנקם בבתה. כאשר הוא חוזר מהקרב הוא עובר דרך היער ונתקל בארון הזכוכית ובבתו המתה, אך רופא "מכשף" מחזיר אותה לחיים בעזרת חבל שנקשר בצורה מיוחדת והאב הוא שמושיע את בתו. הקונפליקט בגרסה זו הוא משולש: בין האב ושלגייה מול האם. בגרסה הראשונה של מעשיות גרים של 1812 האב מוצא מן התמונה, ומוחלף בנסיך שמושיע אותה. לעומת זאת הקונפליקט הוא בין האם הביולוגית ובין בתה. בגרסה של 1857 של המהדורה השביעית, שהיא הטקסט הגרמני הקנוני, גם האב הוצא מן התמונה ואת האם הביולוגית המיתו האחים גרים והחליפו אותה באם חורגת. השינוי נעשה בגין שיקולים דידקטיים, כי בתקופה זו כבר היה ברור שילדים קראו בשקיקה את המעשיות הללו.

3. "הרוחות" בחדר הלידה של שלגיה – מרת הולה מול האדס

בפתיחה של המעשייה מצוי צירוף של תיאור-טבע ודימוי של פתיתי השלג הנופלים: (פעם אחת באמצע החורף, ופתיתי השלג נפלו כמו נוצות מן השמים[7]) והמלכה האם יושבת וצופה בהם. בדרך כלל אין המעשייה מתאפיינת בתיאורי טבע, וכאשר הם באים באסופת גרים הם פונקציונליים לעלילה ומשמשים מפתח להבנת המישור הסמוי שלה. מבחינה עלילתית מקבלת שלגייה את מהותה ושמה על רקע השלג הנופל. אך הדימוי של השלג לנוצות קשור למרת הולה האלה-האם במיתולוגיה הגרמנית[8], שהאמונות אודותיה ייחסו את תופעת השלג לניעור הנוצות כאשר היא מציעה את מיטתה. היא מתוארת כאלילת חיי הנישואין האחראית על הפריון, שעשויה לעזור  ליולדת בזמן הלידה, שאחראית גם על מלאכת הטווייה, והיא אלילת השלג והחורף העוזרת לאוהבים בעיצומו של החורף, שהופיעה בדמות של עלמה יפה ולבנה הרוחצת באגם.

דמות נוספת שמהדהדת במעשייה מתייחסת להאדס אל השאול במיתולוגיה היוונית. המלכה יושבת ליד חלון בעל מסגרת מעץ הובנה. האדס תואר כיושב על כס מלוכה מעץ הובנה[9]. מרת הולה האחראית הן על הפריון והן על מלאכת התפירה אינה יכולה להושיע את המלכה שנמצאת בהיריון[10] והיא נדקרת ממחט, כי היא מוטרדת ומפחדת מפני הלידה. היא אינה מרוכזת בתפירה, אינה זהירה מספיק ולכן היא נדקרת. שני האלים הללו, המייצגים את הפן הנשי ואת הפן הגברי, מקיפים אותה, אך החרדה משתלטת עליה והיא נשאבת לאל השאול. ביוונית האדס משמעו = בלתי נראה[11]. במעשייה שוקעת המלכה במראונת שלה, ורואה את העולם רק דרך הפריזמה שלה. האדס גם שולט על אוצרותיה של בטן האדמה, על מחצבים יקרים, מתכות ובני-חן. הגמדים במעשייה עוסקים בכריית אבנים טובות ועפרות בהרים. למרות שהם אוהבים את שלגייה ורוצים להגן עליה, גם הם נקשרים לממלכת השאול ולמעשה אינם יכולים להגן עליה (אף אחד מהם לא נשאר לשמור עליה, למרות שהם יודעים שהיא בסכנת חיים) ובביתם היא מאבדת את הכרתה פעמיים ומתה בפעם השלישית. האדס גם ידוע בכינויו "שיודע לנחש היטב". למלכה החורגת יש מראונת קסמים שמנחשת היטב ואומרת למלכה תמיד את האמת. כמו-כן בסיום המלכה רוקדת בסנדלי ברזל שהוכנסו לאש, שנקשרת להאדס, ומתה. שלגייה עוד לפני שנולדה מוקפת בזרועות מרת הולה מצד אחד, ובזרועות האדס וממלכת השאול מצד שני, שמייצגים את יצר החיים מול יצר המוות. אך בניגוד למודל של אמה (או של שתי האימהות) שנשאבה לפן הרע של המציאות ולממלכת האדס, מתמודדת שלגייה ויודעת להשתחרר לממלכת מרת הולה במסע למימוש נשיותה.

4. הצבעים כמסמני מהות

השם שלה בגרמנית: לובן-שלגיונת. (בעברית תורגמה המעשייה לראשונה בשנת 1897 ע"י שלמה ברמן ונקראה: לבנת-שלג[12]. נתן לוין בשנת 1922 נתן לה את שמה בעברית: שלגיה[13]. באנגלית היא קרויה :לובן-שלג הקטנה או: לובן-שלג). מכל שלושת הצבעים: לבן, אדום שחור שמבקשת המלכה לפני לידתה, הופך הצבע הלבן כשלג, המסמל את הטוהר, למהותה של שלגייה. חרף ההתעללות שהיא חוותה היא נשארה טהורה, אבל מצד שני קרה ומנוכרת.

כאשר המלכה יושבת ליד חלון בעל מסגרת עץ שחורה ושלוש טיפות הדם מאצבעה נופלות על  השלג היא מבקשת: " (הלוואי והיה לי ילד כה לבן כמו שלג, כה אדום כמו דם וכה שחור כמו העץ שבמסגרת. מיד לאחר מכן נולדה לה בת'לה שהייתה כה לבנה כמו שלג, כה אדומה כמו דם וכה שחורת-שער כמו עץ הבנה).לבן כשלג – פתיתי השלג הנופלים נקשרים למרת הולה אלילת השמיים המייצגת את העולם העליון. השחור של מסגרת החלון שעשויה מעץ הובנה נקשרת להאדס אל השאול והתחתיות שמייצג את העולם התחתון. וביניהם  הצבע האדום של הדם המייצג את החיים את האדם ואת התשוקה. האם הביולוגית מבקשת לפני לידת התינוקת שיהיה לה תינוק לבן כשלג[14], אדום כדם ושחור כמו העץ שבמסגרת. והיא אכן מקבלת תינוקת לבנה כשלג, אדומה כדם ושערותיה שחורות כעץ ההובנה. מצד אחד תינוקת לבנה כשלג, טהורה תמימה ורכה. מצד שני אדומה כדם, מלאת חושניות, מיניות וחיות, ומצד שלישי שחורה כהובנה – שיכול לסמל חיים במסגרת מכובדת, אצילית, שורשית וחזקה. הפנטזיה שיש לאם לגבי הילדה שתיוולד לה מכילה באופן לא מודע את הקונפליקטים הפנימיים שלה עצמה. ההבנה שאדם עשוי לממש את כל החלקים הללו מעידה על יכולת אינטגרטיבית בוגרת, שהאם שמתה צעירה, לא זכתה להגיע אליה.

בכך היא דנה את גורלה ואת מה שיקרה לה וכמעט יגרום למותה. בתהליך שעוברת הגיבורה מופיעים הצבעים במעשייה מבחינה מבנית בסדר הפוך: שחור, אדום, לבן: המסרק המורעל מסרק את שערותיה השחורות והיא מתעלפת, התפוח האדום המורעל גורם למותה ולבסוף היא מוצבת בארון זכוכית בחוץ על ההר בשלג, ומכאן היא יכולה לצאת לחיים. יתכן שההיפוך הזה מייצג את ההיפוך במצבן של האם והבת; הציפיות הגדולות של האם לפני הלידה הפכו למסע קנאה, טירוף ומוות (מלבן לשחור) ואילו הבת יוצאת מהגיהינום של האם למסע שחרור וטוהר (משחור ללבן). ניתן לראות בהיפוך זה ייצוג של קונפליקט קשה ביותר ביחסי אימהות ובנות. היכולת של הבת להשתחרר מאימת המוות של האם תלויה בניתוק ובהיפרדות ממנה.

בד בבד, משמשים שלושת הצבעים: לבן, אדום ושחור סמלי מפתח בסימבוליקה הנוצרית וכן הדימויים המאפיינים את שלגייה. בטרנספיגורציה שלו לבוש ישו בבגדים לבנים כאור: "ומקץ ששת ימים לקח לו ישוע את פטרוס…ויעלם בצד על הר גבוה. וישתנה לעיניהם ויזהירו פניו כשמש ובגדיו כאור הלבינו". גם כאשר קם ישו לתחייה הוא לובש לבן ומתי מתאר אותו כלבן כשלג. לאחר קבורת ישו חתמו במצוות פילטוס את אבן הקבר. "כאשר באה מרים המגדלית ומרים האחרת לראות את הקבר והנה רעש גדול היה, כי מלאך ה' ירד מן השמים ויגש ויגל את האבן מן הפתח וישב עליה. ומראהו כמראה הברק ולבושו לבן כשלג". האדום הוא צבע ייסוריו של ישו, והוא מסמל את הדם שנשפך. והשחור הוא הצבע הליטורגי של "יום ששי הטוב" שבו נצלב ישו. הקבלה נוספת בין שלגייה לישו – שניהם נקברו וקמו לתחייה. לאור הסמלים הללו ניתן לראות באור שונה את משאלתה של האם הביולוגית הטובה לילד. היא מבקשת ילד לבן כשלג, אדום כדם ושחור כעץ שבמסגרת (המזכיר את עץ הצליבה). היא מייחלת לבן שיהיה דומה לישו בפן של ההקרבה, ושיכפר בסבלו על חטאי אחרים או על חטאיה. בתפיסת עולמה של האם אימננטית מישהו חייב להיות קרבן. הפענוח של המישור הסמוי מעמיד את "האם הטובה" באור שונה לחלוטין ממה שנראה במישור הגלוי, ומהאופן בו היא נתפסה על-ידי ביקורת המעשיות, ומציג את שלגייה כקרבן של דור ההורים עוד לפני שהיא נולדה.

5. ההתעללות, הטראומה והפוסט-טראומה

דמות המספר מציינת ששלגייה בת שבע[15], כאשר מעיד הראי לראשונה שהיא היפה במדינה. ציון גיל הדמות אינו אופייני למעשייה, וכאשר הוא מצוין הוא משמש לפענוח הצופן של המישור הסמוי. ניתן לפרש את סיפור שלגייה כסיפור על נערה שעברה חוויה טראומטית בעקבות התנסות במעשי אהבה טרם זמנה ובאהבה האסורה בעקבות לחצה של המלכה החורגת, ועל אם המדרבנת ומפתה את בתה להתפתח טרם זמנה. (בהשאלה לימינו מדובר באימהות ש"דוחפות" את בנותיהן הצעירות להיות דוגמניות ולהתלבש בצורה סקסית). בשמה בגרמנית מצויה הקטנה, היא כמו ילדה קטנה. כיוון שהיא התבגרה טרם זמנה, ואינה עוברת את כל שלבי ההתבגרות בהדרגתיות, היא נשארת בעצם כמו ילדה קטנה. גם בתוך התהליך היא מתנהגת כמו ילדה קטנה, שאינה יכולה לעמוד בפיתוי לקנות סרטים/ מסרק ולאכל את התפוח, על אף שמזהירים אותה מראש שזה מסוכן עבורה ולא ניתן יהיה להצילה. מצד שני היא אנושית, חביבה, מתוקה וליבנו אתה.

מוטיב מנחה ראשון שמצוי במעשייה זו מתאר טראומה ומצב של פוסט-טראומה. טראומה מוגדרת כאירוע המעורר חוויה רגשית שלילית, חריגה בעוצמתה, שלסובייקט אין כל דרך לשלבה ולהטמיע אותה בסיפור חייו[16]. החוויה הטראומטית עשויה להיות חד-פעמית או חוזרת ונשנית, והיא מכניסה את האדם למצב של הלם, בו הוא אינו מסוגל להתמודד ולספוג בו את הרעיונות והרגשות הקשורים בחוויה, ובמצב זה הוא איננו מצליח לחולל תגובה וקופא על מקומו. גורמים נפוצים לטראומה נפשית הם התעללות ואלימות, במיוחד בתקופת הילדות. בזמן התרחשותה הנפגע עומד חסר ישע לנוכח כוח חזק ממנו. האירועים הטראומטיים כרוכים בדרך כלל באיום על החיים או על השלמות הגופנית, או במפגש אישי קרוב עם אלימות ומוות. הם מעמתים את האדם עם מצבים קיצוניים של חוסר ישע ואימה ומעוררים תגובות של קטסטרופה. כאשר האדם חסר אונים לחלוטין, ואין כל תועלת בהתנגדות, הוא עלול להיקלע למצב של כניעה. מערכת ההגנה העצמית מושבתת לגמרי. חסר-הישע בוחר לא בפעולה בעולם הממשי אלא בשינוי מצב התודעה שלו. אחרי האירוע מרגישים נפגעי הטראומה שמשהו מת בהם[17]. לטענת פרויד[18] חווית הטראומה מעוררת התנגדות שמופיעה בצורה של הדחקה או שכחה. זהו מחסום שמטרתו למנוע את המעבר של התכנים אל המודע בגלל הקונפליקט שהם מעוררים. השכחה מוגבלת להתרת הקשרים, לכשל בהסקת המסקנות הנכונות ולבידוד הזיכרונות. רינה דודאי[19] מבחינה בין שלושה סוגי שכחה: שכחה עמוקה טוטאלית, שכחה מבדלת (סוג של חיים כפולים) ושכחה מרפה.

בטראומה הראשונה מתמודדת שלגייה עם אם קניבלית שרוצה לרצוח אותה והיא בורחת ממנה. האם החורגת (בעצם התנהגות חורגת – אינה יכולה להכיל את הילדה) מצווה על הצייד להרוג את שלגייה ולהביא לה את הריאה והכבד שלה, ומתכננת לבשל אותם במלח ולאכול אותם. היא רוצה לאכול את הריאה שלה – את החמצן שלה, לא משאירה לה חלל וחופש לגדול כרצונה, אלא מובילה אותה לנתיב של נשיות טרם זמנה. כן היא רוצה לאכול את הכבד שלה – לאכול את התפקוד שלה. האם רוצה לקבל את מהותה, להיכנס לנעליה  וחושבת שתוכל לחוות את חוויית הנעורים והתשוקה באמצעות בתה. למעשה היא עדיין ילדה בת 7 לא מפותחת, שאינה יכולה להוות סכנה לאם הבשלה והמבוגרת. אך האם מדרבנת אותה להתנסות בחוויות שמתאימות לאישה בשלה ולא לילדה. בניגוד לתכניותיה האם אינה אוכלת את האיברים הפנימיים של שלגייה אלא של חזירון-בר, שאותם עקר הצייד . כלומר, היא מקבלת מהות של יצור המסמל יצרים הרסניים וטרום-תרבותיים.

הטראומה השנייה היא הבריחה לבד לתוך יער מסוכן, שמסתובבות בו חיות פרא. "הילדה המסכנה גלמודה לבדה ביער הגדול, פחדה…רצה על האבנים החדות דרך הקוצים וחיות הפרא חלפו על פניה"[20]. שלגיה, שלא כמו גיבורים אחרים במעשיות אינה בוחרת מיוזמתה להיכנס ליער לגלות את העולם, אלא היא בורחת ממות בטוח, ולכן למרות שהיער מסוכן, הוא יכול לשמש כמקום מסתור טוב ויש לה סיכוי להינצל. שלגיה שבורחת אל הגמדים שוכחת את הבית ואת המולדת ומאבדת את "האני" הפרטי והקולקטיבי[21]. כיוון שהיא חוותה טראומה היא אינה מסוגלת להתמודד עם המציאות ומדחיקה את הזיכרונות והחוויות הקשות, בגלל הקונפליקט שהן מעוררות. אך ההדחקה הזו היא מנגנון הגנה; היא מגיעה אל הגמדים, היא זקוקה לשקט ולהרבה זמן, לאט, לאט כדי שתצליח להתגבר על הטראומה. גמדים הם יצורים שאינם מתפתחים[22]. תהליך זה מאפשר לה פסק-זמן.

כמו-כן מציעים לה הגמדים שתעסוק בעבודות הבית, כי במצב של חרדה ופוסט-טראומה רצוי לתעל אותה לעשייה קונקרטית שגרתית שחוזרת על עצמה. במקום להתעסק  בהתעללות בעברה, היא מתעסקת בעשייה יום-יומית כאשת-חיל, מטפלת במשק הבית ושומרת על הסדר. בשלב זה מצויה שלגייה בשכחה מבדלת – בסוג של חיים כפולים: בעולם הרגיל היומיומי של החיים, לצד העולם הממשי של הטראומה. עפ"י דודאי[23] העבר הנורא הוא זמן ריק שנרשם אך לא נזכר. כל זמן שהעבר לא נמצא, פועלת הטראומה כהווה נצחי כפייתי, שבא לידי ביטוי במעשייה באם שאינה נותנת לה מנוח ואינה מוותרת. היא חוזרת שלוש פעמים כדי להזכיר לה את הבית ואת המולדת. ניתן לראות בסרטים והשרוכים שהיא מביאה לשלגייה סמל לרצונה לקשור אותה בכוח ובכפייה. שלוש פעמים מכניסה שלגייה את האם לבית הגמדים ו"קונה" את סחורתה ולמעשה משחזרת את ההתנהגות ואת הרגשות המודחקים. בשלב הראשון מספקת לה האם סרטים לקישוט כדי להפוך אותה למוקד משיכה. בעוד שהאם האמיתית ביקשה תכונות ומהויות פנימיות וערכיות, רוצה האם הזו ביופי חיצוני וקישוט. הסרטים הללו יכולים גם לסמל את הרצון הנשי להיות מטופחת על פי צו האופנה. למעשה, שלגייה היא בעלת יופי טבעי נדיר ומיוחד ואין היא זקוקה לסרטים ולקישוטים חיצוניים, שנשים אחרות נזקקות להן כדי להתייפות. שלגייה מתפתה (מאד אנושית), אך עדין היא אינה בשלה. ההתקשטות וההתגנדרות טרם זמנן אינן טובות עבור הילדה, (ילדה צריכה להישאר בתום הילדות ולא להיות אישה קטנה) אך היא יכולה עדיין להינצל. כמו-כן יכולים הסרטים לסמל יחסים של פלירטוט עם גברים צעירים, שילדה אינה אמורה לחוות אותם. בשלב השני היא נותנת לה מסרק. המסרק עשוי לשמש ככלי חשוב בקשר בין האם לבת. באמצעותו היא פורמת לבת את קשריה, מסדרת אותה והוא יכול לשמש כאלמנט טיפולי. אך במערכת היחסים בין שלגייה לאמה הוא הופך לכוח הרסני. השיער וסירוק השיער יכולים לייצג חיות ועוצמה, והוא מהווה כוח פיתוי לגבר שאינם מתאימים לילדה אלא לעלמה מבוגרת יותר. לכן עבור שלגייה המסרק מורעל. הסרטים והמסרק יכולים לייצג יחסי אהבהבים והאם הופכת אותה לאובייקט מיני. אך גם מסיטואציה זו היא עדין יכולה להינצל. לעומת זאת בשלב השלישי היא מביאה לה תפוח. התפוח מסמל בתרבות המערב את הפיתוי והמשגל. האם מפתה אותה, כאשר היא אוכלת חלק מן התפוח. כיוון שהאם היא אישה בשלה, עבורה אהבה זו אינה אסורה, לכן היא גם אינה הרסנית. מה עוד שהתפוח שאוכלת האם אינו אדום, כי היא כבר חסרת תשוקה. לעומת זאת אהבה ותשוקה טרם זמנן הן הרסניות, ושלגייה אינה מסוגלת להכיל את מה שקרה לה ולהתמודד אתו, ולכן היא מאבדת את הכרתה. במעשים הללו האם "ממיתה" את ילדותה ואת נפשה. הטראומה גורמת למצב שבו הנפש כאילו מורדמת. היא נזקקת לתקופה של פסיביות מוחלטת עד שתגיע לידי בשלות, וכן שיגיע האדם המתאים שיבין שהוא אינו יכול לחיות בלעדיה, ושתהיה לו סבלנות לטפל בה.

בגלל המגע המיני טרם זמנו, הגיבורה מצויה "בקומא" בארון זכוכית. היא כל-כך פגיעה ושבירה כמו זכוכית. הארון מטונימי לדמות ומסמל את מצבה. תזוזה קטנה, ניסיון נוסף וכל נפשה יכולה להיהרס לחלוטין ולנצח. לכן היא חייבת מנוחה, וזה חלק מהטיפול, שיביא אותה לשחרור. אחרת היא הייתה מחקה את המודל של אימה ועוסקת עיסוק אובססיבי באסונה ונהרסת.

נהוג לראות במעשיית שלגייה ספור של אהבה רומנטית, וכך היא הוצגה באולפני דיסני. הנסיך נושק לה ובכך הוא גואל אותה. כאילו הנשיקה גאלה אותה מהתרדמת. למעשה גם בסיפור הגלוי במעשיות גרים הדברים שונים: הנסיך מקבל אותה במצב של תרדמת, בארון זכוכית המסמלים מצב נפשי של אדם שביר, מנוכר וקר. במעבר הוא מטלטל את הארון, מפיל אותו "ושובר את תקרת הזכוכית". קודם כול הוא דואג לנפץ את ארון הזכוכית ולהוציא את הנערה ממצב של ניכור וקור רגשי. אחר התפוח המורעל נופל מפיה: הוא דואג שהיא תקיא את החוויה הטראומטית שהיא עברה. כל זמן שהדיכאון הטראומה והחולי מצויים בתוכה, היא אינה יכולה להשתחרר מהם. והמערכת הזוגית שהיא תיצור תתאפיין בחוסר-תקשורת, ניכור וקור. ברגע שהוא גורם לה להוציא ממנה את הרעל, הוא פותח את הפתח לגאולה. בשלב זה מצויה שלגייה במצב של שכחה מרפה, שבו היא מעלה את הזיכרון לצורך הרפיה ממנו. פעולת העדות של הזיכרון הטראומתי והכלתה ע"י הנסיך היא המאפשרת את חזרתה אל עצמה לעתיד חדש, שלא יהיה שחזור של העבר.

טיפול בפוסט טראומה הוא עניין מורכב; מצד אחד חשובה ההיזכרות בפרטי האירועים,  והמטופל ששמר במקרים רבים את פרטי האירוע בסוד, אפילו מעצמו, חש הקלה לנוכח האפשרות לספר עליה. מצד שני, מאחר ומדובר בעניינים טעונים ובהתנסויות שלא היו נעימות ישנם מעצורים לעשות זאת. החייאת האירועים אינה פשוטה כלל אך הפעם יכול להצטרף אליה סיוע מכוון מצדו של המטפל. עיבוד של האירועים במהלך טיפול בטראומה משיג ביסודו שני דברים בסיסיים, קשירה של החוויות חסרות המילים לייצוג מילולי ופריקה שבאה יחד עמה בדיבור. הדברים האלה ממחישים את החשיבות הגדולה של הדיבור בטיפול בטראומה. ההקלה שיש מעצם הדיבור עצמו דומה להקלה שהאדם חש כשהוא מספר סוד לאחר,  לאחר שהסוד העיק עליו זמן מה. הקלה זו שיש עם הדיבור באה לידי ביטוי בצורה של פולחן הווידוי בדת הנוצרית. שם הדגש הוא בהשתחררות ממועקה שקשורה לרגשות אשמה המשולבת בקבלת מחילה[24].

האם מפתה אותה להיראות כאישה מטופחת בעוד שהיא עדיין ילדה (וזו המשמעות של מכירת השרוכים והסרטים ושל הסירוק במסרק המורעל) ולקיים מגע מיני בחוסר בשלות (אכילת התפוח האדום). האם, שאינה מוכנה להשלים עם העובדה שהיא לא תישאר צעירה ויפה לנצח, רוצה לחוות את חווית הנעורים ואת ההתאהבות החושנית מלאת התשוקה באמצעות בתה. האם המנסה לחוות את החוויה הארוטית באמצעות הילדה דנה את שתיהן לאסון; כיוון שהגיבורה אינה בשלה לממש את מהותה הנשית ולחיות חיי אהבה, היא נכנסת למצב חולני של חוסר הכרה ותרדמה עמוקה (בארון הזכוכית), כי היא זקוקה לתקופה של פאסיביות מוחלטת עד שתגיע לבגרות. לעומתה נאלצת האם לרקוד בסנדלי אש אדומות המסמלות את הלהט החושני ושכרון החושים, שיכול להתאים לנערה צעירה, אך עבור האם הוא פתטי, גורם לה לכלות את עצמה ולהרוס את נשיותה.

6. האובססיה

מוטיב מנחה נוסף הוא בהצגה של האדם האובססיבי:

6.1  יופי קיצוני מדהים – בהשפעת התרבות ההלניסטית מוצגות במעשייה זו גיבורות בעלות יופי קיצוני ומדהים. על המלכה-האם נאמר שהיא הייתה היפה במדינה, ועל שלגייה נאמר שהיא יפה באלפי מונים מהאם, וכשהייתה בת שבע הייתה יפה כאור היום. היופי שלה כה מהמם, שהגמדים למרות שפלשה לביתם מיד מתאהבים בה, וכאשר הנסיך רואה אותה (גם בארון הזכוכית) הוא מתאהב בה ומרגיש שלא יוכל לחיות בלעדיה. אך היופי האלוהי הזה גם מביא אסון על הגיבורה. נשאלת השאלה אם שלגייה כל כך יפהפייה, מדוע היא נזקקת ומתפתה, למרות הסכנה, לסרטים וקישוטים? הסכנה ביופי הקיצוני הזה שהוא הופך למרכז חייה, והיא מפחדת שהיופי הזה הוא זמני, וצריכה כל הזמן לטפח אותו כדי לשמר אותו. הצגת האובססיה באמצעות היופי חושפת את הקשיים העצומים שחווה האם בקבלה של עצמה ושל המציאות ובצורך ההולך וגובר בהחזרה של המושכות לידיה.

6.2  העיסוק האובססיבי של האם במראה – דו-השיח בין המלכה לראי הקסמים מופיע במעשייה שבע פעמים. שאלת המלכה חוזרת מילה במילה שבע פעמים: החזרה המדויקת של השאלה מילה במילה שבע פעמים מבטאת את האובססיביות והטוטאליות של המלכה לנושא יופייה. בגרמנית המילים החורזות הן:

Land Wand / (קיר/מדינה). והן מעידות על כעין מצב של אישה המשתחווה לקיר ולמראה התלויה עליו, והסגידה ליופייה העצמי מדומה לעבודת אלילים. היא מעוצבת כדמות מסכנה וטרגית, שחייה תלויים בשאלה לראי ובתשובתו, והראי מופיע בצורת ההקטנה: Spieglein (מראונת) ויש בכך משום אירוניה שהמלכה עובדת לאליל שהוא מראה קטנה וכל חייה תלויים בו. אך הוא היחידי שאומר לה את כל האמת. למרות הקושי, היא משאירה ערוץ שבו היא תשמע את האמת. המלכה אינה יכולה ליצור קשר חברתי עם הסביבה. היא חיבת כל הזמן לקבל היזון-חוזר על יופייה. כן היא מתייחסת לדברים חיצוניים ולא לערכים פנימיים. היא אינה מתקשרת עם האנשים בסביבתה החברתית אלא פונה אל השתקפותה שלה , אל הקול הפנימי שלה ובעצם יוצרת "נרקיסוס" מסוג מיוחד שעסוק רק בהשתקפות החיצונית שלו.

6.3  הרדיפה של הקורבן – לאחר שהמלכה מגלה שהניסיון לרצוח את שלגייה כשל, היא אינה מוותרת, ומגיעה אליה ליער 3 פעמים בניסיונות נוספים להרוג אותה. היא מוכנה לכל מניפולציה, לאבד (זמנית)את מעמדה כמלכה, להתחפש לרוכלת ולאיכרה זקנה ומכוערת, לאבד את זהותה כל זאת כדי לבצע את זממה. הפעולות הללו מובלטות על רקע רצונה להיות האישה היפה במדינה ולהיראות צעירה לנצח. למלכה אין מנוח עד ששלגייה נקברת בארון זכוכית. האובססיה הזאת מכלה את כוחה של הדמות.

יתכן שגם לאימא של שלגייה היו טראומות, שאותן היא לא פלטה ונותרה בזירת הטראומה כל חייה. יתכן שמצב זה הוא המקור לכל האובססיה שלה.

7. נעורי-נצח והפחד להזדקן

תמה נוספת שעולה מהמעשייה היא התמודדותה של האישה עם הפחד להזדקן, במרוץ שלה נגד הזמן ובמלחמתה להישאר צעירה ויפה לנצח, כדי להישאר רלוונטית. העמדה שהעולם שייך לצעירים היא עמדה טרגית עבור האישה הבשלה והמבוגרת. המעשייה מציגה קנאה מטורפת באדם הצעיר, שגוררת רצון להיכנס לנעליו ולהשתלט על תפקודו בגלל הידיעה שאי-אפשר לחזור אחורה בזמן, ונגזר על האדם להתבלות במשך חייו. שתי הנשים אינן מרוצות במה שהטבע חנן אותן; המלכה רוצה להיות תמיד יותר יפה מכולם ומצויה במלחמה בלתי אפשרית שגורמת רק למפח-נפש, וגם שלגייה מתפתה לסרטים ולמסרק ואץ לה הזמן לחוות את נשיותה. הבת רוצה לקצר תהליכים והאם רוצה לעצור אותם, האם – עבר זמנה והאש שבליבה מכלה אותה, הבת – עדין לא הגיע זמנה וטרם בשלה. המעשייה מציגה את המחיר הנורא שהאדם משלם כאשר הוא בוחר במודל שמקדש את רוח הנעורים, ומאמין שניתן לעצור את הזמן, או שניתן לקצר תהליכים ולהאיץ אותו.

8. חוסר היכולת ללמוד ולהפנים

שלגייה מתנסה בניסיונות ואינה לומדת מטעויותיה. כל ניסיון שלה תוצאותיו חמורות יותר. אם אחרי איבוד ההכרה הראשון, היא הייתה מבינה שהפיתוי הוא מקור אסונה, והיא חיבת לשלוט בו, יתכן שהיא לא הייתה מגיעה למצב של "קומה"(תרדמת). הגיבורה חיה עם הגמדים העוסקים בכריית אבנים טובות. היכולת לברור בין הפסולת ובין האבן הטובה היא ממאפייניה של מלאכה זו. שלגייה יכולה הייתה ללמד מהגמדים את התכונה הזו: היכולת להבחין בין האוצרות והדברים האמתיים ובין הפסולת שמסמלת את הדברים החיצוניים והלא חשובים. אבל היא קשורה למודל של אמה שמעמיד במרכז החיים את היופי החיצוני ולא מפנימה את היכולת לברור בין הפסולת ובין האוצרות והדברים החשובים באמת.

אכילת התפוח: במעשייה מפתה המלכה את שלגייה לאכול מהתפוח שממית אותה. אכילת התפוח נקשרת לסיפור גן-עדן. אלוהים נטע בגן את עץ הדעת, שבמסורת הנוצרית זוהה עם עץ תפוחים: " וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל, וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע "[25]. האכילה מפרי עץ זה גרמה לאדם לדעת להבחין בין טוב ורע. אדם שנמצא בעולם שכולו טוב, אינו זקוק להבחנה זו, אך במציאות של עולמנו האבחנה הזאת הכרחית. במעשייה, נעשית אכילת התפוח מתוך תשוקה ופיתוי, שאינם מאפשרים התבוננות, הבנה וראיית התוצאות. (כמו-כן מדומה המלכה לנחש שגם הוא פיתה את חוה לאכול מהתפוח).

9. הגברים במעשייה

בגרסת העיזבון יוצא האב למלחמה ומשאיר אישה בהיריון לבד. היא מרגישה נטושה, ואחר היא מתנקמת בבתם. אך במעשייה הקנונית דמות האב אינה קיימת, ושלגייה אינה גדלה במערכת משפחתית נורמטיבית ולאם החורגת אין בן-זוג. לפיכך אין מי שיגן עליה מפני אמה האובססיבית והמתעללת. הצייד משמש כפרוייקציה  של דמות האב, חס עליה, מפר את צו המלכה, אינו הורג אותה ומשחרר אותה שתברח ליער. הוא מרמה את האם ופועל במניפולטיביות, כי הוא אינו מסוגל לעמוד במצח נחושה מולה. גם הוא מפחד ממנה. הגמדים אוהבים אותה, דואגים לה, מצילים אותה ונותנים לה את המנוחה שהיא זקוקה לה, אך במותה אינם מסוגלים לחיותה. כל זמן שהיא איבדה את הכרתה מדברים חיצוניים כמו סרטים ומסרק הם יכלו להושיעה, אך הם לא יכלו לחדור לפנימיותה ולעולמה הנפשי ולא ידעו שאכלה מן התפוח המורעל. כמו-כן, למרות שהם יודעים שסכנת חיים רובצת לפתחה (בעיקר אחרי הניסיון השני של המלכה להרוג את שלגיה), הם ממשיכים בשגרת חייהם, ומשאירים אותה לבד בבית כל היום. אם אחד מהם היה נשאר אתה, הוא יכול היה להגן עליה מפני התפוח המורעל.

במסעה של שלגייה למימוש נשיותה היא פוגשת לאורך כל הדרך בגברים תומכים ועוזרים, אך הם אינם יכולים לגאול אותה. אף לנסיך אין תפקיד ברוב העלילה, והוא מופיע רק לקראת הסוף, מכיר בייחודה של הנערה ומביא לגאולתה, אך אין הוא חווה אתה את מסע הייסורים. המימוש של נשיותה מתאפשר רק כאשר הוא פורץ עבורה את ארון הזכוכית. ניתן לראות את השתקפות הגישה הפטריארכלית, שלא מאפשרת לשלגייה בעצמה לשבור את תקרת הזכוכית, אלא מקנה לגבר את היכולת הזו.

10. חפצים וחומרים כמסמני מהות

החפצים שנמצאים בבית הגמדים: שולחנון מכוסה במפה לבנה ועליו שבע צלוחיות, שבע כפיות קטנות, ושבעה סכינונים, מזלגונים וגביעונים, שבעה כסאונים, לחמניות, ירקות ויין, שבע מיטות קטנות מכוסות בסדינים לבנים כשלג ופנסים. החפצים שנמצאים בבית הגמדים מיצגים בית, חמימות, שגרה נעימה, הכול מסודר, מאורגן ונקי להפליא. בניגוד לאווירה הביתית והחמה מופיעים בעלילה חומרים כמו ברזל שמייצג נוקשות ומוות  וזכוכית שמייצגת תהליכים מורכבים שיתוארו להלן.

הזכוכית היא חומר שביר, אשר רסיסיו מסוכנים מצד אחד, אך היא פותחת את העולם בפני האם והקורא רואה את האם דרכה. באקספוזיציה יושבת המלכה האם ליד חלון זכוכית, צופה בשלג היורד ותופרת. תוך כדי שהיא תופרת ומביטה בשלג, נדקרת אצבעה במחט ושלוש טיפות של דם נפלו לשלג. המלכה אינה יושבת מאחורי חלון סגור, אלא היא פותחת אותו ורוצה לחוות את האוויר הטהור והנקי במישרין. מחלון הזכוכית והרצון לחוות את הפתיחות לעולם, מופיעה הזכוכית בפעם השנייה לאחר הלידה בדמות מראונת של האם החורגת, שחוזרת ומופיעה במעשייה שבע פעמים. המבט אל החוץ נהפך למבט פנימה, אך לא מבט של חשבון נפש אלא מבט שממוקד רק במראה החיצוני. המראה היא זכוכית אטומה. בפוזיציה זו המלכה אינה "רואה" את העולם ואת סביבתה הקרובה, אינה נותנת לאף אחד להתקרב אליה ואי אפשר לראות אותה. המראה מצידה גם תורמת לאווירת הטירוף והקנאה של המלכה בתשובתה הדיאלקטית. למעשה היא מתגרה בה, ומובילה אותה לתגובותיה ההרסניות. היא הייתה יכולה להסתפק בתשובה: 'גברת מלכה את היפה ביותר כאן'; תשובת דיפלומטית ולא שקרית. אך היא מוסיפה: 'אבל שלגייה יפה פי אלף מונים ממך'. לגבי אישה שנחשבה במשך שנים לאישה היפה בנשות הארץ, יש בדברים אלה משום הגזמה והתרסה, והראי מספק לה את החומרים לבעירה. (במקביל, מצוי בדברי הראי למלכה החוזרים שבע פעמים: Ihr seid die Schönste hier, aber Sneewittchen ist tausendmal schöner als Ihr  גודש של צלילי ש', ו -ס', אשר בהשפעת המשמעות יכולים להזכיר את קול לחישת הנחש וליצור אוירה של תסיסה וחשד). המראה, שיכולה לסמל את הקול הפנימי של המלכה, אינה מסתפקת בתפקיד של שיקוף המציאות והארתה, אלא לוקחת חלק פעיל ביצירת אווירת הקנאה המטורפת.

חלון הזכוכית חוזר בפעם השלישית והרביעית כששלגייה נמצאת בבית הגמדים והמלכה המחופשת באה להרוג אותה. בפעם הראשונה היא מציצה מהחלון ורואה רוכלת זקנה מוכרת שרוכים וסרטים. ההצצה הזאת וסרטי הקישוט נקשרים לזיכרון של המלכה האם ליד החלון שצופה בשלג ותופרת. ההצצה הזאת יכולה להתפרש כמאווים שאין לעמוד בפניהם. (כל ילדה צריכה את אימא שלה תמיד, למרות שלעתים היא מבינה עד כמה היא מסוכנת לה). בפעם השנייה שלגייה מושיטה ראשה מן החלון ואוכלת את התפוח האדום מן האיכרה. הגיבורה משחזרת את המודל של המלכה האם: כמו האם שישבה ליד החלון, צפתה החוצה, תפרה, שלוש טיפות מדמה נפלו לשלג ומתה, כך שלגיה הציצה מהחלון, קנתה שרוכים (חומרים מתחום התפירה), הושיטה את ראשה מהחלון, אכלה מהתפוח האדום ומתה. לאחר מותה מכניסים אותה הגמדים לארון זכוכית. היא אמנם אינה יכולה עוד לראות דבר, אך כולם יכלו לראות את יופייה מכל הצדדים. השחרור והגאולה יכולים להתרחש רק כאשר ישבר ארון הזכוכית.

כלי רצח עשויים מברזל שנקשרים לדם ולמוות: המלכה שולחת את הצייד להרוג את שלגייה ביער, שם הוא שולף את סכינו קוטלת הצבאים, אך לאחר שהוא מרחם על שלגייה הוא דוקר אתה את חזירון הבר ועוקר את הריאה והכבד שלו. מדובר בסכין חדה במיוחד ומושחזת היטב שיכולה לחדור לפרווה ולעור העבה של בעלי החיים, קל וחומר שהיא יכולה לקטול ילדה בת שבע. כלי הרצח מברזל יופיע גם בסוף המעשייה: סנדלי ברזל הוצבו על האש הוכנסו במלקחיים והוצבו לפני המלכה, והיא נאלצה לרקוד אתם. בניגוד לתיאורים במעשיות (לדוגמה: בסינדרלה), שבהן רוקדת הגיבורה בסנדלי זהב שמסמלים רמה גבוהה ביותר של חיי נישואים, כאן סנדלי הברזל מכלים אותה. האם הרוצה לחוות באמצעות בתה את החוויות הארוטיות, מנסה גם בחתונה להציג את להיטותה המינית. ריקוד בסנדלי אש אדומות מסמל את הלהט החושני ואת שכרון החושים, שעשוי להתאים לכלה צעירה, אך לא לאישה מבוגרת – לאם הכלה. המעשה הזה הוא פתטי, ובכך היא מכלה את עצמה ואת נשיותה. בגלל שהיא אינה מקבלת את התהליך הטבעי של ההזדקנות, ורוצה להישאר צעירה ויפה לנצח, היא גורמת לעצמה הרס. התנהגותה היא העונש שלה. מבחינת שלגייה האם מתה, היא לא תוכל יותר להזיק לה ולפתות אותה.

בעמדת המוצא נקשרת האם לזכוכית. אם היא הייתה נשארת בעמדה זו היה לה אולי סיכוי להשתנות. אך הנוקשות וחוסר הגמישות מדרדרים אותה לעמדת הברזל – למוות. לעומתה נשארת שלגייה בעמדת הזכוכית, ועוזרים לה לפרוץ אותה.

11. סיפור של תיקון

המעשייה על שלגייה היא סיפור של תיקון: הגיבורה נלחמת בגורל שיועד לה ובמודל של אמה ופורצת את המסגרת.

11.1 הפריצה החוצה לחופשי

בניגוד לאם שנשארה שבויה בעולמה בפנים הארמון, שוברת שלגייה את מעגל הדיכוי ויוצאת החוצה לחופשי.

(דמות האם:

שלב א' – אישה בהריון יושבת ליד החלון ומביטה החוצה. כלואה בבית רוצה לצאת. שלב ב' – לאחר לידת הבת מסתכלת המלכה לתוך המראה. העולם אינו מעניין אותה, רק העיסוק האובססיבי שלה בעצמה. הבת אינה מעניינת אותה. כלואה בתוך המראונת שלה.

שלב ג' – המלכה יוצאת החוצה 3 פעמים לבית הגמדים מחופשת. במכוון משנה את זהותה כלואה בתוך התחפושת שלה. כל פעם חוזרת למראונת שלה. ביציאה הזאת אינה רואה את העולם

שלב ד' – המלכה בחתונה נאכלת באש קנאתה ומתכלה. נאכלת בתוך כלאה.

(דמות הבת:

שלב א' – שלגייה בורחת ליער. היציאה החוצה אינה משוחררת אלא מסוכנת ומלווה בחרדה רבה.

שלב ב' – בבית הגמדים אסור לה לצאת החוצה. היא כלואה.

שלב ג' – פותחת את הדלת והחלון – מורדת, מפרה את האיסור ויוצרת קשר עם החוץ.

שלב ד' – שלגייה בארון קבורה מזכוכית כלואה. ניתן לראות אותה, אך היא אינה רואה לא את עצמה ולא את הסביבה. המראונת של המלכה שבה היא רואה רק את עצמה מתחלפת בארון זכוכית, כל אחד יכול לראות אותה ואת מה שקרה לה.

שלב ה' – שלגייה משתחרת בעזרת הנסיך ופורצת מארון הזכוכית החוצה.)

11.2 האישה במסגרת

שלוש הנשים במעשייה: האם הביולוגית, האם החורגת ושלגייה נראות בשלב מסוים של חייהן לצופה לא באופן ישיר אלא מאחורי מסגרת ובתוכה זכוכית: האם הביולוגית יושבת בחלון ממוסגר ותופרת, היא ממוסגרת בתוך מסגרת החלון, במקביל ממוסגרת האם החורגת במראה אשר בה היא לכודה באופן אובססיבי (המראה היא סוג של זכוכית ממוסגרת) ואילו שלגייה נכנסת לתרדמת ומוכנסת לארון זכוכית. שלוש הנשים ננעלות והמסגרת קשורה בתמת-המפתח של חיי האישה: בהתאם לתפיסות הפטריארכליות והמוסכמות החברתיות הייתה האישה אמונה על שמירת המסגרת אשר בבית פנימה, ועד העידן הפמיניסטי הייתה האישה כבולה למסגרת מצומצמת מאד של פעולה. שלוש הנשים בשלב כל שהוא בחייהן מצויות במצב זה. גאולתה של האישה מתאפשרת רק כאשר ארון הזכוכית נופל וגורם לתפוח המורעל להיפלט מגרונה; היא חייבת להשתחרר מן הטראומה שהיא עברה בצעירותה. היא אינה יכולה "להשאיר בבטן" את הרעל והארס שהיא בלעה. כל זמן שהרעל יהיה בתוכה יהיו חייה נידונים לחוסר תקשורת, ניכור וקור. מצד אחד, היא אינה יכולה למחוק את הטראומה ולהתכחש לקיומה, ומצד שני היא חייבת להיפתח ולספר לאדם שהיא בוטחת ומאמינה בו את מסכרת הייסורים שהיא חוותה, את רגשותיה ואת כעסיה. ארון הזכוכית הנופל מסמל את השחרור והיכולת להתמודד ולספר את הסיפור. הנסיך, שאוהב אותה ומבין שאינו רוצה לחיות בלעדיה, נותן לה את האמון והביטחון שהיא זקוקה לו, ועוזר לה להתמודד עם עברה. ברגע שהנסיך דואג שהיא תקיא את החוויה הטראומטית שהיא עברה, הוא פותח את הפתח לגאולה.

שלגיה היא היחידה היוצאת מן הפוזיציה של האישה הננעלת בתוך מסגרת זכוכית. שלגיה אינה ממשיכה את המודל של שתי דמויות-האם שלה. הן האם הביולוגית הטובה שמתה, והן האם החורגת נשארו במסגרת הזכוכית הקרה, ולא חיו חיים הרמוניים ואינטגרטיביים. לגבי שתיהן האב /הבעל אינו נמצא בתמונה. או שהוא יצא למלחמה, כמו בגרסת העיזבון, או שהוא כלל אינו מוזכר. אם האב היה מתייחס לאשתו, ולא מתעלם ממנה, יתכן שהיא לא הייתה עוסקת באובססיביות במראה, אלא הייתה בטוחה בנשיותה, ולא הייתה צריכה לעבור את חווית ההתאהבות באמצעות הבת, שעדין לא הבשילה. לעומתן, מורדת שלגייה במודל, בעזרת הנסיך שתומך בה, גורם לה להכיר בנשיותה הפנימית ומאפשר לה לפתח יחסי זוגיות הרמוניים המבוססים, בין השאר, על תקשורת טובה. היעד של הנשיות במעשייה הוא הזיווג ואין בלתו. הוא מייצג את החיים וכל פתרון אחר הוא מוות.

12. מבנה מושלם סימטרי והרמוני

מעשיית שלגייה נחשבת לאחת המעשיות היותר מסוגננות ובעלות המבנה המושלם ביותר מבחינה ספרותית באסופת גרים. המבנה נוצר באמצעות השימוש במספר הנוסחאי 7. דו- השיח בין המלכה למראה מופיע במעשייה בצורת פזמון (הפזמון הידוע ביותר במעשיות גרים) בתבנית קבועה שבע פעמים, ומחלק אותה לשבע אפיזודות. הפזמון משמש כאן לארגון העלילה, ושינויי הפרטים בפזמון קשורים לנסיבות יכולתה של שלגייה להיות בת-תחרות למלכה.[26]

מבנה כזה של הפזמונים הוא תוצאה של עריכה אומנותית ולא של מעשייה עממית.

כמו-כן מצוי שימוש רב במספר 7:[27]  המספר שבע מסמל שלמות וקדושה. (שבעה ימים בשבוע, שבת). מבנה המעשייה המסודר, הסימטרי וההרמוני עומד בניגוד ליחסים הדיס-הרמוניים של האם ובתה, שבהם יש למרוד ואותם לשנות. המבנה הזה משמש כמנגנון הגנה מפני התוכן הקשה.

13. סיכום

התמה המרכזית במעשייה היא מסע ההיפרדות של הבת מאימה.

היא מציגה בדוגמה קיצונית אם שאינה מוכנה לשחרר את בתה, ומונעת ממנה לחוות את ילדותה ותומתה, וגם בת שמתקשה להשתחרר ולהתבגר. בתהליך קשה וכואב, ובעזרת הנסיך היא מצליחה לצאת ממעגל השעבוד, לשבור את המודל של אמה ולצאת לחיים חדשים. המעשייה מציגה מודל של אם מתוסכלת, שרוצה לחוות את חיי ילדיה ודוחפת אותם להגשים את משאלות ליבה. באובססיביות היא כופה את רצונותיה, נלחמת בתהליכים הטבעיים, אינה מקבלת ואינה מכילה. במודל שכזה חייבת הבת, למרות הקושי הרב, להשתחרר ממנה, לא לאפשר לה להשתלט עליה ולנתב את דרכה באופן עצמאי.

במקביל מציגה המעשייה התמודדות עם התעללות ואירועים טראומטיים, עם הדחקת הזיכרונות והחוויות הקשות ושקיעה "בקומה". באמצעות הנסיך המטפל מציגה המעשייה אופציה של שחרור, חזרה לחיים ומימוש הנשיות.

באמצעות סיפור שלגייה ניתן לראות כיצד מטפלות המעשיות בנושא האלימות במשפחה. אין בהן ניסיון ליפות את המציאות או להסתירה, אלא להתמודד עמה באומץ. הביקורת החברתית על דור ההורים מתבטאת גם בתיאורי ההתעללות של דור ההורים בדור הבנים.

למרות הדוגמה הקיצונית, מאפשרת המעשייה לקורא לבחון את מערכת היחסים בין אימהות לבנות, להכיר בתחרות, בקנאה שביניהן, כמו גם בקושי להיפרד זו מזו.

 

©

2017

 

עריכה: יהלי פוגל

 

ביבליוגרפיה

בריל מ. (1956). אופקים.

ברמן שלמה (1897). לבנת שלג שיחה לילדים ולבני הנעורים ורשה: תושייה

דודאי רינה(2010). "שכוח, זכור, שכוח" דפים לחקר השואה כ"ג

ויקיפדיה ערך " האדס"

לואיס הרמן ג'ודית (1994). טראומה והחלמה ת"א: עם עובד תרגמה מאנגלית: עתליה זילבר

לוי יצחק טראומה נפשית וטיפול בפוסט-טראומה אינטרנט. אתר על פסיכואנליזה.

לוין נתן (1922). שלגייה ביבליותיקה למען הקטנים וילנה: רוזנטל

סדן דוב (תש"ן). ש"י עולמות – י"ב מחקרי פולקלור, ירושלים: מאגנס

ספר בראשית

פרויד זיגמונד(2002). "היזכרות, חזרה ועיבוד" זיגמונד פרויד הטיפול הפסיכואנליטי ת"א: עם עובד תרגום: ערן רולניק.

רבינוביץ אסתר (תשכ"ה). "המעשייה בחינוך" תורת הגן ת"א: אוצר המורה.

רות מרים (1957). "בחינוך" – סיפורי ילדים, עם או בלי צנזורה? על המשמר 21.1.57

Bettelheim Bruno (1975). The Use of  Enchantment  New York: Knopf.

Bottigheimer Ruth (1987). Grimm’s Bad Girls and  Bold  Boys, New Haven: Yale Uni. Press

 

Brüder Grimm  (1997) [1812-1814]. Kinder und Hausmärchen-             Urfassung 1812-1814, Frankfurt: Klotz.

 

Ellis John M.(1983). One Fairy Story Too Many; The Brother Grimm and  Their Tales,  London & Chicago: The Uni. of Chicago.

 

Grimm Jacob und Wilhelm(1996)[1857]. Kinder-und Hausmärchen,

München: Artemis & Winkler.

 

Haase Donald ed. (1993). The Reception of Grimms’ Fairy Tales: Responses, Reactions, Revisions, Detroit: Wayne State Uni.

 

Jean Laplanche and J. Bernard Pontalis, The Language of Psychoanalysis (New-York, 1973).

 

Ranke Kurt (1977). Enzyklopädie des Märchen, Berlin: W. De Gruyter

 

Rölleke Heinz (1975). Die älteste Märchensammlung der Brüder Grimm –  Synopse der Handschriftlichen  Urfassung von 1810 Und der erstdrucke   von 1812, Genève: Collogny.

 

Zipes Zack: The struggle of the Grimms’ Throne – The Legacy of the Grimms’ Tales in the FRG &GDR since 1945

 

 

 

 

נספח מס. 1 לבנת שילגיונת גרסת העיזבון –תרגום חופשי

פעם אחת בחורף ירד שלג מהשמים, ומלכה אחת ישבה ליד חלון מעץ הובנה ותפרה, והיא מאד רצתה שיולד לה תינוק. בעוד היא שקועה במחשבותיה, היא נדקרה באצבעה מהמחט, ושלוש טיפות של דם נפלו על השלג. אז היא בקשה ואמרה: אח, הלוואי והיה לי ילד, לבן כמו השלג, אדום כמו הדם הזה ושחור כמו מסגרות החלון.

לאחר זמן היא קיבלה ילדונת יפהפייה, לבנה כמו השלג, אדומה כדם ושחורה כמו ההובנה, וקראו לילדונת לבנת-שילגיונת. המלכה הייתה האישה היפה במדינה, אבל לבנת-שילגיונת הייתה פי  מאה-אלף יותר יפה. וכאשר המלכה שאלה את הראי שלה:

מראונת, מראונת שעל הקיר

מי היא האישה היפה ביותר בכל אנגליה?

אז המראונת ענתה: המלכה היא הכי יפה, אבל לבנת-שילגיונת  היא פי מאה-אלף יותר יפה.

את זאת המלכה לא יכלה יותר לסבול, כי היא רצתה להיות הכי יפה בממלכה. היא חכתה להזדמנות, שהמלך יצא למלחמה ולא היה בבית, ואז היא לקחה את המרכבה שלה ונסעה ליער רחוק וחשוך ולקחה אתה את לבנת-שילגיונת. ביער הזה צמחו ורדים אדומים מאד יפים. כאשר היא הגיעה לשם עם הילדונת שלה, היא אמרה לה: אח, לבנת-שילגיונת תרדי בבקשה ותביאי לי מהורדים היפים הללו. מיד לאחר שהיא ירדה מן המרכבה, היא נסעה במהירות הלאה, כי המלכה קיוותה שהחיות הרעות ביער יטרפו את שלגייה.

אז נשארה לבנת-שילגיונת לבדה ביער הגדול, אז היא בכתה מאד והלכה כל הזמן מהר קדימה ויותר קדימה, עד שהיא הייתה מאד עייפה, עד שבסוף היא הגיעה לבקתה קטנה. בבקתה הזאת גרו שבעה גמדים, שעכשיו בדיוק לא היו בבית, אלא הלכו לעבוד בהרים. כאשר לבנת-שילגיונת נכנסה לדירה, עמד שם שולחן, ועל השולחן שבע צלחות, ולידן שבע כפיות, שבע מזלגות, שבעה סכינים ושבע כוסות, ובחדר הסמוך היו שבע מיטות'קלך.

ולבנת-שילגיונת אכלה מכל צלחת מעט ירקות ולחם, ושתתה מכל כוס'לה כמה טיפות ולבסוף רצתה מרוב עייפות לשכב לישון. היא ניסתה את כל המיטות'לך, ואף אחת לא התאימה לה, עד שלבסוף האחרונה התאימה ועליה היא נשכבה.

כאשר הגיעו שבעת הגמדים מהעבודה הביתה הם אמרו אחד לשני:

מי אכל מהצלחונת שלי?

מי לקח את הלחמנייה שלי?

מי אכל עם המזלגון שלי?

מי חתך עם הסכינון שלי?

מי שתה מהכוסית שלי?

ואז אמר הגמדון הראשון:

מי ניסה לישון במיטונת שלי?

והשני אמר: הי, גם אצלי מישהו שכב. וגם אצל השלישי, וגם אצל הרביעי, וגו' עד שבסוף אצל השביעי מצאו את לבנת-שילגיונת שוכבת. היא כל-כך מצאה חן בעיניהם, שהם נתנו לה להמשיך לישון, והגמדון השביעי היה צריך לישון עם השישי.

כאשר לבנת-שילגיונת התעוררה למחרת הם שאלו אותה: איך היא הגיעה אליהם? והיא סיפרה להם הכול, שאמה המלכה השאירה אותה לבד ביער ונסעה משם במהירות. הגמדים ריחמו עליה, והזמינו אותה להישאר אצלם, לבשל את ארוחותיהם, כאשר הם יוצאים לעבוד בהרים. הם אמרו לה להיזהר מהמלכה ולא לתת לאיש להיכנס הביתה.

כאשר שמעה המלכה, שלבנת-שילגיונת נמצאת אצל שבעת הגמדים, ולא ביער, אז היא לבשה בגדי רוכלת זקנה, והלכה לביתם ובקשה להיכנס. אבל, לבנת-שילגיונת לא הכירה אותה כלל ודברה דרך החלון: אסור לי להכניס אף אחד הביתה. אז אמרה הרוכלת: אח, ילדה יקרה, הסתכלי איזה סרטים יפים  יש לי כאן במחיר טוב. אבל לבנת-שילגיונת חשבה: הסרטים יתאימו לי מאד, לא יקרה כלום אם אתן לאישה להיכנס, זו יכולה להיות קניה טובה. והיא פתחה את הדלת וקנתה את הסרטים. וכמו שהיא קנתה אותם, התחילה הרוכלת לדבר: אבל הי, איך קשרת אותם ברישול, איך את נראית, בואי, אני אקשור אותם טוב יותר. אז לקחה האישה הזקנה, שבעצם הייתה המלכה, את הסרטים וקשרה אותם כל-כך חזק שלבנת-שילגיונת נפלה מתה לארץ, ואחרי זה היא מיהרה החוצה.

כאשר הגמדונים הגיעו הביתה וראו את לבנת-שילגיונת שוכבת, מיד הם הבינו, מי עשתה זאת והתירו אותה במהירות עד שהיא חזרה לעצמה. היא הבטיחה להם להיות להבא זהירה יותר.

אחר-כך נודע למלכה, שהילדונת שלה חזרה לחיים, אז לא הייתה לה מנוחה, ושוב היא התחפשה ויצאה לבקתה כדי למכור ללבנת-שילגיונת מסרק נהדר. כיוון שהמסרק מצא מאד חן בעיניה היא התפתתה, פתחה את הדלת, והזקנה נכנסה פנימה והתחילה לסרק את שערותיה הזהובות, תחבה את המסרק, עד שהיא נפלה ללא הכרה. כמו ששבעת הגמדים הגיעו הביתה, ומצאו את השער פתוח, ואת לבנת-שילגיונת שוכבת על הרצפה, הם הבינו בדיוק מי המיט את האסון. לכן הם הוציאו את המסרק משערותיה ולבנת-שילגיונת חזרה לחיים. אבל הם אמרו לה, שאם פעם נוספת היא לא תעמד בפיתוי, הם לא יוכלו לעזור לה יותר.

אבל המלכה הייתה מאד רעה, וכאשר היא שמעה שלבנת-שילגיונת חזרה לחיים, היא התחפשה בפעם השלישית לאיכרה, ולקחה עמה תפוח, שהיה חצי מורעל, אך רק בחלק האדום. לבנת-שילגיונת נזהרה לא להכניס את האישה, אבל היא נתנה לה את התפוח דרך החלון, והיא חשבה שאף אחד לא יבחין בזה. לבנת-שילגיונת נגסה בתפוח היפה, כי הוא היה אדום, ונפלה מתה לרצפה.

כאשר חזרו שבעת הגמדים הביתה, הם לא יכלו יותר לעזור, והיו מאד עצובים ובכו עליה מרה. הם הניחו את לבנת-שילגיונת בארון זכוכית, כדי שדמותה הקודמת תישאר בזיכרון, רשמו את שמה ואת ייחוסה עליו ושמרו עליו יומם ולילה.

יום אחד קרה שהמלך, אביה של לבנת-שילגיונת, חזר לממלכתו, והוא היה צריך לעבור דרך היער הזה, במקום בו גרו שבעת הגמדים. כמו שהוא ראה את הארון ואת הכתוב עליו, הוא חש צער רב על מות בתו האהובה. אבל יחד אתו בפמליה היה רופא נודע, שביקש מן הגמדים את המתה, לקח אותה, הכין חבל חזק בארבע קצוות החדר ולבנת-שילגיונת חזרה לחיים. אחר-כך הם חזרו כולם לבית, שלגיונת התחתנה עם נסיך יפה, ובחתונה המלכה הייתה צריכה לנעול זוג סנדלים שהוכנסו לאש, ובהם היא רקדה עד שנפלה מתה לארץ.

 

 

 

נספח מס. 2 שלגייה – השוואה בין גרסת העיזבון לטקסט הקנוני

1. אם חורגת מול אם אמיתית
2. אב יוצא מן התמונה מול אב יוצא למלחמה ומושיע את שלגיה; קונפליקט בין אם לבתה החורגת, קונפליקט משולש
3. בגרסת העיזבון האם לוקחת את שלגייה ליער, מבקשת ממנה שתקטוף ורדים ובורחת לה, ובגרסה הקנונית מבקשת המלכה מן הצייד שיהרוג אותה ביער.
4. הפזמון מופיע פעם אחת מול פזמון שחוזר 7 פעמים.
5. תחיית המתים: מכשף שמחזיר אותה לחיים מול הנסיך שגורם להקאת התפוח.
6. עצוב שסובב סביב המספר הנוסחאי 7 שאינו מצוי בגרסת העיזבון.
7. המלכה קניבלית רק בגרסה הקנונית
8. בגרסת העיזבון לשלגיה שער זהוב
9. הגמדים חופרים עפרות זהב בגרסה הקנונית

 

    הערות:

 

[1]  א. רבינוביץ אסתר (תשכ"ה). "המעשייה בחינוך" תורת הגן ת"א: אוצר המורה. לטענתה חינוך דוגל בשינוי, והמעשייה מציגה דמויות בלתי ניתנות לשינוי; הטוב נשאר טוב והרע – רע. אין מציגים אפשרות שהרע משנה את דרכו, העונש הוא בלתי הפיך, ואינו חינוכי. כמו-כן לטענתה כיוון שהמעשייה מכילה תמהיל של ריאליזם ופנטסיה, היא אינה מתאימה לילדים בגיל הרך שעלולים להתבלבל  מהיחס בין מציאות לדמיון.

ב. רות מרים (1957). "בחינוך" – סיפורי ילדים, עם או בלי צנזורה? על המשמר 21.1.57  לדעתה אין לספר מעשיות לילדים בגיל הרך עד גיל חמש, בגלל האכזריות המוצגת בהן. אך היא מתנגדת לעיבודים המנטרלים את האלמנטים האכזריים הללו לילדים מבוגרים יותר.

ג. בריל מ. (1956). אופקים. לטענתו עוסקות המעשיות באנשים אסוציאליים בעלי רגשי נחיתות או רגשי עליונות, והן נותנות לגיטימציה לחוסר הרצון והיכולת להשתלב בחברה.

[2] Bettelheim Bruno (1975). The Use of  Enchantment  New York: Knopf.

[3] אחרי מלחמת העולם השניה התייחסו בעלות הברית למעשיות כאחראיות לברוטליות של הנאצים, הוציאו אותן מספרי הלימוד בגרמניה ואסרו את הפצתן ב – 1945. ראה:

Zipes Zack: The struggle of the Grimms’ Throne – The Legacy of the Grimms’ Tales in the FRG &GDR since 1945, pp. 167.

המאמר מצוי בספרו של דונלד האסה:

Haase Donald ed. (1993). The Reception of Grimms’ Fairy Tales: Responses, Reactions, Revisions, Detroit: Wayne State Uni. Pp. 167-20

[4]  בטלהיים ברונו(1994). "שלגייה" קסמן של אגדות ת"א: רשפים עמ' 159 – 170 תרגום: נורית שלייפמן

[5]  במשך השנים השתרש כעין  מיתוס,  לפיו נדדו האחים גרים  ברחבי גרמניה ורשמו בדייקנות מפי הכפריות את המעשיות העממיות, שעברו מדור לדור, כדי לפרסמן כנתינתן וכמסירתן. החוקרים היינץ רלקה (Rölleke Heinz) ובעיקר ג'ון אליס  (Ellis John)שבא אחריו שברו מיתוס זה, באמצעות השוואת נוסחים בין שבע המהדורות שהוציאו האחים גרים לאור, ובין חלק מכתב היד של האסופה כפי שנרשמה במקור ("עיזבון ברנטאנו"), והוכיחו שהאחים גרים עיבדו את הטקסטים האותנטיים, שיכתבו אותם והכניסו בהם שינויים.

[6]  האחים גרים הוציאו את המהדורה הראשונה של המעשיות בשנים 1812 – 1814. אחר הם הוציאו עוד 8 מהדורות, בהן הם שינו, שכתבו ועיבדו את האסופה. המהדורה השביעית משנת 1857 הפכה להיות המהדורה הקנונית הרשמית של האסופה. בשנת 1920 נמצא במנזר בגרמניה כתב-יד מקורי של המעשיות שנשלח לבראנטנו. גרסת העיזבון יצאה לאור ב- 1927.

[7]  כל התרגומים מגרמנית לעברית במאמר הם תרגום חופשי הם שלי.

[8]  Ranke Kurt (1977). Enzyklopädie des Märchen, Berlin: W. de Gruyter  pp. 159 –168.

סדן דוב (תש"ן). ש"י עולמות – י"ב מחקרי פולקלור, ירושלים: מאגנס  עמ' 17 – 18.

[9]  ויקיפדיה – ערך "האדס"

[10]  לא נאמר במפורש שהמלכה בהיריון, ועל הקורא למלא פער זה. ספק אם נמען-ילד בגיל הרך יכול להבין זאת מתוך הטקסט, ובתקופה שהמעשיות יצאו לראשונה לאור גם נערות לא מילאו את הפער. לטענת רות בוטיגהיימר בדרך-כלל כאשר האחים גרים זיהו מיניות בטקסט הם שינו ועידנו אותה. ולטענתה הרמזים הארוטיים לא הובנו לבנות המעמד הבינוני במאה ה – 19.

Bottigheimer Ruth (1987). Grimm’s Bad Girls and  Bold  Boys, New Haven: Yale Uni. Press.  pp. 159 – 162.

[11]  ויקיפדיה – ערך "האדס"

[12]  ברמן שלמה (1897). לבנת שלג שיחה לילדים ולבני הנעורים ורשה: תושייה

[13]  לוין נתן (1922). שלגייה ביבליותיקה למען הקטנים וילנה: רוזנטל

[14]  בגרמנית המילה Kind יכולה לסמן גם תינוק וגם תינוקת, ילד או ילדה.

[15]  בגרסת העיזבון גילה אינו מצוין, וניתן לפרש שהיא נערה מתבגרת.

[16] Jean Laplanche and J. Bernard Pontalis, The Language of Psychoanalysis (New-York, 1973).

[17]  לואיס הרמן ג'ודית (1994). טראומה והחלמה ת"א: עם עובד תרגמה מאנגלית: עתליה זילבר

[18]  פרויד זיגמונד(2002). "היזכרות, חזרה ועיבוד" זיגמונד פרויד הטיפול הפסיכואנליטי ת"א: עם עובד עמ' 114 – 119. תרגום: ערן רולניק.

[19]  דודאי רינה(2010). "שכוח, זכור, שכוח" דפים לחקר השואה כ"ג עמ' 109-132

[20]  במהדורה הראשונה נאמר שהיא רצה דרך הקוצים כל היום. התוספת על חיות הפרא שפגשה בדרך אינה נמצאת במהדורה הראשונה אלא בשביעית.

[21]  ראה: דודאי רינה(2010). "שכוח, זכור, שכוח" דפים לחקר השואה כ"ג עמ' 109

[22]  הגמדים במעשיות אינם אנשים שנולדו נמוכים, אלא הם יצורים מאגיים.

[23]  דודאי רינה(2010). "שכוח, זכור, שכוח" דפים לחקר השואה כ"ג עמ' 126

[24]  לוי יצחק טראומה נפשית וטיפול בפוסט-טראומה אינטרנט. אתר על פסיכואנליזה.

[25]  בראשית ב 9

[26]  בפעם הראשונה היא עונה: "גברת מלכה את היפה בכל המדינה". כאשר גדלה שלגייה ויפתה עונה המראה למלכה: "גברת מלכה, את היפה ביותר כאן, אבל לבנת-שלגיונת יפה פי אלף יותר ממך". כאשר שלגיה נמצאת בבית הגמדים עונה המראה 3 פעמים: "גברת מלכה, את היפה ביותר כאן אבל לבנת- שלגיונת מעבר להרים אצל שבעת הגמדים היא עדין יפה פי אלף יותר ממך". לאחר ששלגיה מתה עונה המראה כבראשונה: " גברת מלכה את היפה בכל המדינה". בפעם האחרונה לפני החתונה עונה לה המראה: " גברת מלכה, את היפה ביותר כאן, אבל המלכה הצעירה יפה פי אלף יותר ממך".

[27]  בת 7 היא מתוארת כיפה כמו אור היום כאשר הראי אומר לאם ששלגייה הכי יפה במדינה.

שלגייה ושבעת הגמדים

7 פעמים שואלת המלכה את הראי מי היפה ביותר. הפזמון מופיע 7 פעמים.

החפצים בבית הגמדים: 7 צלוחיות קטנות, 7 כפיותלך, 7 סכינונים, 7 מזלגונים, 7 גביעונים, 7 מיטותלך, 7 מנורותלך של הגמדים.

7 שאלות של הגמדים כשהם נכנסים לבית ומגלים שזר נכנס אליו.

הגמדים גרים מאחורי 7 הרים מהארמון.