שבעת העורבים

שבעת העורבים

                              ד"ר שמעונה פוגל

המעשייה "שבעת העורבים" (25KHM) (א"ת 451) עוסקת בנושא התיקון והגאולה: כתוצאה מקללת אביהם, נהפכים הבנים לעורבים, ואחותם הקטנה יוצאת למסע למצאם, לגאול אותם ולהחזירם למצבם האנושי ולהשיבם הביתה. המעשייה מציגה מצב של התמודדות עם שינוי: כיצד מתמודדות הדמויות השונות במשפחה, כיצד כל אחת מהן מתמקמת מחדש לאור השתוקקות האב לבת לאחר שבעה בנים. עוד בטרם לידתה מייעד אותה האב (באופן תת-הכרתי) להביא גאולה ותיקון למשפחה, תפקיד שמייצר עומסים רגשיים למימוש התקוות. הסטריאוטיפ המקובל בתרבויות רבות שהאב משתוקק לבן[1], וכאן הוא משתוקק דווקא לבת והאם פסיבית מבחינה רגשית.

• ברצוני להציג את השינויים שערכו האחים גרים במעשייה זו ואת משמעותם.
• במאמר זה ברצוני להוכיח שהמעשייה מציגה בפנינו מודל שדורש מן האישה להיות "סופר-וומן". הבת נדרשת להקריב הכול באופן אלטרואיסטי כדי לכפר על חטאי ההורים והאחים. היא נדרשת להקרבה טוטאלית, לחתוך בבשר החי ולפגוע בעצמה. היא צריכה לוותר על מימושה העצמי והגשמת חלומותיה למען המשפחה. היא צריכה לעזוב הכול, ללכת עד קצה העולם, להפסיק את מהלך חייה בכדי לתקן את העוול, שלא היא עשתה. מכיוון שההורים חיכו רק לה, והיא הילדה הנבחרת, היא מרגישה רגשי אשמה, שגורמים לה להקריב את עצמה ולטפל בקונפליקטים של המשפחה. למודל זה יש השפעה ניכרת על התרבות ועל התפיסה החברתית לפיה אישה ובת צריכות להקריב את חייהן למען המשפחה, והתרבות מציגה את הטיפול של הבת במשפחה כהגשמת יעודה בחיים.
• כמו-כן ברצוני להציג את המחיר הנורא שמשלמת המשפחה בגין אפליית ילדים, בגין משאלות זעם של הורים ובגין החיים בצל סוד משפחתי נורא.

1.האחים גרים פרסמו שתי גרסאות של מעשייה זו:

1.1הגרסה במהדורה הראשונה[2] (שמבחינת התוכן דומה מאד לגרסת עיזבון ברנטנו[3]) והגרסה במהדורה השביעית[4]. (בגרסה הראשונה שם המעשייה: "שלושת העורבים". באקספוזיציה משחקים  שלושת הבנים קלפים בחצר הכנסייה ביום ראשון[5] במקום להשתתף במיסה. האם, שגם כועסת שהבנים אינם משתתפים איתה במיסה, וגם שבניה, שאין בהם יראת אלוהים, מהמרים וחמור יותר שיש להם החוצפה לחלל את הקודש בפומבי ולבייש אותה, מקללת אותם, והם נהפכים לעורבים[6]. על פי גרסה זו מוצגים הבנים  כמופקרים, והאם, שאינה יודעת כיצד להתמודד עם התנהגותם, וכעסה מעביר אותה על דעתה מרעה את מצבם במקום לתקנו. לשלושת האחים יש אחות, שאוהבת אותם בכל ליבה והיא יוצאת לגאול אותם, ולתקן במעשיה את שקלקלה אמה. למסע היא לוקחת אתה כיסא קטן שישמש לה למנוחה במסע הארוך, ובכל הדרך היא אוכלת תפוחי-בר ואגסים. היא אינה מצליחה למצוא אותם, אך יום אחד נופלת על ראשה ממעל טבעת, שהיא מזהה כטבעת שהיא נתנה כמתנה לאחיה הצעיר, והרמז הזה ממריץ אותה להמשיך בחיפוש. בגרסה זו האב אינו מופיע. בגרסה של המהדורה השביעית הופכים שלושת הבנים לשבעה בנים, והאב מצפה שתיוולד להם בת אחרי שבעה בנים. השינוי של שבעה בנים במקום שלושה בנים מגביר את הדרמתיות בציפייה זו, ולעומת משפחה בת 3 בנים ובת הכניסו האחים גרים את מוטיב ההשתוקקות של האב לבת, ובכך שינו את התמה המרכזית והפכו את היחסים במשפחה למורכבים יותר. הבת נולדה חלשה וחולנית, וההורים חוששים לחייה אם יטבילו אותה בכנסייה, ולכן הם מחליטים לערוך טבילת חירום בבית. (על-פי התפיסה העממית הנוצרית לא יזכו תינוקות שנולדו ולא הספיקו להיטבל לחיות חיי נצח בגן-עדן , ונשמותיהם עתידות להשתייך לממלכתה של מרת הולה, ולדהור עמה במסע "הציד הפראי" חסר השליטה יחד עם כל האספסוף לנצח[7]). האב שולח בדחיפות את אחד האחים להביא מים מן המעיין. ששת האחים מצטרפים, אך רבים ביניהם על זכות הבכורה למלא את "המצווה", הכד נופל להם למעיין והם אינם מעיזים לשוב הבייתה. האב, החושש פן תמות ילדתו לפני שתוטבל לנצרות, מאבד את סבלנותו, כועס על הבנים ומקלל אותם שיהפכו לעורבים. זמן רב האחות אינה יודעת שהיו לה אחים, והיא מגלה זאת במקרה בשיחת רכילות של שכנים, ומחליטה לחפש אותם ולשחררם. היא לוקחת אתה למסע טבעת קטנה של הוריה, ככר לחם, כד מים וכיסא קטן להינפש מעייפותה.)

1.2השינויים שערכו האחים גרים לגרסה הראשונה:

א. שבעה אחים במקום שלושה.

ב. את משחק הקלפים בכנסייה הם משמיטים, וממירים אותו בטקס הטבילה הנוצרי.

ג. את האם המקללת הם המירו באב מרעיל שמקלל. האחים גרים העדיפו להביא בפני קהל היעד שלהם דמות של אב שטעה בבניו וחשד בהם לחינם, שפנו למשחקיהם במקום להביא את מי הטבילה, מאשר להציג דמות אם שמקללת את בניה המופקרים[8].

ד. הקללה של האם אינה ספציפית, וכתוצאה מעצם הקללה הם נהפכים לעורבים, מול האב שמקלל אותם בצורה מפורשת שהם יהפכו כולם לעורבים.

ה. במקור יש להם אחות אוהבת, שמודעת לאירוע הטראומתי ומיד הולכת לחפש אותם, ולעומתה הבת אינה מודעת לסוד הנורא זמן רב.

ו.  במקור האחות מכירה את האחים והם אותה, לעומת הבת והאחים שאינם מכירים זה את זה.

ז. בעוד שהאירוע הטראומתי בגרסה הראשונה אינו קשור באחות האוהבת, נכשלו האחים בגרסה השביעית באירוע שבו הבת היא במרכז הטקס.

ח. במקור המניע למסע החיפוש הוא אהבה וקשר בין האחים, לעומת רגשי האשמה המניעים את הבת לצאת למסע.

ט. במקור יוצאת האחות לחפש אותם, ולעומתה יוצאת הבת לשחרר ולגאול אותם.

י. האחות יוצאת למסע עם כיסא קטן ובדרך היא אוכלת תפוחי-בר ואגסים ונופלת עליה הטבעת, ולעומתה יוצאת הבת עם ככר לחם, כד מים, כיסא קטן וטבעת.

יא. האחים מכירים אותה באמצעות הטבעת, שהיא נתנה מתנה לאחיה הצעיר, ולעומתם מזהים אותה האחים באמצעות הטבעת השייכת להוריהם.

2. פרשנות היסטורית – דתית של ברונו בטלהיים

שבעת האחים נעלמים והופכים לעורבים עם הולדת אחותם. עליהם להביא מים מן הבאר, לצורך ההטבלה, והם מאבדים את הכד. טקס ההטבלה מסמל גם את ראשית הקיום כנוצרים. אפשר לראות בשבעת העורבים את העולם, שהיה צריך להעלם, כדי לפנות את מקומו לנצרות. הם מסמלים את העולם הפגני, הקדם-נוצרי, שבו סימלו שבעת הכוכבים את אלי השמים. התינוקת היא הדת החדשה, היכולה להתפתח, רק אם לא תעמוד האמונה הישנה בדרכה. עם הולדת הנצרות, האחים, המשולים לפגניות, נידונים לכליה, אך כעורבים הם שוכנים בהרים בקצה העולם, ובכך יש המשך לקיומם בעולם התת-מודע. שובם לאנושות מתאפשר רק כיוון שאחותם מקריבה אחת מאצבעותיה (חלק מגופה). הנצרות יכולה לשחרר אפילו את אלה, שנשארו אסורים בתחילה בכבלי הפגניות[9].

3.פרשנות היסטורית-חברתית 

התיזה של טיילור ורבל[10] שהמעשיות הן מערכות לשוניות שבאמצעותן יוצרות לעצמן קבוצות אתניות שונות כלים לניתוח ולפירוש של הסיטואציה החברתית שבה הן שרויות.

הסיפור פותח באירוע סוציאלי רב חשיבות: כניסת אישה חדשה למשפחה. עם הולדת הבת מתנכרים ההורים הביולוגים לבנים ומקללים אותם שיהפכו לעורבים. בחוק הגרמני בעבר כונה בשם "עורב" כל מי שנודה מן החברה. הוא היה משולל כל זכויות ירושה, כבוד והגנה מטעם החוק. אשתו הוכרזה כאלמנה ובעיני החוק נחשבו ילדיו ליתומים. קללת האב מנשלת את הבנים ממעמדם החברתי והכלכלי, ומעדיפה את הבת כיורשת בלעדית. ההעדפה של יורש אחד נועדה למנוע את הקטנת הנחלה והרכוש המשפחתי, והעדיפו בעיקר בנות משום שבנישואיה זכתה הכלה במתנות וברכוש ממשפחת החתן, ועל ידי כך הגדילו את הנחלה המשפחתית. בנוסף, נקבעו בחוק הגרמני בעבר סדרי הירושה על פי גודל אברי הגוף, ועבור הצעירים על פי פרקי אצבעות הידיים, ולכן הם קיבלו את החלקות הקטנות. כאשר הנערה במעשייה כורתת את אצבעה, כדי לפתוח את הר-הזכוכית היא משדרת לאחים שהיא מוכנה לוותר על חלקה בירושה. לאחר שהיא נכנסת לביתם, היא מפילה את הטבעת, שמסמלת מעמד חברתי וכלכלי, לכוס השביעית. במעשה זה היא מצהירה שהיא מוותרת על מעמדה כיורשת. בכריתת הזרת ובהשלכת הטבעת היא מבטלת את קללת האב, גואלת את האחים מן המוות החברתי, והם יכולים לשוב הביתה.

רחל בן-כנען ועליזה שנהר טוענות שהמחקר ההיסטורי של התקופה בה סופרו המעשיות מצביע על דלדול דמוגרפי באזור הסן- קאסל, בשל חללי המלחמה[11], על נישואי נשים בגיל מבוגר וירידה משמעותית במספר הנישאים. כן, היגרו נשים מהאזור בשל מיעוט הגברים שהיו ראויים לנישואין. רבות מן הנשים העדיפו לוותר על הרכוש לשם מציאת בן-זוג והקמת משפחה באזור אחר. ההד לאירועים הללו מצוי במעשייה: הפיכת הבנים לעורבים שוללת מהם את האפשרות לחיות חיי חברה. ההורים שומרים ומפקחים על רכוש המשפחה, אך האחות הצעירה מעדיפה לוותר על זכויותיה כיורשת, הולכת בעקבות אחיה הרחק ממקום ישוב, אל מקום שבו אין תוקף לחוקי החברה, ובלבד שתוכל להחזיר את אחיה למעגל חיי החברה והשבתם למשפחה.[12] כמו-כן הן טוענות שהסמלים האוניברסליים המצויים במעשיות מעידים על חשיבותה החברתית של לכידות המשפחה, ועל החשיבות של תפקיד האישה בשמירה על לכידות זו.[13]

4.פרשנות פסיכולוגית של אורי זילברשד[14]

התיזה: המעשיות מבטאות את הרצון הקמאי הקדם-טאבו בנושא יחסי גילוי עריות, שהוא רצון טבעי ונגיש. בארות ומעינות מסמלים את איבר המין של האישה. נפילה או כניסה של עצם כלשהו אליהם מסמלת משגל. נפילת הכד למעיין מסמלת יחסי מין בין האחים לאחותם, הריב על הזכות להיות הראשון שיעלה מים, מייצג את הריב על הזכות להיות הראשון איתה.[15]

בן שנהפך לעורב אינו יכול לשמש כפרטנר מיני לאחותו, הוא מאוס ודחוי. המקלל מתפקד כאן כשומר הטאבו. המהפך לבעלי כנף מבטא באופן ציורי את היותם נעים ונדים, חסרי בית רחוקים מביתם. גאולתם מסמלת את שיבתם הביתה, קץ נדודיהם[16]. הר הזכוכית הוא סמל של מוות, אובדן נפשי וחידלון נפשי ורגשי. האחות מטילה את הטבעת לגביעו של האח הצעיר. הטבעת היא סמל של איבר המין נשי, וזו מזכרת מינית מן העבר המיני המשותף.[17] הטבעת, שמתאימה לאישה אחת בלבד, מבטאת באופן מטפורי את ייחודה המיני של אישה זו לעומת כל הנשים האחרות. הופעת האחות וההזכרה של החוויה המינית המשותפת מסמנת לאחים שהם יכולים להיות שוב רצויים וראויים לה כפרטנרים מיניים. המעשייה מסתיימת בניצחון היצרים הקמאיים[18].

5.פרשנות ספרותית ואינטר-טקסטואליות

5.1 סמליות הכד ומי המעיין

במעשייה שולח האב את אחד הבנים בחופזה למעיין להביא מים לטבילת התינוקת. האחים מתחרים מי ימלא את הכד ראשון, והכד נופל למעיין. בתרבות מדומה המעיין לעינו של האל, ויש לו מהות של שיקוף, והוא מבטא את הקשר בין התודעה והלא-מודע. מקור המים הוא כעין רחם גדולה ועגולה, שבה מצויים מקורות החיים.[19] מי המעיינות נחשבים למים איכותיים וצלולים ובספרות מסמל המעיין מקור נקי וטהור שלא מתלכלך. בתנ"ך מעיין החיים הוא המקור לארבעת נהרות גן-עדן, והמים נקשרים למסתורין, לפן הנשי ולבריאה[20]. במקרא ובתרבות המזרח הנשים הן ששאבו מים בכדים מן המעיין, ודימוי "הנערה והכד" באומנות האירופית שואב את השראתו, בין השאר, מהסיפור המקראי של פגישת אליעזר ורבקה ליד הבאר[21]. צורתו העגולה של הכד הנפוץ לשאיבת מים ושהוא בעל שתי ידיות יכול להיתפס כהצגה מופשטת של גוף האישה. המעיין מייצג מראת-מים וקשור בדרך-כלל לאימהות, לפריון ולנשיות. הבנים יוצאים למסע הצלה של אחותם; להביא את מי ההטבלה. כישלונם מתעצם פעם אחת מעצם נפילת הכד ואובדן המים, ופעם שניה, בחוסר נכונות להתמודד עם התוצאות. בשלב זה הם בוחרים להתמהמה ולא לשוב הביתה, להכיר ולהתמודד או לתקן את המצב.  הבנים אינם בדרגה רוחנית ונפשית שמאפשרת להם להתמודד עם הטוהר של מי המעיין ולכן עבורם הם הרסניים[22].

בכתבים החיצוניים הנוצריים מתואר שהבתולה התבשרה על הריונה הקרוב כשהלכה לשאוב מים מן המעיין. עוד מסופר, שישו הלך לשאוב מים במצוות אימו, אך במשחק עם הילדים נשבר הכד, והוא נשא את המים בקפל שמלתו. אימו כעסה על כך, וישו שפך בזעם את המים על האדמה, ובאותו מקום נבע המעיין.[23] בעוד שישו ערך תיקון לשבירת הכד ויצר מעיין חדש, במעשייה נתקפים הבנים בפחד מפני תוצאות מעשיהם, ואינם מסוגלים לתקן.

5.2. הסמליות של העורב השחור:

כאשר נכשלים האחים בהבאת מי המעיין, מאבד האב את סבלנותו ומקלל את בניו שיהפכו לעורבים, ומשאלתו מתגשמת בדמות עורבים שחורים שעפים לדרכם.

העורב יכול לבטא צדדים פחות חיוביים במציאות, והעורב השחור נתפס בדרך-כלל כאות שמבשר משהו רע[24]. הוא אכזרי וגם נבון. בשל קולם הצורמני, עורמתם, תוקפנותם, היותם אוכלי נבלות וצבעם השחור הם הפכו סמל לציפור אפלה, שנקשרת לכוחות השחור ולמבשרי מוות ולחרפה. העורבים השחורים זורעי אימה ומבשרים רעות ובנצרות הם סמל לשטן ולשחיתות[25]. הצבע השחור משרה עצבות, והוא גם צבע הלילה, שאף הוא מסמל את המוות, והעורבים השחורים הם גם סמל לטומאה.[26]

העורב, מטמורפוזה והבאת מים במיתולוגיה ובתנ"ך

בכל הטקסטים הבאים מתוארת מציאות של חטא ושחיתות שפוגעת בקדושה, והתוצאה מובילה להרס ולאבדון, ובכולם יש לעורב תפקיד מרכזי.

• קורוניס, שהייתה בת תמותה, הייתה פילגשו של האל אפולו. פעם היא שלחה את קוראכס משרתה להביא מים. מאחר שקוראכס[27] התמהמה ואחר לשוב, כעס עליו אפולו והפך אותו לעורב שחור שנקבים במקורו
• ב"מטמורפוזות"[28] מספר אובידיוס שקורוניס הזדווגה עם אפולו, וכאשר היא הרתה לו היא בגדה בו וקיימה יחסים גם עם גבר אחר. העורב, שהיה לבן, הלשין על סיפור הבגידה, ובעקבות ההלשנה אפולו כעס מאד והפך אותו לעורב שחור. (הבן אסקלפיוס, שנולד מההיריון הזה, הפך לאל, והיה אל הרפואה של היוונים והרומים)[29].
• העורב נשלח עם גביעו של אפולו למלאו במים מהנהר, אך העורב התעכב בדרכו. בכדי לתרץ את האיחור הביא אתו נחש מים, שכביכול חסם את דרכו אל המים. אפולו כועס עליו והופך את שלושתם לקבוצת כוכבים: "גביע קראטר"[30]

בכל שלושת המיתוסים האל אפולו כועס ולכן מבצע מטמורפוזה לדמות שהכעיסה אותו ובכל המקרים העונש אינו מידתי. כמו-כן מדובר במהפך לעורב שחור, במשימה של הבאת מים ממקור מים חיים, הדמות מתעכבת ואינה ממלאת את המשימה, העורב נשלח עם הגביע של אפולו ואינו מספר את האמת ובסיפור של בגידה והלשנה.

• הקישור של העורב לטראומה ואסון טבע ולמים בתנ"ך:

בסיפור המבול משלח נוח את העורב לראות אם ניתן לרדת ליבשה[31]. העורב מקיף את סביבות התיבה, אך הוא מפחד להרחיק לעוף, שמא לא תהיה לו נקודת אחיזה ולכן הוא חוזר לתיבה. העורב (הפן הזכרי) הססן, אינו מוכן להסתכן, ואינו ממלא את המשימה. בניגוד ליונה שעפה פעמיים, עפה רחוק וחוזרת אחרי שבוע עם עלה של זית במקורה. היונה (הפן הנקבי) נאמנה וגואלת את יוצאי התיבה.

הטראומה מתרחשת בשל חטאי האדם וחילול הקודש: בגרסת גרים הראשונה משחקים הבנים קלפים בכנסיה במקום להשתתף במיסה ובכך הם מחללים את הקודש, בגרסת גרים השנייה הם רבים ביניהם, מאבדים את הכד ומונעים את הטבלת הבת, במיתוס מעכב קורכאס את ההיטהרות של אפולו, קורוניס בוגדת באפולו, והעורב משקר לאפולו ובסיפור המקראי האל גוזר על המבול כי רבה רעת האדם ותשחת הארץ ותמלא חמס.

5.3 הסמליות של הר-הזכוכית

מפי ונוס (כוכב השחר) נודע לנערה שאחיה נמצאים בתוך הר-הזכוכית, והיא הולכת לשם למצוא אותם. לדעת סלינה משיח מבטא הר-הזכוכית את הרעיון הגלום בקושי הסיזיפי שבחציית המחסום הבלתי אפשרי[32]. נעמי גוברין רואה בו סמל נשי, שמייצג בטן הריונית שמחזיקה את האחים-העורבים עד לרגע שתתאפשר לידתם מחדש כבני אנוש[33]. הר-הזכוכית מבטא מצב שברירי מאד, מדרון חלקלק, מקום קפוא חסר תנועה וקר. מקום לא נגיש, שלא ניתן לחדור אליו באמצעים פשוטים, אלא בכלים מיוחדים. למרות זאת כיוון שהזכוכית שקופה ניתן לראות מבחוץ מה שנעשה בפנים, והוא אינו יכול לשמש כמקום מסתור. הוא מייצג חוסר תקשורת מוחלט וחוסר מודעות מוחלט, כמקום של אשליות שבירות שיכולות להתנפץ. הר-הזכוכית הוא סוג של כלא שנמצא מחוץ למקום ישוב בקצה העולם. מול המעיין הנובע והזורם, שאליו נשלחו הבנים, ושהוא כעין מראת האל ומקור החיים, נתקעו האחים בהר הזכוכית שהוא סטטי, קשה ואינו משתנה. האחות שיוצרת מתוכה את המפתח שיחדור לליבם, מצליחה להוציא אותם מעמדת הקיבעון ומשיבה אותם לחיי בני אנוש.

6. משאלת הזעם – הורות מרעילה[34]

האב מצוי בסערת רגשות. שנים הם חיכו וציפו לבת, וכשהיא מגיעה אחרי שבעה בנים, הוא חרד לה חרדת-יתר, בעיקר כשהתינוקת חלשה וחולנית. הוא מפחד שהבת תמות, וכן הוא מפחד שהכניסה שלה למשפחה תשנה את יחסי הכוחות, והשינוי הזה עלול לערער את נפשו. החרדה של האב בעקבות הציפייה הממושכת לבת הופכת אותו לרגזן וקפדן. התסכול מהמצב וחוסר היכולת שלו להירגע הופכת אותו לקצר-רוח, הוא אינו יכול לחכות לבנים, הוא מבחינתו חייב לבצע את טקס ההטבלה ללא דיחוי, הוא מיואש והוא רותח מזעם ומגיב בפרץ של אלימות. הוא מקלל אותם שהם יהפכו לעורבים, ומשאלתו מתמלאת מיד. קוצר הרוח והמיידיות הובילה לתוצאה הטרגית. (בסופו של דבר היא התחזקה גדלה ויפתה, ולא היה צורך להטבילה בטבילת חרום). האב מפחד שהבת תהיה נדונה להיות תחת שליטתה של המציאות השטנית, אך למעשה דן את בניו לחיים שנקשרים לפן השטני של המציאות.

ההפיכה של הבנים לעורבים מבטאת את המהות ההורית החונקת שעוצרת את התפתחותם, ואת המהות המרחיקה והמגרשת. באקספוזיציה מוצגת האכזבה של ההורים מהילדים; הם מצפים לילד מושלם מבחינתם, וכשההתרחשות אינה מתאימה לציפיותיהם הם מתאכזבים. הן מהבת שאכזבה שנולדה קטנה וחולנית, והן מהבנים שלא מילאו את השליחות. האב רואה את הבנים ככוח הרסני שיכול להטיל אסון על המשפחה, אך בפועל התגובה האלימה שלו גרמה לטראומה. כשהילדים מפריעים לתוכניות ההורים הם מסלקים ומנדים אותם. ההורים מוצגים כמסוכנים, קצרי-רוח וחסרי סבלנות, שאינם יודעים כיצד להתמודד עם התנהגות הבנים, חסרי התחשבות שיוצרים אווירה דרמתית וטראומטית. בגרסה הראשונה מוצגת האם שמקללת אותם, ובגרסה הקנונית מוצג האב שמקלל והאם עומדת מהצד ואינה מגיבה, ואחר משתפת פעולה בהסתרת האמת. בשתי הגרסאות אין מידתיות בין מעשה הבנים ובין העונש של ההורים. מתוארת כאן משפחה שאינה מכילה ואינה תומכת, ובעת משבר במקום להתגייס לשתף פעולה ולפתור את הבעיה ביחד, כל צד מתנתק ומחריף את המשבר. הפחד מפני ההתמודדות עם הקלקול של האחים גורם לניתוק המשפחתי, לחיים ללא לב פועם, ולהסתגרות בזכוכית קרה ושבירה. ההורים מגרשים את הבנים מהבית, מזניחים אותם, אינם מחפשים אותם לאחר מה שקרה ונוטשים אותם, והבנים הופכים להיות שנואים, מבודדים ומלאי רגשי אשמה. האם עומדת כצופה מן הצד, אינה מתערבת ומשתפת פעולה עם האב במחיקתם מחייה, והם דנים את הבנים לאבדון. המהפך לעורבים מונע את אפשרות התיקון והטיפול בטראומה, ולמעשה מנציח אותה, ויכול להתפרש כהדחקה של האירוע הטראומתי. הבנים רחוקים ולכן הם אינם יכולים להכתים את המשפחה ולהעיד על מה שקרה.

כאשר יוצאת הבת למסע הגאולה היא מגיעה אל השמש והירח שמייצגים את דור ההורים. השמש מוצגת כשורפת וטורפת ילדים קטנים, והירח מוצג  כקר ומרושע שיכול לפגוע באדם. העולם קשה ומאיים; האב מוצג כדמות אכזרית ומסוכנת והאם קרה ובלתי מתחשבת. הישועה אינה יכולה לבוא מצד ההורים המרעילים שהפכו את הבנים לעורבים, אלא מהכוכבים שהם הילדים של השמש והירח, והגאולה תתרחש באמצעות האינטראקציה בין האחים לאחותם.

הן במיתוס והן במעשיות בדרך-כלל מתרחשת משאלת הזעם והמטמורפוזה מפי אל, או מפי אדם עם כוחות-על כמו קוסמת/ מכשף/ה או מפי מלך/כה[35]. לעומת זאת במעשייה זו האב הוא אדם מן הישוב, שלרגע מסוים מקבל כוחות-על.

7. הפן הזכרי והפן הנשי

הקנאה והתחרות בין האחים גורמת לאיבוד הכלים, ולכן הם אינם יכולים לתפקד יותר. הם זקוקים לפן הנשי לתיקון המצב. כאשר האחות הולכת לגאול אותם היא מגיעה אל הכוכבים, שהיו ידידותיים וטובים, אך מי שעוזרת לה היא איילת-השחר, שמיידעת אותה על מיקומם, ונותנת לה עצם של תרנגולת שבעזרתה היא תוכל לפתוח את הר-הזכוכית. איילת השחר מזוהה עם כוכב נוגה = ונוס, שהיא גם אלת האהבה, היופי ושיתוף הפעולה, ומייצגת את מה שחשוב וערכי בחיים.[36] המפתח שהיא נותנת לגיבורה גם הוא נקשר לפן הנשי והאימהי, כי התרנגולת בדרך-כלל היא סמל של דאגה, טיפול אימהי והגנה[37]. התיקון יכול להתרחש רק באמצעות האהבה ושיתוף הפעולה. למפתח יש את הכוח לפתוח ולסגור והוא מאפשר גישה לתחום (או לממלכה) אחר[38]. למרות שהנערה עוטפת את העצם במטפחת בזהירות, ברגע האמת היא מגלה שהיא איבדה את המפתח. בניגוד לאחיה, היא אינה מוותרת וכורתת את אצבעה, שמייצגת את איבר המין הזכרי, שמשמש כמפתח שחודר ושובר את תקרת הזכוכית. התיקון מחזיר את ההרמוניה, את התקשורת ואת התנועה. המפתח לליבם אינו יכול להיות קשור לפן הנשי, אלא לפן הזכרי, והגאולה שלהם יכולה להתרחש רק כאשר נכנס אלמנט זכרי למערכת וכך נוצרת ההרמוניה.

הבת גואלת את הבנים בעזרת עצם מעצמה, בניגוד לסיפור הבריאה בו נוצרת האישה מעצמות האיש: "ויבן אלוהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאישה. ויאמר האדם: זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אישה, כי מאיש לוקחה זאת"[39]. בעוד שבסיפור הבריאה הפן-הזכרי הוא הדומיננטי, מתהפכת המגמה במעשייה והאישה מובילה ויוצרת מציאות חדשה.

הפן הזכרי – האב מקלל, הבנים מקלקלים והפן הנשי – האחות מתקנת וגואלת. כאשר מאבדים האחים את הכד, הם אינם מעיזים לשוב הבייתה, מפחדים מתגובת ההורים, מהביקורת ומהשיפוט. ניתן היה לתקן את העוול במציאת מיכל אחר להבאת המים. אבל רגשי האשמה והפחד מונעים מהם את האפשרות להתמודד עם המצב ולתקנו, והם מעדיפים לברוח. מול קוצר-הרוח של הפן הזכרי, הבת מפנה את כל הזמן שבעולם ללכת למצוא ולגאול אותם. גם כאשר היא מאבדת את המפתח שנתנה לה ונוס, היא מוצאת פתרון ופותחת את שער הר-הזכוכית. הפן הנקבי מוצג כבעל חוסן נפשי ופיזי לעומת הפן הזכרי שמתגלה בחולשתו.

בגרסה הראשונה הפן הזכרי מוצג באמצעות שלושה בנים הוללים ומופקרים (האב אינו בתמונה) והפן הנשי מוצג באמצעות האם והבת. האם מאבדת את עשתונותיה, אינה מציגה את הלחי השנייה, בהתאם לאמונה הנוצרית, ומקללת אותם. האחות שמאד אוהבת אותם מתקנת את מה שהאם קלקלה, יוצאת למסע למצוא אותם, שבאמצעותו הם יפגשו עם הפן הנשי ויתחברו אליו. בגרסה זו היחסים ביניהם הם יחסי אהבה וקשר, ולא יחסי תחרות וקנאה. כאשר האח רואה שהיא יצאה לחפשם, הוא מפיל את הטבעת שהיא נתנה לו במתנה. פעולה זו יכולה לרמז על הקשר המיוחד שלהם.

הנערה בגרסה השנייה לוקחת איתה למסע שני חפצים שמייצגים נשיות, ושני חפצים שמייצגים את הבית והמשפחה: לחם וכד כסאון וטבעת.

הלחם הוא סמל נשי[40], כשהיא לוקחת אותו למסע היא מבטאת את עצמאותה, את בשלות אישיותה ונשיותה. כמו-כן הוא גם מייצג את הבית ואת מקום הקבע. הלחם אינו גדל בטבע כמו האגסים ותפוחי הבר (אותם היא מלקטת בדרך בגרסה הראשונה), והוא תוצאה של התיישבות הקבע של האדם, מול חיי הנוודות של הלקטים. המהפך לעורבים גזר על האחים חיי נוודות, והאחות באמצעות הפן הנשי מחזירה אותם הביתה.

גם הכד הוא סמל נשי, כיוון שהוא משמש כמיכל וכמהות קולטת, ובמעשייה מאבדים האחים את כד המים. בתרבות המזרח ובמקרא הנשים שאבו מים בכדים מן המעיין. לכן מראש, מסכן האב את הבנים כשהוא שולח אותם להביא מים מן המעיין בעולם דיכוטומי, שבו המעיין והבאר הם הרסניים עבור הבנים,  כשהם אינם מחוברים לפן הנשי שבהם. כאשר היא לוקחת את הכד למסע, היא עורכת תיקון שבאמצעותו היא תחבר אותם לפן הנשי.

במסע היא הייתה יכולה לשבת לנוח על האדמה, אך היא העדיפה לקחת איתה כסאון. הכיסא יכול לשמש כסמל למעמד ולכבוד, הוא משדר כוח ואינדיבידואליות והוא מבטא את הצהרת עצמאותו של האדם ואת התרבות. הכיסא בבית מעיד על זהותך ועל מקומך בהירארכיה, על איזה כיסא אתה יושב והיכן הוא ממוקם. הכיסא נקשר למקום קבע ולבית, והיא אמנם יוצאת מאזור הנוחות, אך היא לוקחת איתה למסע את זהותה ואת בית-ההורים.

גם הטבעת שהיא לוקחת איתה למסע היא מעגל ללא חריצים, שמייצגת סגירת מעגל, שוויון ומסמלת נצחיות, את מחזור החיים, היא סמל לאיחוד בין הפן הזכרי לפן הנשי לשלמות אחת, לנאמנות, ולהגנה מפני הכוחות השטניים[41]. כן היא משמשת כמזכרת מבית הוריה.

בגרסה הראשונה היא לוקחת איתה כסאון, שיכול לרמז על מקומה בהירארכיה בין האחים, בדרך היא אוכלת תפוחי-בר ואגסים שיכולים לרמז על קשרים רומנטיים ביניהם, ובנוסף מפיל האח הצעיר את הטבעת שהיא נתנה לו במתנה. הדברים שהיא לוקחת עמה במסע נקשרים בעיקר ליחסים בינה ובין האחים (לחיבור בין הפן הנשי לפן הזכרי)ולא לאימם.

בסיפור תיבת-נוח העורב המייצג את הפן הזכרי, אינו מוכן לקחת אחריות, מהסס ולכן אינו יכול לשחרר את באי התיבה. לעומת היונה המייצגת את הפן הנשי, שמוכנה לקחת אחריות, היא נחושה ודבקה במטרה וממלאת את המשימה. במעשייה מחברת הנערה בין הפן הנשי לפן הזכרי והמסע שלה הוא מסע של חיפוש זהות ושל מציאת הפן הזכרי והפן הנשי שבאדם. ללא הפן הזכרי (אחיה) היא אינה יכולה לחיות בהרמוניה. לכן היא מוכנה לעשות הכול, היא נחושה ודבקה במטרה כדי לגאול אותם. השחרור שלהם בעצם הוא גם הגאולה שלה.  לאחר שהיא יוצרת הרמוניה, וקושרת אותם לבית ההורים הם יכולים לשוב הביתה הן קונקרטית והן מטפורית.

8. הוצאת האמת לאור – חיים בצל סוד נורא

ההורים מסתירים מהילדה את העבר הטראומתי ואת הסוד הנורא של המשפחה, שנים היא אינה מודעת לקיומם של אחיה והיא מגלה במקרה מרכילות שכנים, שהיו לה אחים. הסביבה מאשימה אותה באחריות לאסון שפקד את שבעת אחיה, וההורים, שאינם מוכנים להתמודד עם האמת, מסירים מעצמם אחריות וטוענים שזה היה רצון האל ומטילים את האשמה עליו. הם אינם מודים בחטא ואינם מתנצלים.  בהסתרת האמת ובשיח השקרי ממשיכים ההורים את ההתנהגות האלימה ואת ההתעללות. ההורים מנסים לטשטש את האירוע, אך הנערה אינה מוותרת ויוצאת כנגדם, ויוצאת למסע לחשוף את האמת ולגלותה. היא חייבת להחליף את זירת ההתרחשות, כי בבית ההורים לא ניתן יהיה להוציא את האמת לאור, להשתחרר ולהיגאל.  לאחר שהיא הולכת עד קצה העולם, היא פונה ראשית לשמש. בתרבויות רבות בעולם השמש היא התגלמות האנרגיה הגברית, האור והחום. האנרגיה של השמש מחממת את הארץ ומבשילה את הגידולים והיבולים. דימוי נוסף שנקשר לשמש, שהיא כוח רוחני שחושף ומוציא את האמת לאור, אך יכול לעתים להיות גם הרסני[42]. במעשייה נתקלת הנערה בכוח ההרסני של שמש חמה ואיומה, שטורפת ילדים קטנים. לכן היא בורחת במהירות אל הלבנה. הלבנה שימשה בתרבות כדימוי למסתורין הנשי, ולגרביטציה של הירח יש השפעה על המים והוא שולט על הגאות והשפל[43]. אך גם כאן נתקלה הנערה בירח קר, מרושע וטורף. שמש טורפת וירח קניבל מייצגים מציאות קשה ומאימת. האור החושפני הרב של השמש הוא הרסני עבורה. לא כל אדם יכול להיחשף ולהתמודד בבת-אחת עם גילוי מהיר של האמת הטראומתית. היא חייבת לעבור תהליך ולמצוא מתוך עצמה את הכוחות להתמודד עם האמת והמציאות. גם הירח שמייצג את המסתורין אינו מתאים לסיטואציה בה היא נמצאת. כי היא רוצה לחשוף ולא להסתיר. כמו-כן המעבר המהיר מהאור והחום של השמש לקור הנורא של הירח אינו מתאים לתהליך ההדרגתי שהיא חייבת לעבור. מקור האור קשה מדי לאדם, והכוכבים מתווכי האור, שאליהם היא פונה לעזרה, יותר נגישים. הם גם מיידעים אותה היכן תוכל למצוא את אחיה, וגם נותנים לה מפתח (שאותו היא תאבד). גילוי האמת חייב להיות הדרגתי, שהאמת לא תתפוצץ בפנים.

האחים נהפכים לעורבים שחורים. הצבע השחור בניגוד לאור מכסה על המציאות, אינו מאפשר לראות את הדברים, מסתיר את מה שלא רוצים שידעו, מבטא ייאוש והוא מאפשר לעשות דברים ולהסתתר. לעומת הצבע השחור משמש המעיין כמראת מים ומבטא את גילוי האמת. האחים המפחדים מפני התוצאות וחפצים בהסתרה, מייצגים את התת-מודע, את היצרים ההרסניים ואת העדר הקומוניקציה עם העצמי. כאשר נמצאים האחים בהר הזכוכית הם מצויים בחוסר מודעות מוחלט. הם אינם יודעים שהיא גדלה, חזקה ויפתה

והם חוששים כל הזמן שהבת מתה, מבלי שהיא נטבלה, ומלאים רגשי אשמה, כי הם מאמינים שהם אכן רעים, כפי שהם נתפסו בעיני ההורים. כאשר היא מגיעה מתבררת האמת, והיא משחררת אותם מהאנרגיה המושקעת בהסתרת הסוד ומהבושה בעקבות האירוע הטראומתי. רמת המודעות שלהם עולה, ולכן האבן שרבצה על ליבם הוסרה, והם יכולים להיגאל. האחות שמייצגת את הסופר-אגו יוצאת מאזור הנוחות למסע אל הלא-נודע, והיא יורדת למעמקי התת-מודע. כאשר היא מקבלת מאילת-השחר את המפתח להר-הזכוכית, היא עוטפת אותו בזהירות במטפחת. בספרות הרומנטית שימשה המטפחת כאביזר שמקשר בין האישה והגבר, והיא בטאה את השפה הסודית של האהבה, שמאפשרת לשמור על המשך הקשר ביניהם[44]. במעשייה למרות הרצון של הבת ליצור את הקשר, היצרים הראשוניים והקמאיים שלה דוחפים אותה לאבד את המפתח. אך היא מסוגלת לשלוט בכוחות האיד, והיא מבינה שכדי לחדור לנשמת אחיה ולעולמם הרוחני היא צריכה להשתמש במפתח שנקשר לפן-הזכרי ולא לפן הנקבי. במפגש עם האחים היא מעלה למודעות את מציאות חייהם וכשמגלים את האמת – נגאלים.

9. מטומאה לקדושה

באגדה[45] משחק ישו עם הילדים והכד נשבר. אך הוא מוצא תחליף ומביא את המים בקפל שמלתו, וכאשר הוא שופך את המים נובע במקום מעיין (הוא מעיין הבתולה בנצרת שמקודש עד היום לנוצרים). ישו מתקן את שבירת הכלים והופך את המקום למקודש. בגרסה הראשונה של המעשייה משחקים הבנים ומטמאים את הקדושה, ולא ניתנת להם הזדמנות לתקן, כי האם הופכת אותם לעורבים. גם בגרסה השנייה האב שולח בחופזה את אחד האחים למעיין להביא מים לטבילה. כל האחים מצטרפים אליו, מבלי שנתבקשו, והם מתחרים ביניהם מי יהיה הראשון למלא את הכד. במקום לשתף פעולה הם נלחמים על מקומם בבית ומאבדים את הכד. מרוב רגשי אשמה הם נבהלים ואינם חוזרים הבייתה, ומבחינתם הם מנעו את הטהרה שלה. הנערה נולדה למציאות של טומאה, שבה לא הצליחו לטהר את האווירה, היא נולדה לתוך טראומה, ולמציאות שהכלים אבדו, ואין מישהו שיכול להכיל את האירוע. ההורים מיואשים, אינם מאמינים שהיא תחיה ואינם בוטחים בכוחותיה. אבל בניגוד לתחושותיהם, הבת שהיא הגורם היחיד התמים במשפחה, גדלה, יפתה ובהקבלה לישו היא יוצאת למסע תיקון וטיהור.

המעשייה פותחת בתיאור משפחה בת שבעה בנים. המספר 7 הוא מספר טיפולוגי מקודש, בעל משמעות רוחנית, ובתרבות הוא מתקשר לקדושה, לאלוהות ולשלמות. הוא מייצג את האיחוד של העולם האלוהי (מספר 3) עם הארץ (מספר 4)[46]. עם הולדת הבת פגמו האחים בקדושה, והבת מתקנת באמצעות המסע שלה.

איבוד הכלים יוצר עולם דיס-הרמוני שבו לא ניתן לשאוב את המים החיים, שהם סמל לטהרה אך גם לקיום האנושי, כי אי אפשר לחיות ללא מים. הבנים נהפכים לעורבים שחורים, שנקשרים לפן השטני במציאות, והצבע השחור גם הוא מסמל טומאה. התיקון שעורכת הנערה מחזיר את ההרמוניה.

הנערה לוקחת למסע חפצים שבאמצעותם היא תשחזר את טבילת החירום שנפגמה. התיקון והטיפול יכול להיעשות רק אם מטפלים בכלים שבאמצעותם נוצרה הטראומה: הכד הוא הכלי היותר חשוב והמשמעותי כדי לממש את ההטבלה, והאחים הפילו ואיבדו אותו, לכן היא לוקחת למסע כד.

היא לוקחת איתה למסע ככר לחם. לחם הקודש בנצרות מייצג את גופו של ישו.

ככר לחם אינה אמורה להספיק במסע הארוך שהיא עוברת, ויש כאן אזכור לנס הלחם והדגים של ישו שמתואר בברית החדשה, בו הצליח ישו להזין 5000 איש בחמש כיכרות לחם.

על פי האמונה נוצרית התגלם ישו, בן האלוהים, בבשר ודם כדי לגאול את האנושות מחטאיה, ומת בצליבה כקורבן שחתכו בבשרו החי[47]. פצעי הדם על גופו של ישו בעת הצליבה מתוארים באופן תדיר באמנות הפלסטית הדתית; בפסלים ובציורים בכנסיות.[48] במקביל, יוצאת הנערה למסע כדי לגאול את אחיה מחטאם, וכמו ישו היא חותכת בבשר החי. כשהיא חותכת את אצבעה ויוצרת מפתח אין התמקדות בדם שחייב לזרום ובכאבים החזקים. היא מתמקדת בדבקות במטרה ולכן הכאב הפיזי נזנח.

היא הולכת עד קצה העולם, וכאשר היא כורתת את אצבעה גם אז היא נמצאת במצב של קצה. יש בפוזיציה זו מצב של היטהרות. בעמידה על הקצה של היכולות והחוויות קים משהו מטהר.

10. הגרסה הנשית למעשייה– "העורבת" (KHM93)

המעשייה "העורבת" היא המקבילה הנשית ל"שבעת העורבים". היא שייכת לטיפוס 400 א"ת אודות חיפוש האישה האבודה, ומצויים בה מוטיבים שמצויים במספר מעשיות: א. מהפך האדם לעורב: "שבעת העורבים" (25KHM) ו"שנים-עשר אחים" (9KHM)

ב. תהליך ההצלה "המלך מהר הזהב" (92KHM)  ג. הר הזכוכית "שבעת העורבים" (25KHM) ו "המתופף" (193KHM)[49].

מלכה, שיש לה תינוקת שאינה רגועה, מאבדת את סבלנותה ומקללת אותה שתיהפך לעורבת, והיא עפה ליער אפל. איש שנקלע ליער שומע את בקשתה להצלה, היא נותנת לו הוראות מדויקות ומזהירה אותו שהגאולה לא תתממש אם הוא יאכל או ישתה משהו. הוא מפר את הוראותיה ושלוש פעמים ברגע האמת, כאשר היא מגיעה הוא נרדם. בפעם השלישית היא מניחה לידו: לחם, בשר ויין שלא יכלו, ושמה על אצבעו את טבעת זהב שלה שבה חקוק שמה, ונותנת לו הוראות לבוא לארמונה שניצב על הר זכוכית. בדרך הוא מערים על ענקים ושודדים, מגיע אל ארמונה ומשליך את הטבעת אל גביע היין. כך היא נגאלת והם חוגגים את כלולותיהם.

בשתי המעשיות מוצגת הורות מרעילה והילדים נהפכים לעורבים בגין קללת אחד ההורים ובשתי גרסאות האם היא המקללת, והדור הצעיר נדרש לתקן את העיוות של דור ההורים. בנוסף, הן העורבת והן העורבים יכולים להיגאל על ידי המין השני; העורבת על ידי הגבר והעורבים הבנים על ידי אחותם. שני הגואלים יוצאים למסע עד קצה העולם, ובשתי המעשיות נמצאים העורבים בהר הזכוכית שלא ניתן לחדור אליו באמצעים רגילים. בשתי המעשיות מצוי המוטיב הנוצרי של לחם שאינו כלה: הבת לוקחת אתה למסע לחם, והגבר מקבל מהעורבת לחם שאינו כלה, וכן מוטיב הטבעת שהוכנסה לכוס השתיה ובאמצעותה מגלים העורבים שהגואל/ת הגיע/ה. בשתי המעשיות מוצג הגבר בחולשתו, והנערה יוזמת, מלאת תושייה, אינה מוותרת, נחושה ודבקה במטרה. בשתי המעשיות הנערות אינן מקבלות הוראות מה יש לעשות כדי שהגאולה תתממש; האחות שיוצאת לגאול את אחיה, מבינה תוך כדי המסע מה היא צריכה לעשות, ואילו הנסיכה נותנת הוראות מדויקות לאיש מה עליו לעשות.

באקספוזיציה נאמר שהנסיכה היא תינוקת שעדיין נישאת על הידיים, שפעם מתנהגת שלא כראוי, והאם אינה מצליחה להשתלט עליה. האם מאבדת את סבלנותה ומקללת: " הלוואי שתהיי עורבת ותעופי לך, שתהיה לי מנוחה". לא נאמר במפורש מה היה חטאה[50], ודאי לא חטא שמצריך עונש כל-כך קשה, במיוחד כשמדובר בתינוקת שאינה יודעת להבחין בין טוב ורע. בעוד שב "שבעת העורבים" נאמר במפורש מהו חטאם של הבנים, וניתן להבין את התסכול של ההורים, את התנהגות האם ב"עורבת" קשה לקבל, והבעיה אינה בתינוקת אלא באם שאינה רגועה ומשליכה את התסכול שלה על הבת. בזמן המהפך לעורבים האחים הם בוגרים והנסיכה עדיין תינוקת, הם קבוצה והיא אחת שעפה אל יער אפל ונשארת בו זמן רב. בשני המקרים מדובר בילדים שחשים דחויים ומנודים במשפחתם, מרגישים מבודדים ומגורשים כאילו היו ביער אפל.

ב"שבעת העורבים" מתרחשת הגאולה בזכות הנחישות והדבקות במטרה של האחות, ואילו ב"עורבת" ברגע האמת האיש נרדם, ולכן הוא נזקק לתהליך ארוך כדי לממש את הגאולה, ונעזר בהוראותיה של הנסיכה ובאמצעים שהיא נותנת לו כדי להגיע אליה, אך הוא מנצל את עורמתו "לסדר" את הענקים והשודדים. האחות מקריבה וחותכת בבשרה החי כדי ליצור מפתח להר-הזכוכית, ואילו האיש מערים על השודדים וגונב מהם מקל שמשמש כמפתח.

ב"שבעת העורבים" מדובר באנשים מן הישוב, ואילו ב"עורבת" מדובר בנסיכה והגואל הוא אדם פשוט. האחות יוצאת למסע אלטרואיסטי מבחינה כלכלית, ואילו לאיש המסע משתלם כי בזכות הגאולה הוא משפר את מעמדו החברתי-כלכלי.

את העורבת גואל איש זר ולא מישהו ממשפחתה, ואילו את העורבים גואלת אחותם. לכן הם חוזרים הבייתה, והיא אינה חוזרת למשפחתה אלא מקימה משפחה חדשה עם הגואל.

11. "מעשה באבדת בת-מלך" של ר' נחמן מברסלב[51]

מעשה זה מזכיר חיבור של שתי המעשיות: "שבעת העורבים" ו"העורבת"[52]. ר' נחמן מספר על מלך שהיו לו ששה בנים ובת אחת, שהוא אוהבה במיוחד. יום אחד הוא כועס עליה ואומר: "שהלא-טוב ייקח אותך". ומאז היא נעלמה ואבדו עקבותיה. המשנה למלך יוצא לחפשה בכל קצוי הארץ, עד שהוא מגיע אליה. היא נותנת לו הוראות כיצד ניתן לגאול אותה שנקשרות לצום ולערנות (אסור לו להירדם). פעמיים ברגע הקריטי הוא אוכל ונרדם. בפעם השלישית הוא צריך להגיע להר של זהב, והוא נעזר ברוחות ומשחד את החיילים ומגיע אליה ומשתמש בעורמתו כדי להשיבה.

הפרשנות המקובלת למעשה רואה בו סיפור שעוסק בדרך, במסע של הנשמה. היא רואה בגיבור את האדם הנאבק על אמונתו, והוא מחפש את היסוד הרוחני בנפשו "שגלה" ונעלם ממנו. כדי למצוא אותו עליו להתמודד עם הייאוש, הבדידות והכישלונות, להתמיד ולא לוותר, ואז בסוף הוא יצליח בכך. מדובר בשינוי פנימי ועמוק בנפש היחיד. התיקון הוא ענין רגשי ולא רציונלי, בתהליך רגשי-חווייתי. מסעו של המשנה למלך בחיפושיו אחר בת-המלך הוא מסעו של האני בחיפוש אחר קשר מחודש עם העיקרון הנשי (הרגש והאינטואיציה) על היבטיו השונים[53].

במקביל לפרשנות שלעיל, ניתן לפרש את המסע של הגיבורים ב"שבעת העורבים" ו"בעורבת" כמסע של הנפש. על פי תיאוריית "הגשטלט" הדמויות השונות ביצירה מייצגות צדדים שונים באישיותו של הגיבור. ניתן לראות בדמויות דור הבנים ייצוג של דמות אחת, שחוותה הורים מרעילים, ונושאת עמה את כעס ההורים ואת הסוד המשפחתי הנורא שנים רבות, וכדי להשתחרר מהטראומה היא חייבת לערוך מסע נפשי וחיפוש זהות, שידרשו ממנה "חיתוך בבשר החי". המסע מתאר את המאבק בין הפן הנקבי ובין הפן הזכרי, שבסופו מתרחש תיקון ונוצרת הרמוניה ביניהם.

12. סיכום

מעשייה זו עוסקת במערכת היחסים שנוצרת במשפחה בעקבות שינוי משמעותי ומהותי שמתרחש בה: לידתה של בת לאחר שבעה בנים. המעשייה מציגה את המשבר החמור שמתרחש בעקבות הורות מרעילה, קוצר-רוח וחרדות, שגורמות למשאלת-זעם, לאפליית הבנים, לעצירת התפתחותם, לגירושם מהבית ולמחיקתם מהמשפחה. הבנים הופכים להיות מנודים, מבודדים ומלאי רגשות אשמה. בניגוד להעדפה של הזכרים בתרבות, מקבלת הבת במעשייה זו את מעמד הבכורה והיא המועדפת והיקרה ללב ההורים.

במאמר זה הוכחתי שהמעשייה מציגה מודל של אישה-בת שנדרשת להקרבה טוטאלית ואלטרואיסטית, כדי לתקן את המשבר המשפחתי. היא מוצגת כדמות ישועית, שחותכת בבשרה החי כדי להביא את הגאולה. בתהליך זה היא מחזירה את הבנים הביתה, קונקרטית ומטפורית ומשנה את המציאות מטומאה לקדושה. כחלק מתהליך הגאולה, יוצאת הבת כנגד ההורים למסע לגילוי האמת ולחשיפת הסודות והטראומה שהסתירו ההורים.

בשתי המעשיות (בגרסה הזכרית ובגרסה הנשית) יכולה הגאולה להתרחש על ידי בן זוג. כדי להיגאל זקוק הפן הזכרי לפן הנשי, והפן הנשי זקוק לפן הזכרי. הנערה ב"שבעת העורבים" מביאה עמה למסע את סימני המהות הנשית שבאים לידי ביטוי בלחם ובכד שהיא לוקחת איתה, והיא נעזרת בסוכנת-פלא נשית, באילת השחר (באלה ונוס) שמספרת לה שאחיה נמצאים בהר הזכוכית, ונותנת לה מפתח בעל מהות נשית, שיפתח את הר-הזכוכית. אך הנערה "מאבדת" את המפתח ויוצרת מפתח מאצבעה הקטנה, שנראה כמפתח בעל מהות זכרית ובאמצעות החיבור בין המהות הנשית ובין המהות הזכרית, היא מצליחה לחדור ללב אחיה. לאחר שהיא מצליחה להיכנס להר הזכוכית יכולים האחים למצוא את הטבעת שהיא הביאה מביתם, ושמבטאת את ההרמוניה החדשה ביניהם. למרות שהבת משלמת את המחיר על חטאי העבר של המשפחה, במסע שהיא עוברת היא מגבשת את זהותה ומביאה לידי ביטוי גם את הפן הזכרי שבה.

"בעורבת" גואל הגבר את האישה, אך היא נותנת לו לחם, וכאשר הוא בארמון בהר הזכוכית היא יושבת ולפניה גביע זהב עם יין, שמבטאים מהות נשית, והוא מביא עמו סימני מהות גברית שבאים לדי ביטוי בעורמה ובמקל שפותח את הר הזכוכית. האיחוד ביניהם בא לידי ביטוי בטבעת זהב, שהיא שמה על אצבעו כשהיו ביער, והוא מכניס אותה לגביע היין בארמון בהר-הזכוכית וגואל אותה.

בשתי המעשיות מוצגים הגברים בחולשתם: האב מקלל בחרון אפו, הבנים אינם מסוגלים להביא בכד מים מהמעיין, נמצאים בקצה העולם ואינם עושים דבר כדי לצאת ממצבם הקשה, ואילו ב"עורבת" הגבר נרדם ברגע הקריטי, ואינו ממלא את ההוראות הראשונות של הנסיכה. לעומתם הבנות דומיננטיות, יוזמות, נחושות ודביקות במטרה, מבינות או נותנות הוראות כיצד ניתן לממש את הגאולה.

ב"שבעת העורבים" הבת הגואלת יוזמת את המסע האלטרואיסטי, ואילו "ב"עורבת" הבת שהיא הקורבן יוזמת את המסע והגואל אמור לבצע את הוראותיה, ובכך הוא משפר את מעמדו החברתי והכלכלי, כי הוא איש מהמעמד הנמוך שמתחתן עם נסיכה.

בשתי המעשיות המסע הוא מסע של תיקון בו נדרש הדור הצעיר לתקן את העיוות ואת חטאי דור ההורים. באמצעות התיקון חוזרים המנודים להיות מקובלים בחברה.

המסע של הגיבור/ה הוא מסעה של הנשמה, שמחפשת את היסוד הרוחני ש"גלה" ממנה, תוך כדי התמודדות עם מכשולים ובדידות. זהו מסע לגיבוש זהות, מסע למציאת המפתח להבנת העצמי, שצריך לבוא מכוחותיו שלו ולא באמצעות מפתחות של אחרים.

ביבליוגרפיה

– אובידיוס פובליוס נזו מטמורפוזות . תורגם לעברית על ידי שלמה דיקמן ב 1965 ירושלים: מוסד ביאליק

– אנקורי מיכה: מעשה באבדת בת-מלך: גלות הנפש ותיקונה– אינטרנט

– ארגון סמי (2007). סביבה "כל העורבים ערבים זה לזה? – אינטרנט

– בן כנען רחל ועליזה שנהר(תשנ"א-תשנ"ב). "הנוסחים היהודיים של האח והאחות (א"ת 450-451) משקעים חברתיים-היסטוריים במעשייה" מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי כרך י"ג-י"ד ירושלים: המכון למדעי היהדות

– ברונו בטלהיים (1994)[1976]. קסמן של אגדות ת"א: רשפים

– גוברין נעמי (2016). "הצלה בסיפורי מעשיות של האחים גרים ובטיפול" טיפול באומנויות אוני' חיפה

– ויקיפדיה: "ערך אסקלפיוס", ערך "מטפחת", "נצרות" ערך "עורב", ערך "צליבת ישו"

– זילברשד אורי (1998). המסתורין של שלגיה וסינדרלה – מסע פרוידיאני אל נבכיהן של אגדות החלום. ת"א: צ'ריקובר.

– כנען-קדר נורית (2013). אל המעיין הנערה והכד: דימוי מקומי ורב-תרבותי ת"א: מוזיאון א"י.

– לנדאו דב (1979). ממטפורה ועד סמל ת"א: אוני' בר-אילן

– משיח סלינה (1969). "ספרות לילדים ותקשורת המונים – הקסם במעשייה העממית וקסם מעשיית הטלוויזיה" ספרות ילדים ונוער כרך י"ח

– עצמון צבי (2005). "איזה מין תינוק", גליליאו גיליון 77 מט"ח.

-שדה פנחס עורך (1981). רבי נחמן מברסלב תיקון הלב "מעשה באבדת בת-מלך" ת"א: שוקן

-שטרן דינה (1986). אלימות בעולם קסום, רמת-גן: הוצאת אוניברסיטת בר אילן

-תנ"ך: בראשית פרק ב', פרק ח'

 

Beit  Hedwig Von (1952). Symbolik des  Märchens, Bern: A. Francke

 

Bolte Johannes & Polivka  Georg  (1913-32). Anmerkungen zu  den  Kinder – und    

Hausmärchen der Brüder Grimm, Leipzig: G. Olms

 

Bruce- Mitford Miranda (1996). The Illustrated Book of Signs and Symbols London:  Dorling

 

Forward Susan (2002). Toxic Parents N.Y: Bantam Doubleday

 

Grimm Jacob und Wilhelm(1996)[1857]. Kinder-und Hausmärchen,

München: Artemis & Winkler.

 

Jobes Gertrude (1962).  Dictionary of Mythology, Folklore and Symbols, New-York: The Scarecrow Press.

 

Kinder und Hausmärchen der Brüder Grimm – Urfassung 1812 – 1814 (1997). Frankfurt am Main: Klotz,

 

Rölleke Heinz (1975). Die älteste Märchensammlung der Brüder Grimm –  Synopse der Handschriftlichen  Urfassung von 1810  und der erstdrucke von 1812, Genève: Collogny.

 

1. Taylor ä H. Rebel, (1981)."Hessian Peasant Women, Their Families and the Draft – A Social-Historical Interpretation of Four Tales from the Grimm Collection", Journal of Family History, VI

 

©

כל הזכויות שמורות 2017

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] הבן נושא את שם המשפחה ושומר על זיכרונה. ביהדות הוא אומר "קדיש" לאחר פטירת ההורים. כן נבעה העדפת הזכרים בשל היותם לוחמים והם שמשו ככוח עבודה. ראה: עצמון צבי (2005). "איזה מין תינוק", גליליאו גיליון 77 מט"ח.

[2] Kinder und Hausmärchen der Brüder Grimm – Urfassung 1812 – 1814 (1997). Frankfurt am Main: Klotz,  pp. 124

[3] עיזבון ברנטנו: בשנת 1920התגלה במקרה במנזר באולנברג הנוסח המקורי של כתב היד של המעשיות ששלחו האחים גרים בשנת 1810 לידידם קלמנס ברנטנו. גרסה זו לא יצאה לאור בימי חייהם.

Rölleke Heinz (1975). Die älteste Märchensammlung der Brüder Grimm –  Synopse der Handschriftlichen  Urfassung von 1810  und der erstdrucke von 1812, Genève: Collogny.

[4]      Grimm Jacob und Wilhelm(1996)[1857]. Kinder-und Hausmärchen,

München: Artemis & Winkler.

 

[5] הציון שמדובר ביום ראשון הוא תוספת של האחים גרים במהדורה הראשונה, ואינו מצוי בגרסת העיזבון.

[7] Jobes Gertrude (1962).  Dictionary of Mythology, Folklore and Symbols, New-York: The Scarecrow Press.   pp. 780.

[8] הגירסה של המהדורה הראשונה קרויה "שלושת העורבים" החל מן המהדורה השניה ב – 1819 מופיעה פתיחה שונה למעשייה, אותה שמע יעקב גרים בוינה והיא קרויה: "שבעת העורבים". באזור מרכז אירופה הדובר גרמנית מצויות גירסאות הן על שלושה והן על שבעה אחים. המעשייה הזו מופיעה בנוסחאות רבות באירופה, ומצויות גירסאות שונות לסיבת הקללה של ההורה.

Bolte Johannes & Polivka  Georg  (1913-32). Anmerkungen zu  den  Kinder – und    

Hausmärchen der Brüder Grimm, Leipzig: G. Olms  pp. 227 – 231.

[9] ברונו בטלהיים (1994)[1976]. קסמן של אגדות ת"א: רשפים  עמ' 16

[10] P. Taylor ä H. Rebel, (1981)."Hessian Peasant Women, Their Families and the Draft – A Social-Historical Interpretation of Four Tales from the Grimm Collection", Journal of Family History, VI  347-378.

 

[11] מלחמות נפוליון

[12] רחל בן כנען ועליזה שנהר(תשנ"א-תשנ"ב). "הנוסחים היהודיים של האח והאחות (א"ת 450-451) משקעים חברתיים-היסטוריים במעשייה" מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי כרך י"ג-י"ד ירושלים: המכון למדעי היהדות עמ' 315 -313.

[13] שם. עמ' 316

[14] אורי זילברשד (1998). המסתורין של שלגיה וסינדרלה – מסע פרוידיאני אל נבכיהן של אגדות החלום. ת"א: צ'ריקובר.

[15] שם. עמ' 82

[16] שם. עמ' 104

[17] שם. עמ' 106

[18] שם. עמ' 207

[19] שטרן דינה (1986). אלימות בעולם קסום, רמת-גן: הוצאת אוניברסיטת בר אילן  עמ' 103

 

[20] Bruce- Mitford Miranda (1996). The Illustrated Book of Signs and Symbols London:  Dorling  pp. 42, 34

 

[21] שם. עמ' 81.

[22] Beit  Hedwig Von (1952). Symbolik des  Märchens, Bern: A. Francke. Pp.36

[23] כנען-קדר נורית (2013). אל המעיין הנערה והכד: דימוי מקומי ורב-תרבותי ת"א: מוזיאון א"י. עמ' 11

[24] Bruce- Mitford Miranda (1996). The Illustrated Book of Signs and Symbols London:  Dorling  pp. 65

 

[25] למרות שבתרבויות אחרות הם מצטיירים דווקא כדמויות חיוביות בעלי אינטואיציה, מגינים וחוזים את העתיד.

• ויקיפדיה ערך "עורב". ב. אינטרנט – ארגון סמי (2007). סביבה "כל העורבים ערבים זה לזה?

[26] לנדאו דב (1979). ממטפורה ועד סמל ת"א: אוני' בר-אילן עמ' 223

[27] מין העורב השחור נקרא: corax

[28] פובליוס אובידיוס נזו מטמורפוזות . תורגם לעברית על ידי שלמה דיקמן ב 1965 ירושלים: מוסד ביאליק ספר שני שורות 531-633

[29] ויקיפדיה ערך "אסקלפיוס".

[30] ויקיפדיה ערך "עורב (קבוצת כוכבים)".

[31] בראשית פרק ח'

[32] משיח סלינה (1969). "ספרות לילדים ותקשורת המונים – הקסם במעשייה העממית וקסם מעשיית הטלוויזיה" ספרות ילדים ונוער כרך י"ח עמ' 3-19

[33] גוברין נעמי (2016). "הצלה בסיפורי מעשיות של האחים גרים ובטיפול" טיפול באומנויות אוני' חיפה עמ' 609.

[34] סוזן פורווארד טבעה את המונח: הורים מרעילים. הפרופיל של ההורה המרעיל הוא: ניכור, דחייה, האשמה, ביקורתיות, חוסר אמפתיה, התעללות ותקיפות. היא מציגה את הנזקים שהם גורמים וכיצד ניתן להתגבר עליהם. לטענתה הגישה המקובלת לשכוח ולסלוח להורים יכולה להרע לנפגעים (הילדים שהם לעולם אינם האשמים), והיא מציעה שיטה כיצד להשתחרר מהתסכולים שיצרה מערכת היחסים ההרסנית והמעיקה. ראה:

Forward Susan (2002). Toxic Parents N.Y: Bantam Doubleday

 

[35] המהפך לעורב ע"י אפולו, מכשפה כישפה את הנסיך שיהיה צפרדע ("מלך צפרדע"), האם המכשפה כישפה את המעיינות והפכה את האח לעופר ("אח קטן אחות קטנה"), הסבתא של השטן הופכת את הגיבור לנמלה ("השד בעל שלוש שערות הזהב"), המכשפה הופכת את 6 בני המלך לברבורים ("ששת הברבורים"), האח של בת המלך כושף והפך לשועל ("ציפור הזהב"), ארכי קוסמת הופכת את יורינדה לזמיר ("יורינדה ויורינגל"), בן המלך כושף להיות אריה ובת-המלך כושפה להיות דרקון ("העפרוני המזמר והמקפץ") ועוד.

[36] Bruce- Mitford Miranda (1996). The Illustrated Book of Signs and Symbols London:  Dorling pp. 113

 

[37] שם. עמ' 64

[38] שם. עמ' 96

[39] בראשית פרק ב' 22-23

[40] שטרן דינה (1986). אלימות בעולם קסום, רמת-גן: הוצאת אוניברסיטת בר אילן  עמ' 120

 

 

[41] Bruce- Mitford Miranda (1996). The Illustrated Book of Signs and Symbols London:  Dorling  pp. 83, 87

 

[42] שם. עמ' 34

[43] שם.

[44] ויקיפדיה ערך "מטפחת".

[45] ראה לעיל סעיף 5.1

[46] Bruce- Mitford Miranda (1996). The Illustrated Book of Signs and Symbols London:  Dorling pp. 103

[47] ויקיפדיה ערך "נצרות"

[48] ויקיפדיה ערך "צליבת ישו".

[49] Bolte Johannes & Polivka  Georg  (1913-32). Anmerkungen zu  den  Kinder – und    

Hausmärchen der Brüder Grimm, Leipzig: G. Olms Die Rabe (KHM93).

[50] יתכן שהיא הסירה את בגדיה, או שהיא נגעה באיבריה המוצנעים.

[51] שדה פנחס עורך (1981). רבי נחמן מברסלב תיקון הלב "מעשה באבדת בת-מלך" ת"א: שוקן עמ' 19-22

[52] ניתן לשער שר' נחמן הכיר את 2 המעשיות הגרמניות, או גרסאות אחרות שלהן.

[53] אינטרנט. ד"ר מיכה אנקורי: מעשה באבדת בת-מלך: גלות הנפש ותיקונה