"מעשה בחמישה בלונים"[1] – החלום ושברו; משאלות ופנטזיות והסיבות להתנפצותן

                                        ד"ר שמעונה פוגל

 

כחוקרת ספרות ילדים הטרידה אותי תמיד השאלה מדוע יצירה מסוימת הפכה לקלאסיקה, והאם אפשר לנבא שהיא תהיה רב-מכר. מירה מאיר מספרת כי בשעתו, כשמרים רות הגישה לה את "מעשה בחמישה בלונים" היו מי שהרימו גבה, וחשבו שהספר אינו ראוי. אחרי מאות אלפי עותקים כבר איש אינו שואל שאלות[2]. במבט שטחי, בעיקר בקריאה לפעוטות, נתפס הספר בעיני רבים כאלמנטרי, פשוט ומהנה. אך חשיפת הצופן הסמוי המצוי ביצירה מלמדת על תפיסת עולם דו-משמעית ועל רבדים שונים אפשריים לפרשנותה. למרות שבמישור הגלוי מבטאת ההתרחשות בסיפור את חיי הילדים ועולמם (כל ילד אוהב לשחק בבלון וחווה את פיצוצו), דנה היצירה, למעשה, ונוגעת בבעיות הקיומיות והיסודיות של האדם, ברגשותיו וביחסיו העמוקים ביותר.

1. הרובד הסמלי

1.1     מה מסמל הבלון?

כפי שטוענת גאולה אלמוג, חיוני הבלון ביצירה זו לקיום הסיפור, משום שהעימות קשור לבלון דווקא[3]. על-פי אופק מסמלים הבלונים את החיים ואת התקווה[4]. על-פי מנחם רגב מייצג הבלון את החיבור בין משהו קונקרטי שניתן למימוש, ובין איזו אשליה אוורירית הנוסקת כלפי מעלה, והוא מסמל את חלום ההמראה והרחיפה. הבלון "מסוגל" לעשות את מה שהילד חולם עליו מידי פעם: להיות אדון לעצמו, להיות חופשי, לרחף הרחק מן המציאות ולהתגבר על כוח המשיכה. רגב מעלה אפשרות לראות בספור זה משל לניסיונותיו של האדם להמריא, לטוס ולכבוש את החלל, ובבלונים המתפוצצים את הכישלונות והאכזבות שאירעו בדרך להצלחה[5].

לדעתי, מסמל הבלון את המישור של האפשרות; כל האפשרויות פתוחות. הוא מבטא פיתוי וורוד של עולם חלומי נפלא. הוא מייצג את הנעורים, ההתלהבות, את התרוממות הרוח, את העלייה מעלה לעולמות גבוהים מחיי היום-יום והשגרה. הבלון הוא כמו הדמיון של הילד: ממריא, מאושר, שמח ומשחק ללא דאגה. המציאות מחזירה את האדם לקרקע ומפוצצת את הדמיון והילדותיות שבו. המישור של המציאות מתאפיין כעולם של אילוצים ושל חובות.

כיוון שהבלון מקבל את מימושו באמצעות ניפוח, הוא יכול גם לייצג אדם "מנופח" ("בלון נפוח"), או משאלה שמלכתחילה ברור שאין לה סיכוי להתגשם. כי הבלון מעצם טבעו סופו להתנפץ, לעוף או שהאוויר יצא ממנו.

מרים רות שהייתה גם תאורטיקנית של ספרות-ילדים נתנה פרשנות למשמעות הבלונים עבורה: "ברמה הילדית הבלון מיצג כל חפץ. בשבילי הוא ביטא חלומות. תכנית שהתנפצה. חלומות שמרחפים סביב- מה הייתי עושה אילו יכולתי, חלום על הגשמה מלאה של דברים שאני מאמינה בהם. תקווה, שלמות שרוצים להשיג. במציאות לא הכל מושג בשלמות"[6].

1.2     הסמליות של הצבעים והסיבות להתנפצות הפנטזיה

לצבעים יש קוד סימבולי, שהוא חלק מהפולקלור בכל העולם, והוא חדר לספרות בחלק מן המקרים כקונבנציות וכקלישאות. בתרבות המערבית נקשרים הצבעים גם לתכונות אנושיות: הלבן, לדוגמה מסמל את הטוהר והשחור את המות[7].

1.2.1  באפיזודה הראשונה מקבל אורי בלון ירוק ורץ בשמחה לשחק עמו. הירוק הוא צבע החיים, הצמיחה, האביב והנעורים. הוא מסמל תקווה ושמחה, אך גם חוסר ניסיון. האור הירוק משמש בכל העולם אישור מעבר, אות להתחלה חדשה[8].הצבע הירוק מסמל את מחזור החיים וההמשכיות, כי הפרח אמנם נובל, אך הצמח יצמיח פרחים חדשים. הצמיחה וההתחלה החדשה יכולות להתייחס ליחסי אהבה בין גבר ואישה, אך לא בהכרח. מדובר במודל של יחסים של האדם עם זולתו (או עם עצמו). המשאלה הכמוסה של האדם שהיחסים המתהווים יתפתחו ויצמחו. הצבע הירוק הוא צבע הגורם לריכוז מחשבתי, הוא גם מונע מתח נפשי במצבי לחץ ויש לו יכולת מרגיעה. האדם מקווה שיחסיו עם הסביבה, או עם דמות אהובה יגוננו עליו וירגיעו אותו. הוא מקווה לאהבה המסומלת ע"י הוורד, אך הוא מתאכזב. הבלון נופל על שיח ורדים נדקר מקוץ ומתפוצץ. הקוץ הזה שיך לתחום הצומח הנקשר לצבע הירוק. הפנטזיה התנפצה בגלל חומרי מציאות שהנם אימננטים לה; הקוץ הוא אימננטי לורד. התפוצצות הבלון הירוק נגרמה מחומר השיך לצומח עצמו ולהתחברות אליו. המשאלה שלו הייתה ליחסים רוחניים והרמוניים, ובפועל הוא נתקל במציאות הקשה והכואבת. הפער בין הציפיות ובין התביעות החמורות של המציאות ואילוציה גרם לחלום להישבר. הפנטזיה התנפצה כי האדם "הוציא את הקוצים שלו". בסיטואציה המתוארת, בגלל חוסר ניסיון וציפיות מאד גבוהות, היחסים הרגשיים מאד שבריריים , ודי בקוץ כדי לנפצם. במקום להתחבר במערכת היחסים לירוק – לעסיסיות,לחיים ולרכות, בפועל התחברו לקוצים שמטבעם הם יבשים,קשים ומכאיבים. הקוצים יכולים להיות של האדם עצמו או של הפרטנר שלו, או של הסביבה בה האדם מבצע את משימתו.

1.2.2  באפיזודה השניה מקבל רון בלון צהוב ומבקש מאביו שינפח עבורו את הבלון. הסמל של הצהוב בתרבות הוא דו-משמעי. מצד אחד הוא מיצג את הזהב, האור והשמש[9] ומבטא בהירות, קרינה ועליזות. הוא משקף את החום מסביר הפנים של אור השמש, ההילה והשמחה שאליה מסוגלת הנפש להגיע. בעיקר מסמל הצהוב את השכל, המחשבה והיכולת להשתחרר מבעיות. זהו הצבע הבולט ביותר לעין ובכל העולם משתמשים בו בשלטי אזהרה. מצד שני מסמל הצבע הצהוב גם קנאה, הונאה ובגידה ובאירופה הוא מזוהה עם פחדנות. כיוון שהצהוב מסמל את הזהב הוא יכול לסמל את הרמה הגבוהה והאצילית שניתן להגיע אליה, אך הוא יכול לסמל גם את החומריות.

רון מבקש מאביו שינפח את הבלון שיהיה גדול כמו השמש. באפיזודה זו מתואר אדם הרוצה כמה שיותר, הרבה מעבר למה שהוא יכול להכיל ושיהיה לו יותר מאשר לאחרים. הצבע הצהוב נקשר לקנאה, והאדם בסיטואציה זו רוצה שיקנאו בו. המניע של האדם באפיזודה זו היא תחושת התחרותיות וההישגיות: הוא רוצה הרבה כסף, הרבה כבוד והרבה כוח, או שהוא רוצה להיות החכם מכולם, או להצליח יותר מכולם, או שהוא רוצה לבצע משימות באופן מושלם יותר טוב מאחרים. הוא אינו מסתפק במה שיש לו, והוא אינו מוכן לדחות סיפוקים ולהבין שהגידול הוא תהליך. רון נמצא בחברה השואפת לשוויוניות ולצדק סוציאלי, אך הוא אינו מקבל באמת את ערכיה ושואף שיהיה לו יותר מאשר לאחרים.

הסיבה השניה, אם כן להתנפצות האשליה היא חטא הגאווה, היוהרה וחוסר ההסתפקות במגבלות הטבעיים.

חוסר הפרופורציה בין השמש והיכולת של הבלון להתנפח גורם להתנפצותו.

הצבע הצהוב מסמל גם בגידה. באפיזודה זו האב "בגד" בילד. רון בטח בו שהוא יצליח לנפח את הבלון לממדים אדירים. האב היה צריך להסביר לו שזה בלתי אפשרי, והוא לא הכין אותו למה שיקרה במציאות, אולי משום שהאב הזדהה עם רצון הילד להישגיות.

1.2.3  באפיזודה השלישית מקבלת סיגלית בלון סגול. במערב מסמל הסגול מלכות וכוח קיסרי. האריסטוקרטים בעלי "הדם הכחול" באירופה נולדו ללבוש בגדי ארגמן (סגול). הוא מציין גאווה ותפארת וגם צדק. ביוון העתיקה הופק הסגול מחלזונות והוא נחשב למותרות שרק העשירים יכלו להרשות לעצמם. לפיכך הצבע הזה מסמל רווחה חומרית גם היום[10]. הסגול מבטא את החושניות, הרומנטיקה, האצילות והמסתורין מכוח היותו מורכב מאדום וכחול. כמו כן הוא מסמל את התשוקה הארוטית והעדינות.

עמדת המוצא של האדם באפיזודה זו היא עמדה של רומנטיקה, חושניות, אצילות עדינות ומסתורין. יחד עם זאת מבטא הסגול בסיטואציה זו את העמדה האריסטוקרטית. בסיפור, שורטת החתולה את הבלון הסגול בציפורניה ומפוצצת אותו. החתולה יכולה לייצג חתולת-מין, אך באופן כללי מסמלת החתולה את חוסר הנאמנות, אגואיסטית, אינה מתחשבת באחרים וקפריזית. החתולה אוהבת חופש ואינה סובלת פיקוח והגבלות. יחד עם זאת היא רכה ועדינה. עמדת המוצא של החתולה שכל העולם נוצר בעבורה והיא נסיכת הבית. גם באפיזודה זו מצויה התאמה מבחינה מבנית בין  המשאלה הכמוסה ובין הגורם להתנפצותה; נסיכת-הבית האגואיסטית והקפריזית נפצה את יחסי הרומנטיקה והאצילות. האדם שניגש למערכת היחסים מתוך עמדה אריסטוקרטית, מתנגש באדם חסר גבולות, שאינו מוכן להיכנע למוסכמות החברתיות, והלה גורם לשברון משאלותיו; במקום ליהנות מהארוטיקה מקבלים שריטה המבטאת מכאוב וצער.

הסיבה השלישית להתנפצות האשליות היא חוסר נאמנות, חוסר התחשבות באחרים ואנוכיות. העמדה של "לא מעניין אותה מאף אחד" פוגעת בפרטנר בצורה אנושה, ושוברת את מערכת היחסים. סיגלית מתאפיינת כדמות נשית רכה ועגולה;(הפעלים הנקשרים בשמה הנם התכופפות וליטוף: "התכופפה סיגלית, רצתה ללטף את מיצי), ושליפת הציפורניים היא הרסנית עבור דמויות עדינות ורגישות.

1.2.4  באפיזודה הרביעית מקבלת רותי בלון כחול. הכחול הוא צבע השמים והים, והוא מסמל שלווה, הרהורים ואת האינטלקט. זהו גם צבע האינסוף והחלל שמננו התפתחו כל החיים. בתרבויות הקדומות סימל הצבע הכחול את החסד האלוהי[11]. עפ"י האמונות העממיות לאצילים יש דם כחול, וציירי הרנסנס השתמשו בצבע הכחול לציור דמויות קדושים, במיוחד כאשר צירו את הבתולה מריה, וזה הפך לקונבנציה. כך נקשר הכחול לקדושה, לרוחניות ולמלכות השמים[12].  הכחול מסמל את העומק והמסתורין כיוון שהוא נקשר לשמים ולים. האסוציאציה היא של אפשרויות פתוחות משני הקצוות, כאשר בקצה האחד של הציר מצויה האפשרות "שהשמים הם הגבול" ובקצה השני – מעמקי הים.

רותי מחבקת את הבלון חזק מדי. היא רוצה אותו רק לעצמה, אך למעשה היא חונקת אותו ואינה מאפשרת לו לעוף באוויר החופשי. בניגוד למרחבים האינסופיים של השמים ומעמקי הים, חונק האדם ומצמצם את ההתרחשות. בסיטואציה זו עמדת המוצא היא עמדה של פחד. כל-כך מפחדים לאבד את מה שיש, מפחדים מהחופש ומהאווריריות ואז חונקים ומקבעים. מבחינה מבנית מנוגדת עמדת הזהירות וההצטמצמות לציר השמים והים.

הסיבה הרביעית להתנפצות האשליות היא עמדת מוצא של הססנות וזהירות יתר. האדם מפחד להתמודד עם הקשיים, רוצה להיצמד למוכר ולהיות תלוי במישהו אהוב ותומך. (רותי מחבקת את הבלון כמו שמחבקים את אימא). הפחד להיכשל והפחד מאובדן משתק, וגורם לאדם מלכתחילה לא ליהנות מעצם החוויה והמשחק, כי הוא כל הזמן חושש שמא "הכל יתפוצץ לו בפנים". זהירות קיצונית גורמת לאדם לשמור על מה שיש לו  בצורה כה מוגזמת, או לשַמר את הסיטואציה בה הוא חי, שהיא מקבעת אותו. התוצאה – שהוא בעצמו הורס לעצמו את חזונו, דמיונותיו, תקוותיו ומשאלותיו. רותי היא היחידה שפוצצה לעצמה את הבלון. כל ארבעת הבלונים האחרים התפוצצו או אבדו מגורם חיצוני: קוצים, אבא, חתול, רוח.

1.2.5  באפיזודה החמישית מקבל אלון בלון אדום. הצבע האדום הוא בעל נוכחות חזקה, הוא מאד דומיננטי ומבטא חיוניות, מרץ, תסיסה, רגשות עזים, תשוקה, אומץ-לב וצורך למצות את תענוגות החיים עד תום. עפ"י מירנדה ברוס-מיטפורד אדום הוא צבע החיים כיוון שהוא נקשר לדם, לאש ולמלחמה.  מחד גיסא מסמל האדום מזל, אך מאידך גיסא הוא גם צבע הסכנה, ואזהרות מסומנות לעתים קרובות באדום. אדום הוא צבעה של אש הגיהינום והקללה, וכן של תשוקה ותאווה חסרות רסן. אדום גם מסמל את המעמד הגבוה. הזיהוי של אדום עם גבריות, סכנה והתרגשות מינית עושה אותו לאחד הצבעים הפופולריים למכונית ספורט – הסמל המובהק לגבר מצליח בארצות השפע. הדגל האדום הנו סמל למהפכה וסמל המפלגה הקומוניסטית[13].

בסיפור, למרות שאלון מחזיק את הבלון, מעיפה אותו הרוח לעננים ולמעשה הבלון "ברח" לו מהידיים. בתגובה של אלון מצויה דו-משמעות: אלון מנפנף בידיו וקורא: שלום, שלום בלון אדום והילדים חוזרים אחריו כמקהלה. מצד אחד קימת כאן אוירה אופטימית שהמילה 'שלום' חוזרת בה ארבע פעמים, וכל הילדים מנפנפים בידיהם כאות של "שלום ולהתראות" ומשמעותו שהשלום אולי יחזור והכול מצפים לשלום, אך מצד שני השלום "ברח לנו מהידיים".

1.3     מדוע בחרה רות דווקא בחמישה בלונים ולא במספר אחר? ומהו סמלו של המספר חמש בתרבות? בספרות קימות קונבנציות הנקשרות למספרים, והם נושאים עמם תוכן סימבולי מעבר להיותם כמות אבסטרקטית קונקרטית. האמונה העממית העתיקה האמינה בקדושה של המספרים, או בכוחות המסתורין הקשורים בהם. כמו כן העניקה התפיסה הפיתגוראית והניאו-אפלטונית משמעות סימבולית למספרים וחקרה את היחס הפנימי שביניהם. התפיסות הללו חדרו לספרות והפכו לעתים לקונבנציות ספרותיות. המספר חמש נקשר לפנטגרם (כוכב מחומש).

במזרח התיכון העתיק הוא היה סמל קוסמי שייצג את ארבע רוחות השמים + כיפת השמים ממעל. באסכולה הפיתגוראית סימל הפנטגרם את גוף האדם השלם, ואת הבריאות המושלמת בגוף ובנפש. הפנטגרם נתפס ע"י הפיתגוראים ואפלטון כפרופורציה אלוהית והאמנים והאדריכלים של הרנסנס סברו שיחס זה הוא האמצע בין אחדות מוחלטת וריבוי מוחלט[14].  בסימבוליקה הנוצרית מסמלת הצורה הזו את חמשת הפצעים של ישו על הצלב[15], ובפילוסופיה הנוצרית בימי הביניים הוא היה סמל חשוב של הרמוניה אלוהית והוא סימל את גוף האדם. על-פי מירנדה ברוס-מיטפורד[16] מסמל המספר חמש את האדם. חמש קצות סמל הפנטגרם סימלו את חמשת החושים ואת חמשת איברים (ידיים, רגליים, ראש). אם משרטטים על דמות האדם קוים המחברים את הראש לזרועות ולרגלים הפשוטות נוצר פֶּנטַגְרם.

 

בתפיסה הקמאית סימל החמש את יד האדם (חמש אצבעות), ואילו בפילוסופיה הפיתגוראית נתפס הפנטגרם כצורה כלילת שלמות , והוא סימל את השלם באופן כללי. בנוסף קיבל המספר חמש  משמעות מאגית, הוא היה פופולרי בשכבות עממיות, שייחסו ל"חַמְשָׂה" סגולות מיוחדות, והיא נחשבה כסמל המגן מפני השטן וכוחות הרשע, והם ייחסו לה יכולת פעולה כנגד הקסמים של המכשפות[17].

המספר חמש – כסכום של שתיים, מספר נקבי, ושלוש, מספר זכרי – קיבל חשיבות מיוחדת בתרבויות שונות[18], והוא מסמל את האדם כאחדות של הגבר והאישה[19].  מרים רות נשארת צמודה לחלוקה זו, וחמשת הבלונים ניתנים לשתי בנות ולשלושה בנים, ובכך נרמז שהיצירה הזו עוסקת באדם באשר הוא אדם; הן גבר והן אישה. כיוון שהמספר חמש מסמל גם את השלמות, ניתן לפרש שהמבוגר המביא חמישה בלונים לילדים יוצא מעמדת מוצא של רצון לשלמות ועולם הרמוני.

מרים רות מחלקת את האפיזודות לשתי יחידות: שלוש אפיזודות + שתי אפיזודות, ובסיכום הביניים היא מדגישה זאת. שלושת הבלונים הראשונים מסמלים את ההתנסות הראשונית התמימה של הילדים. שני הבלונים האחרונים מסמלים את התגובה ואת ההתמודדות השונה של הילדים לאחר שהם רואים את הניסיון המר של חבריהם.

2. התגלמות המציאות הפוליטית ביצירה

2.1     היצירה הזו יצאה לאור בשנת 1974 אחרי מלחמת יום כיפור. למרות שבמישור הגלוי אין כל הד לאירועים ההיסטוריים, במישור הסמוי הם באים לידי ביטוי במישור הפרשני. התקווה הגדולה והאופוריה אחרי "מלחמת ששת הימים" התנפצה לרסיסים באוקטובר 1973. לא ברור אם המחברת הייתה מודעת לעניין זה, אך היא בטאה ביצירה את האווירה הכללית של התקופה.

2.2     כיוון שמדובר בבלון אדום, והצבע האדום ייצג בארץ את האידיאולוגיה הקומוניסטית והסוציאליסטית, יתכן שהמעוף של הבלון האדום מבטא את האכזבה מהמימוש של הרעיונות הללו הן בבריה"מ והן בקיבוץ.

3. הרובד הספרותי

3.1     האלוזיות ל'שמחה וששון'

באכספוזיציה מצוי שימוש בצרוף הכבול 'שמחה וששון', המבטא את השמחה של הילדים בקבלת הבלונים מאימה של רותי. על פניו מבטא צירוף זה אווירת קרנבל ואושר, אך במקורות היהודיים הוא נקשר לתהפוכות הגורל, למצב בו מצפים למשהו אחד (שמח או עצוב), וקורה במציאות משהו הפוך; או שמצפים למשהו שמח וטוב ומתרחש אסון או אובדן, או שמצפים לחורבן ושמד ומתרחש בסוף קרנבל ושמחה. התהפוכות יכולות להיות במצב הקיומי של העם והארץ, אך גם במצב הנפשי של האדם. השימוש באלוזיה משמש רמז מטרים שהתקוות והמשאלות תתנפצנה.

להלן דוגמאות מהמקורות לקשר שבין הצרוף הכבול לתהפוכות הגורל:

3.1.1  "והנה ששון ושמחה הרג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין, אכול ושתו כי מחר נמות".[20] (הפסוק מתחיל בשמחה וששון ומסתיים במוות). הנביא מתאר עיר הומיה ועליזה, החוגגת באכילה ובשתייה ובטוחה בכוחה. הוללות, בטחון עצמי וגאוות-יתר הנם ביטויים של חטא אצל ישעיהו, שעונש בצידו. המהפך בגורל: אמנם כעת העיר מתהוללת אבל סופה יהיה מר והיא תחרב.

3.1.2 הצירוף הכבול 'ששון ושמחה' נקשר גם לנבואת נחמה אצל ישעיהו: "כי ניחם ה' ציון, ניחם כל חורבותיה, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה', ששון ושמחה ימצא בה , תודה וקול זמרה".[21] גם נבואה זו נקשרת לתהפוכות גורל: אמנם כרגע ירושלים חרבה, אבל האל ירחם עליכם ויהפוך את גורלכם ותעלו לירושלים בששון ובשמחה.

3.1.3  בנבואת ירמיהו מצוי אותו מודל; מחד גיסא מנבא הנביא בנבואות החורבן[22] שירושלים תחרב והארץ תהיה לשמה. הסמל של סיטואציה זו היא השבתת שמחת החתונה; החתונות תיהפכנה להיות חתונות של אבלים ולא חתונות של שמחה.  האדם מצפה לחתונה שמחה, אבל בפועל השמחה תושבת. מאידך גיסא, בנבואות הנחמה נקשר הצרוף הכבול למהפך במצב מאבל לשמחה: "כה אמר ה': עוד ישמע במקום הזה (אשר אתם אומרים: חרב הוא מאין אדם ומאין בהמה) קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה"[23]. המקום השמם והחרב ייהפך למקום שמחה רבה – שמחת החתונה.

3.1.4  בנבואת זכריה נאמר: "כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו"[24]. גם כאן נקשר הצרוף הכבול לתהפוכות גורל. ימי הצום שציינו את חורבן ירושלים והעם ייהפכו לימי שמחה וחג. העם היהודי שהיה מקולל בין הגויים יתהפך מצבו לאחר תשועת ה' ויהיה מבורך.

3.1.5  בתהילים נקשר הצרוף הכבול לתהפוכות במצב הנפשי; מדיכאון בגין חטא לשמחה וששון בגין טהרה וקדושה. "תשמיעיני ששון ושמחה תגלנה עצמות דיכית"[25]. מזמור זה הוא שיר ווידוי וחרטה של דוד אחרי חטאו הגדול עם בת-שבע. דוד נמצא במצב נפשי בו רוחו נשברה, לבו נשבר ונדכה וכל עצמותיו מדוכאות. הדיכאון והסבל הם נפשיים וגופניים, והוא מבקש מהאל שישמיעו ששון ושמחה, לאחר שיברא לו לב טהור ויחדש רוח נכונה וטהורה בקרבו ואז רוח הקודש תוסיף לשרות עליו.

3.1.6  הצרוף הכבול המוכר ביותר מצוי במגילת אסתר: "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר. ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע, שמחה וששון ליהודים, משתה ויום טוב ורבים מעמי הארץ מתייהדים, כי נפל פחד היהודים עליהם"[26]. הצרוף הכבול 'שמחה וששון' נקשר לנקמה באויבים ולתהפוכות גורל, שהוא המאפיין הבולט במגילת אסתר.

הסיפור של מרים רות נפתח ב – 'שמחה וששון' ומסתיים ב – 'שלום'. הן בנבואת זכריה והן בנבואת ירמיהו נקשר היפוך הגורל מיגון לששון ושמחה ולשלום. הנביא זכריה מצווה את העם לאהוב את השלום, ואילו אצל ירמיהו מצויה משמעות של השלמה ושלמות בין ה' לישראל ובין העם לגויים.

ניתוח האלוזיות מלמד שבמישור הגלוי נראית היצירה תמימה, אבל במישור הסמוי היא מבטאת את האמביוולנטיות של המחברת כלפי החלומות, התקוות והגעגוע.

3.2     הז'אנר: ספור אפיזודלי. ליצירה זו מבנה אפיזודלי המשרת את המסר החינוכי שלה. בכל אפיזודה מוצגת התנפצות של תקווה או אשליה. החוויה הזו אינה חוויה של פעם בחיים, אלא היא מתרחשת פעם אחר פעם וכל פעם אנו מנסים מחדש עד שנצליח.

3.3 מבנה העלילה: עלילה חד-קווית המתחילה בנקודה X ונגמרת בנקודה Y  (X–>Y), ואין בה מבנה מעגלי המייצג שלמות וסגירת מעגל. המבנה הקווי מבטא סופיות והוא מתאים ליצירה זו, כי התימה המרכזית בה נקשרת לאובדן.

3.4     חרוז ממקד: למרות שהיצירה ממוענת לפעוטות אין היא מחורזת, ושזורים בה תשעה חרוזים בד"כ לא משובחים. אולם החרוז: קרה / נקרע, שהוא חרוז משובח, חוזר ארבע פעמים ויחד עם התיבה 'טרך', (ועם 'לא נורא' שהנמען משלים וממלא את הפער בראשו), מהדהד בכל היצירה הצליל RA = רע, ממקד אליו את תשומת-לב המאזין למשמעות והופך את המסר לדו-משמעי. למרות שמנסים לנחם אותנו שאין צורך להצטער וזה לא נורא שהאשליות מתנפצות והמשאלות אינן מתגשמות, הצליל החוזר הוא 'רע'. בד בבד עם הנחמה נשאר טעם רע, והרע נשאר תמיד כהד.

3.5     אפיון באמצעות פעלים

3.5.1  אפיון הילדים באמצעות הפעלים – ביצירה מצויים 29 פעלים פעילים המתארים את פעילות הילדים ומבטאים את פעלתנותם, ואילו 15 פעלים סבילים המתארים את פעילות הבלון, שהוא כשלעצמו אינו יכול להשפיע על האירועים.

אורי מאופיין ע"י פעלים המביעים שמחת-חיים ומשחק[27]. הוא מתואר כילד שמח, מלא חיים, עצמאי, רץ קופץ, הולך לקראת משאלותיו בשמחה ואינו מפחד. הוא בעל בטחון עצמי מופרז שהכול ילך לו בקלות. אף אחד לא הכין אותו למציאות, שבה יש לפרחים קוצים ולכן הוא נכשל בהגשמת יעדיו.

הפעלים הנקשרים לרון: 'שמח', 'אמר' 'נַפֵּחַ'. רון אינו פועל בעצמו, אלא מבקש מאביו לפעול עבורו כלומר לנפח במקומו את הבלון. הוא אינו בטוח ביכולתו להתמודד עם משאלותיו, אבל רוצה משהו גרנדיוזי, כמו השמש. ככל שביטחונו בעצמו פחות יותר, כך משאלתו גדולה יותר, והוא רוצה משהו שהוא מעבר ליכולתו וגם ליכולת של המבוגר.

הפעלים הנקשרים לסיגלית: 'התכופפה', 'רצתה ללטף'. היא מאופיינת כדמות רכה, מלטפת, עגולה ונשית. כיוון שהיא כה רגישה, היא נפגעת עמוקות מהתנהגות חסרת התחשבות של הקרובים אליה השורטים אותה בציפורניהם.

הפעלים הנקשרים לרותי: 'פחדה', 'חיבקה'. היא מחבקת את הבלון כמו שמחבקים בובה, או כמו שמחבקים את אימא. היא מאופיינת כדמות הססנית, תלויה באחרים וזקוקה להרבה אהבה. היא מפחדת להתמודד עם הקשיים, ולכן גם אינה יכולה ליהנות. רותי מייצגת את עמדת זהירות היתר בעולם.

הפעלים הנקשרים לאלון: 'נפנף לשלום' ו-'קרא'. הוא מאופיין כדמות בעלת בטחון עצמי היודעת להתמודד עם האובדן. הוא היחיד מבין הילדים שתגובתו לאירוע נאמרת במפורש, והנמען אינו צריך למלא את הפער כדי להבינה. אלון יודע להתגבר לבד על השבר, ואינו זקוק לנחמת הקבוצה. בתגובה זו הוא מגלה מנהיגות, ובעקבותיו כל הקבוצה מתלכדת ויחד הם חוזרים על התגובה שלו: עמדו, נפנפו וקראו.

3.5.2  אפיון החתולה והרוח באמצעות פעלים –

הפעלים הנקשרים לחתולה ולרוח: 'חטפה', 'גלגלה', 'חטפה', 'סרטה', 'נשבה', 'חטפה', 'העיפה'. הפעלים הללו מביעים, מחד גיסא, שובבות ותנועתיות רבה, מאידך גיסא, מצוי בהם גוון אמוטיבי שלילי והם מעוררים אסוציאציה של אלימות.

3.6               כפי שטוענת מירי ברוך מצטיינת היצירה בצליליות עשירה הנוצרת על-ידי חזרות רבות, חריזה צמודה ופזמון חוזר[28]. גם יעל ניב טוענת שיצירותיה של מרים רות עשירות ביסודות מוסיקליים, והללו הופכים אותן ליצירות מתנגנות[29]. היא מסבה את תשומת הלב למצלולים האונומטופאיים ביצירה המחקים קולות בעיקר מסביבתו הקרובה של הילד כמו קול הבלון המתפוצץ, השימוש ב-'בום טרך', ויש להוסיף גם את השימוש בשורש 'נפח'. לטענת יעל ניב, מסייע הריתמוס הגלי, שנוצר באמצעות התבנית החוזרת, למאזין הצעיר לקלוט אמת מכאיבה.

דוגמאות נוספות למשחקי צלילים:

3.6.1 שימוש באותיות זשר"ץ לתיאור פעילותו של אורי: רץ, קפץ, זרק, תפס. הסימבוליקה המסורתית היהודית ייחסה לאותיות אלה תכונות בטחון עד כדי יהירות, והן מאפיינות את אורי.

3.6.2 שימוש באותיות ש, צ, ס בתיאור האפיזודה שהגיבורה בה היא סיגלית: פגשו, מיצי (שלש פעמים), סיגלית (פעמיים), סגול, תפסה (פעמיים), סרטה בציפורניה. הקולות הללו מעוררים אסוציאציה של יציאת האוויר מהבלון, או של לחישת נחש, והם מעבירים את התחושה שמשהו רע קורה. בנוסף לכך לאורך כל היצירה מופיעה שבע פעמים התיבה 'התפוצץ' וארבע פעמים התיבה 'תצטער/י' המגבירות את התחושה הזו.

3.6.3 באפיזודה האחרונה מצוי ריבוי של האות 'ל': אלון, שלום (ארבע פעמים), בלון (פעמיים), ילדים, בקול, אל המעוררות תחושה של עיגול והשלמה.

3.7 דימויים והאנשה

3.7.1 ביצירה מצויים שני דימויים שמלת החיבור ביניהם אינה כ' הדמיון אלא התיבה 'כמו', כדי להקל על ההבנה של הילד הרך, ובבד-בבד לחשוף אותו לדימויים: "שיהיה גדול כמו הראש שלך! / גדול- גדול כמו…כמו…השמש!" לא נאמר שהבלון גדול כשמש, והילד מבקש בקשה קונקרטית. במקרה השני: "חבקה רותי את הבלון הכחול כמו שמחבקים בובה…כמו שמחבקים את אימא…"

3.72 כן מצויה האנשה אחת: "נשבה רוח חזקה…חטפה את הבלון האדום". מייחסים לרוח כוונה אנושית לחטוף את הבלון.

האמצעים האמנותיים הללו אינם מורכבים ומתאימים לאופן החשיבה של הילד בגיל הרך.

3.8     סימני פיסוק

ביצירה יש גודש של סימני פיסוק כדלקמן:

3.8.1 שלושים וארבעה מפרידים. במספר מקרים מופיעים שני מפרידים, או ארבעה

מפרידים יחד.

3.8.2 שלוש נקודות – הסימן מופיע 22 פעמים. גם כאן במספר מקרים יש במקום שלוש נקודות ארבע או חמש נקודות. באפיזודה בה חוטפת החתולה את הבלון של סיגלית, סימן הפיסוק של חמש נקודות מקביל צורנית לגלגול הבלון על-ידי החתולה.

3.8.3 סימן קריאה מופיע עשרים פעמים. במספר מקרים מופיעים שני סימני קריאה יחד.

3.8.4 נקודתיים – הסימן מופיע שבע פעמים.

3.8.5 סימן שאלה מופיע ארבע פעמים.

סימני הפיסוק מעידים על טקסט מאד ריגושי. כיוון שהמבוגר קורא את הטקסט לילד, סימני הפיסוק משמשים כהוראות קריאה של הטקסט; מתי הטון עולה (סימן שאלה), מתי יש לערוך הפסקה רגעית באמצע המשפט (מפריד) ומתי לקרוא בטון המרמז להפתעה, לגילוי סוד וכד' (שלוש נקודות).

4. הרובד החברתי

4.1     עמדת המוצא המוצגת ביצירה הנה של שוויון הזדמנויות. האם קונה בלונים לבתה ולארבעת חבריה.   האם יכלה להביא בלון רק לבתה , אך היא נותנת לכל ילד בלון. היא גם יכלה לתת לרותי יותר מאשר לאחרים, אך היא בחרה בחלוקה צודקת, שוויונית וסוציאלית. מועבר כאן מסר של התחלקות עם אחרים, וכן שלכל אחד מהם ניתנת הזדמנות שווה להגשים את משאלותיו ולממש את עצמו. הצגת המציאות כאן הינה אידיאלית ואופטימית. מבחינת עמדת המוצא אין המציאות החברתית המתגלמת ביצירה תחרותית אלא סוציאליסטית.

חמשת הגיבורים עורכים "מסע". מלכתחילה הציפייה שלהם הייתה לשחק, להשתעשע וליהנות, אך המציאות הפגישה אותם עם "מסע". כל ילד עובר "מסע" אחר אינדיבידואלי, וכל הקבוצה צופה בתהליך של כל אחד מאיבריה. רק בסוף, כשכולם מאבדים את הבלונים, והם שוב במצב שוויוני, הם נפרדים כקבוצה מהבלון.

בעמדת הפתיחה קיים מצב שוויוני; כולם מקבלים הזדמנות שווה. בתהליך – כל אחד חווה בעצמו את המסע שלו. בתקופה זו אין מצב שוויוני; חלק איבדו את הבלון ולחלק עדין נשאר. בסוף שוב קיים מצב שוויוני; לכולם אין.

הקבוצה חוזרת בסוף למצב שוויוני, כי מלכתחילה נבחר חפץ שאם משתמשים בו הוא אינו מחזיק מעמד זמן רב (הוא מתפוצץ, או עף או שיוצא ממנו האוויר).

למרות שהנמען-ילד של יצירה זו הוא ילד החל מגיל שנה וחצי-שנתיים, אין התמקדות בילד הבודד, אלא קיימת התייחסות לקבוצה, וליחיד בתוך הקבוצה. הקבוצה תורמת ליחיד להתגבר על האובדן ועל ניפוץ משאלותיו, כי הסבל הזה משותף לכולם.

המחברת משתמשת בחומרי מציאות של חיי הילדים בארץ במכנה המשותף הרחב ביותר מבחינה מעמדית: קונים לילדים צעצוע צנוע – בלון, ולא צעצוע יקר יותר. על-ידי כך יכול כל ילד להזדהות עם הספור, כי כל ילד חווה את החוויה של משחק בבלון.

הדגם של הקבוצה המוצג ביצירה הוא דגם של קבוצה אידיאלית. מוצגת קבוצה קטנה שוויונית ותומכת שאין בה מנהיג המשתלט עליה. אין זו קבוצה חונקת, כל אחד יכול לבטא את אישיותו בה ואת ההתמודדות עם המציאות המיוחדת לו. הילדים אינם מעירים ליחיד הערות, ואינם מלמדים אותו מה צריך לעשות לפני הבחירה שלו. כשהבלון מתפוצץ והאובדן מתרחש הקבוצה רק מנחמת את היחיד. ארבע פעמים הם מבקשים מגיבור האפיזודה שלא יצטער ובסוף הם מנופפים כולם יד לשלום.

4.2     הצגת המשפחה ביצירה: בסיפור מופיעה דמות אם ודמות אב. היצירה מחזקת את הקונבנציה של האם הטובה, המעניקה והאהובה: האם מביאה מתנות לכל החברים, ואת האם אוהבים: רותי מחבקת את הבלון כמו שמחבקים את אימא. מנגד, ממלא האב את בקשת הבן, אבל שלא במתכוון הוא מנפץ את תקוותיו. לטענת מירי ברוך[30] מציגה מרים רות עולם מלא בסיטואציות מצערות, כשחלק מהן נעשה, שלא במתכוון, בידי האנשים האוהבים אותנו ביותר. אפילו אבא ואימא האוהבים ביותר הם הם  הפוגעים, ועיקר הפגיעות נעשות באמת על-ידי הקרובים לנו ביותר.

בנוסף לכך, אם בודקים את סוגי הפניות של הדוברים ביצירה מגלים שההורים אינם מדברים בה. האם אינה אומרת דבר לילדים, והאב אינו אומר דבר. ההורים רק משרתים את הילדים: האם מביאה להם בלונים כמתנה, והאב מנפח את הבלון לבקשת בנו. בסוף כל אפיזודה לאחר שהבלון התפוצץ נאמרים כפזמון חוזר דברי נחמה לילדים. המחברת בחרה לא להביא את דברי הנחמה מפי ההורים.

הדובר ביצירה זו הוא מספר כל-יודע, אך המחברת השאירה את הדמות המנחמת את הילד על אבדן הבלון פתוחה, והיא ניתנת לפירושים שונים. מסופר שכל הילדים יצאו עם הבלונים לטיול, לא ברור אם היו אתם עוד הורים או מבוגרים. יתכן שדברי הנחמה: "אל תצטער…זה סופו של כל בלון" נאמרים מפי הגננת ההולכת עם הילדים. כמו כן יתכן שדברי הנחמה הללו נאמרים מפי דמות המספר המנחמת את הילד בסיפור ואת הנמען המזדהה עמו. אך גם יתכן שהדברים נאמרים מפי קבוצת הילדים המתפקדים כאן כמקהלה יוונית המפרשת את המציאות: זה סופו של כל בלון.

4.3     הדמויות המשתתפות בדיבור הישיר והיחס לתפקודי המינים: בהרבה מקרים גיבור שאינו משתתף בדיבור הישיר מעוצב כדמות כנועה, חסרת בטחון עצמי המפחדת לדבר. מנגד, גיבור המביע את רצונו ואומר את דברו מעוצב כדמות בעלת בטחון עצמי או כדמות המכירה בערכה. ביצירה זו רק הבנים מדברים ואילו הבנות שותקות. רון אומר לאביו את בקשתו, ואילו אלון קורא: שלום! שלום! בלון אדום! הקריאה מבטאת עצמה ובטחון רב יותר מאשר אמירה, ולעומת זאת הבנות מלטפות ומחבקות (סיגלית את החתולה ורותי את הבלון). מבחינת תפקודי המינים מבטאת יצירה זו עמדה שמרנית  הגורסת שהילדה או האישה צריכה לשתוק בחברת גברים, ועליה להיות רכה רגישה ונשית.

המסרים המועברים באמצעות היצירה הנם בעלי אוריינטציה חברתית-הומניסטית בעלת הלך רוח אוניברסלי.

5. הרובד הפסיכולוגי

עיצוב תגובת הילדים להתפוצצות הבלונים: למעשה, למעט אלון, אין שומעים את תגובת כל ילד לחוויית אובדנו והמחברת משאירה לנמען למלא פער זה. אין בכי גלוי, אין התרגזות וצעקות, למרות שכולם חשים באובדן, ומבחינה פסיכולוגית אין אישור לשחרור הכעס והעצב. לדוגמה: על-פי הטקסט אורי אינו בוכה, אך באיור הוא יושב על הרצפה, שם את ראשו על ברכיו ומסתיר את פניו ועיניו בעזרת ידיו. גם באיור אין אישור לבכי גלוי. אנו יודעים שהוא מצטער מהתגובה של הקבוצה המנחמת אותו: "אנא – אורי – אל תצטער! / נביא לך בלון אחר".בשאר האיורים רון שם את ראשו על אביו ועיניו עצובות, סיגלית מאוירת כבובה מתוקה ומבטה של רותי באיור נראה כאומר: "ראו מה שקרה אף לי" ומבטא מסכנות. בטקסט אין הבדל בתגובה לאבדן בין הבנים ובין הבנות.

לא רק שאין אישור לבטא כעס או לשחרר רגשות על עצב ואובדן, אלא שגם נאמר לילד שלא להצטער. המשמעות של תגובת הנחמה: "אל תצטער" היא דיאלקטית. המבוגר שואף ליצור לילד עולם אידיאלי שאין בו מכאוב וצער. ברגע שהילד נתקל בעולם המציאותי, והוא חווה רגשות תסכול, המבוגר מרגיש רגשי אשמה, ונמצא בדיסוננס. כי יש פער בין הדימוי האידיאלי של עולם הילדות ובין המציאות בפועל. לכן הוא מנסה בעזרת המילים להמעיט מהצער. אבל האם אנו רוצים לחנך ילד-מכונה שלא יהיו לו רגשי צער? איך אפשר שלא להצטער על אובדן משהו יקר, או על חוסר הצלחה בהגשמת משאלה או שאיפה? יש לציין, שהעמדה האומרת לילד לא להצטער מבטאת את הגישה החינוכית, שדגלה בחינוך לאיפוק ולשליטה עצמית, שראתה בהפגנת החולשות האישיות משהו פסול, ושהתאימה לדימוי של ילד/מבוגר ישראלי חזק וגיבור.

6. הרובד הדידקטי

ביצירה זו אין מציאות מאגית, אלא מציאות ריאליסטית מעולמו הקרוב של הילד (אם, אב, בלון, שיח וורדים, חתולה, בובה ורוח) בהתאם לתפיסתה של מרים רות כתאורטיקנית של ספרות-ילדים[31]. שמות הילדים: אורי, רון, סיגלית, רותי ואלון אופייניים לשמות ילדים בשנות השבעים.

מה לומד הפעוט מהיצירה במישור הגלוי?

6.1     זיהוי הצבעים ושמותיהם: כחול, צהוב[32], סגול, ירוק ואדום. עבור הילד בגיל הרך, הלומד את צבעי היסוד, הבחירה בצבע הסגול אינה שגרתית. מרים רות מכניסה כאן משהו חדש, ומצוי כאן מסר דידקטי: יש ללמד את הילד ולחזק את החומר שהוא יודע ועוד קצת (כעין 20% למתקדמים). אין להסתפק בהוראת החומר שצריך לדעת, אלא להוסיף עוד, אך לא יותר מדי. יש לציין שבתקופה בה נכתבה היצירה היה הצבע האדום הצבע האהוב על הילדים, אך היום עם החשיפה לצבעים רבים ולגוניהם בלבוש הילדים המצב שונה.

6.2     התאמה חד-חד-ערכית: כל ילד מקבל בלון. חמישה בלונים מחולקים בהתאמה לכל ילד.

6.3     ספירה עד המספר חמש, ובנוסף ספירה בסדר מספרי יורד[33] וחלוקת המספר חמש ל- 2+3. המחברת מחלקת את האפיזודות לשתי יחידות: שלוש אפיזודות + שתי אפיזודות, ובסיכום הביניים היא מדגישה זאת.

6.4 צורת העיגול – למעשה לא מאויר בלון אלא עיגול צבעוני.

6.5 מבנה היצירה מייצג מערך שעור לדוגמה לגיל הרך: א. פתיחה קצרה  ב. שלוש אפיזודות קצרות  ג. סיכום ביניים: מה היה לנו עד עכשיו   ד. שתי אפיזודות קצרות  ה. סיום קצר

6.6 כמו כן לאורך כל היצירה שוברת המחברת את התבנית הבסיסית או החוזרת באלמנט אחד:

6.6.1 הצבע הסגול מול ארבעת הצבעים היסודיים.

6.6.2 באפיזודה החמישית הבלון עף/אובד ולא מתפוצץ.

6.6.3 שינוי בפזמון החוזר "זה סופו של כל בלון" ל – "אל תצטער! / נביא לך בלון אחר".

6.7 תפיסת הזמן: לא ברור כמה זמן ארעה ההתרחשות, אבל חברת הילדים הייתה בכל ההתרחשות מתחילתה ועד סופה. ממועד חלוקת הבלונים הם צופים בכל סיטואציה. הם פוגשים את אבא של רון, פוגשים את מיצי חתולתה של סיגלית, נמצאים עם רותי ובסוף נפרדים מהבלון האדום. מבחינת תפיסת הזמן מתאימה היצירה לילדים החל מגיל שנתיים (שנה וחצי), כי הזמן מעוצב כליניארי: דבר בא אחרי דבר. גם כאן משרת הז'אנר של יצירה אפיזודאלית את תפיסת הזמן של הילד בגיל הרך.

6.8 עיצוב המקום: לא ברור היכן מקום ההתרחשות. האירועים יכלו להתרחש בעיר, אך גם בקבוץ או במקום כפרי אחר ולמעשה הם יכלו להתרחש בכל מקום. למעט שמות הילדים אין שום פרט המעגן את ההתרחשות לישראל. תפיסת המקום גם היא תואמת את תפיסת העולם של הילד בגיל הרך.

7. הרובד החינוכי

יש לציין שבעמדת הפתיחה האם היא המביאה את הבלונים ומחלקת אותם ולא הילדים בוחרים. מבחינה זאת מציגה מרים רות עמדה שמרנית המאפיינת את ספרות הילדים עד שנות הששים, על-פיה ההורים הם הסמכות המחנכת, והילדים אינם מעוצבים כחצופים ומרדנים[34] , בהתאם לתפישתה כאשת-חינוך.

ביצירה זו ניתנת הזדמנות שווה לכולם להגשים את משאלותיהם ולממש את עצמם, אבל הם מאכזבים, כל אחד בגין בעיה אחרת.  לפיכך אף משאלה אינה מתגשמת. המסר החינוכי: זה טבע העולם, לכן אפילו שהמשאלות והתקוות מתנפצות, אנחנו מנסים שנית. מה המשמעות של ההיגד: "זה סופו של כל בלון!"? שכל חזון סופו שלא יתממש? אין ספק שכל אשליה סופה להתנפץ וזו טאוטולוגיה, אולם איך נדע להבחין בין חזון ובין אשליה? התשובה לבעיה זו אינה מצויה ביצירה. מחד גיסא, מצוי בסיפור פן אופטימי, כי תמיד יש אפשרות חדשה: נביא לך בלון אחר. כמו-כן, אומרים לנו שכיוון שזו דרכו של עולם, אין זה נורא. על-ידי כך מחנכת יצירה זו לאנושיות, באמצעות הידיעה שזה עלול לקרות לכל אחד, וזה אנושי, ומאפשר לנו לחלוק עם הזולת את כאבו ולהבינו. מאידך גיסא, ממשיך הצליל 'רע' להישמע כהד. הסיפור נע בין הסוף והאכזבה בהם המשאלות הופכות לאשליות, ובין התהליך בו מצויה שמחה, תקווה ועליצות: קופצים, רצים, משחקים ומשתעשעים. יצירה זו היא דו-משמעית, בין השאר, כי אמנם הכישלון נתפס כמשהו הטבוע בטבע האדם ומשותף לכולם, אך למרות זאת התחושה הרעה נשארת; כולם מבקשים שלום, ואולי השלום יחזור, אך אנו איבדנו את האפשרות להשיגו.

 סיכום

האם הסוף ביצירה הוא אכן טוב?

במבחר ספרותי לילדים שערכה מרים רות היא התייחסה ל"מעשה בחמישה בלונים" ולסוגיית "הסוף הטוב", שהוא אחד ממאפייניה של ספרות הילדים. על-פי תפיסתה, כיוון שהבלון האחרון אינו מתפוצץ, אלא מתרחק ואובד במרומים, אין כאן צער, והילדים נפרדים מהבלון לשלום בנפנוף-יד. זהו סוף פתוח, לדעתה, לחלום תקווה וגעגוע[35]. אחד ממאפייניה של ספרות הילדים הוא סוף סגור וטוב, ואילו סוף פתוח ודו-משמעי מאפיין ספרות למבוגרים.[36] מרים רות שוברת בעניין זה את הקונבנציה.

למרות שהיצירה ממוענת לפעוטות אין היא מחורזת, ושזורים בה תשעה חרוזים בד"כ לא משובחים. אולם החרוז: קרה / נקרע, שהוא חרוז משובח, חוזר ארבע פעמים ויחד עם התיבה 'טרך', (ועם 'לא נורא' שהנמען משלים וממלא את הפער בראשו), מהדהד בכל היצירה הצליל RA = רע, ממקד אליו את תשומת-לב המאזין למשמעות והופך את המסר לדו-משמעי. למרות שמנסים לנחם אותנו שאין צורך להצטער וזה לא נורא שהאשליות מתנפצות והמשאלות אינן מתגשמות, הצליל החוזר הוא 'רע'. בד בבד עם הנחמה נשאר טעם רע, והרע נשאר תמיד כהד.

בד בבד, למרות ניסיונה של רות למתן את משמעות הבלון האובד, "מעשה בחמישה בלונים" הוא ספר מופת, בין השאר, כי הוא אינו מנסה לתת פתרונות "וורודים" ומאולצים להתנפצות החזון ולהפיכתו לאשליה, ואינו מנסה לטשטש את האובדן. למרות שכל החברה מנחמת את הגיבור (הילד שמתפוצץ לו הבלון), ומסבירה לו שזה קורה לכולם, וזה סופו של כל בלון, האבידה תישאר תמיד אבידה, ואת ההתנפצות אי אפשר לתקן. הסיפור הזה, כמה שהוא מינימליסטי, עוסק ברגשות היותר קשים ועמוקים של האדם באשר הוא אדם. לכן, אין כאן סוף טוב ושמח במובן הקלאסי של ספרות הילדים (של אושר ועושר או של ניצחון הטוב ומפלת הרע). ברם, מבחינה חינוכית נעשה כאן ניסיון להעביר מסר: זאת המציאות הקשה שיש בה אובדן והתנפצות התקוות, זה קורה לכולם, לכן אנו צריכים להתמודד ולעמוד מול מציאות זו ולא לתת לה להכניע אותנו.

 

©

2010

 

 

 

ביבליוגרפיה

• אוריאל אופק (1985). ערך "רות מרים" לקסיקון אופק לספרות ילדים ת"א: זמורה ביתן
• אלמוג גאולה (2002). "על בלונים ועל ז'אנרים מרכזיים בסיפורת לגיל הרך", ספרות ילדים ונוער כרך 112

*     ברוך מירי (1991). ילד אז ילד עכשיו ת"א: ספרית פועלים.

• ברוך מירי(2000). "פירורים של עצב בעוגת החיים – עיון פואטי בשלושה מספריה של מרים רות: "מעשה בחמישה בלונים", "תירס חם" ו"הבית של יעל", שי למרים – על ספרי הילדים של מרים רות. מכללת אורנים
• ברש משה וגרטה ליבוביץ (תשכ"ח). ערך "מחומש" האנציקלופדיה העברית ירושלים: החברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ כרך י"ח
• לאופר שלומי .אינטרנט / אתר הקיבוצים / מדור הדף הירוק ובתוכו הדף הצהוב בתאריך 30.6.05
• ניב יעל (2000). "על יסודות מוזיקליים ביצירתה של מרים רות", שי למרים – על ספרי הילדים של מרים רות. מכללת אורנים
• רגב מנחם (2000). "נעים לה לשבת כך לבד" – מוטיבים בספרי מרים רות, שי למרים – על 

      ספרי הילדים של מרים רות. מכללת אורנים

• רות מרים (1969). ספרות לגיל הרך ת"א: אוצר המורה
• רות מרים (תשמ"ט). גם קטנים זקוקים לספרים – מבחר ספרותי מומלץ ומנומק לגיל הרך לבני שנה עד ארבע חיפה: אוניברסיטת חיפה
• רות מרים (1974). מעשה בחמישה בלונים ת"א: ספרית פועלים. איורים: אורה איל.
• רות מרים (2000). "על הספרים ועל מה שמאחורי הסיפורים", שי למרים – על ספרי הילדים של מרים רות. מכללת אורנים

 

*Bruce- Mitford Miranda (1996). The Illustrated Book of Signs and Symbols  London:  Dorling

*Ferguson George (1961). Signs and Symbols in Christian Art, London: Oxford

*Funk & Wagnalls (1949). Standard Dictionary of Folklore, Mythology and

         Legend, New York: Wagnalls& Funk

*W. K. C. Guthrie (1962). "Numbers and the Cosmos" A History of Greek Philosophy London: Cambridge

*Hunt Peter (1991). Criticism Theory & Children Literature Oxford: Basil Blackwell

*Jones Alison (1995). Larousse Dictionary of World Folklore N.Y: Larousse

* Obenauer Karl Justus (1959). Das Märchen Dichtung und Deutung. Frankfurt: Klostermann

 

הערות:

[1] רות מרים (1974). מעשה בחמישה בלונים ת"א: ספרית פועלים. איורים: אורה איל. יצא ב-45 מהדורות עד 2004, בקלטות וידיאו, ב – DVD  והומחז בתאטרוני-ילדים. זכה במקום שני בתחרות "בחירת ספר הילדים העברי האהוב ביותר" בחסות "מעריב" ובנק הפועלים בשנת 2005.

[2] לאופר שלומי .אינטרנט / אתר הקיבוצים / מדור הדף הירוק ובתוכו הדף הצהוב בתאריך 30.6.05

[3] גאולה אלמוג (2002). "על בלונים ועל ז'אנרים מרכזיים בסיפורת לגיל הרך", ספרות ילדים ונוער כרך 112 עמ' 4.

[4] אוריאל אופק (1985). ערך "רות מרים" לקסיקון אופק לספרות ילדים ת"א: זמורה ביתן עמ' 600.

[5] רגב מנחם (2000). "נעים לה לשבת כך לבד" – מוטיבים בספרי מרים רות, שי למרים – על ספרי הילדים של מרים רות. מכללת אורנים עמ' 60.

[6] רות מרים (2000). "על הספרים ועל מה שמאחורי הסיפורים", שי למרים – על ספרי הילדים של מרים רות. מכללת אורנים עמ' 99.

[7] Funk & Wagnalls (1949). Standard Dictionary of Folklore, Mythology and

         Legend, New York: Wagnalls& Funk. Pp. 241-242.

[8] Bruce- Mitford Miranda (1996). The Illustrated Book of Signs and Symbols London:  Dorling  pp 107.

[9]  שם.

[10]  שם.

[11]  שם

[12] Jones Alison (1995). Larousse Dictionary of World Folklore N.Y: Larousse. Pp. 121.

 

 

[13] Bruce- Mitford Miranda (1996). The Illustrated Book of Signs and Symbols London:  Dorling  pp 106.

 

[14]  משה ברש וגרטה ליבוביץ (תשכ"ח). ערך "מחומש" האנציקלופדיה העברית ירושלים: החברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ כרך י"ח עמ' 243.

[15] Ferguson George (1961). Signs and Symbols in Christian Art, London: Oxford.  Pp. 276.

[16] Bruce- Mitford Miranda (1996). The Illustrated Book of Signs and Symbols    London:  Dorling  pp, 102.

[17] Karl Justus Obenauer (1959). Das Märchen Dichtung und Deutung. Frankfurt: Klostermann pp. 112.

[18] Bruce- Mitford Miranda (1996). The Illustrated Book of Signs and Symbols

London:  Dorling  pp, 102.

[19]  בפילוסופיה הפיתגוראית הוא סימל את הנישואין. ראה:

212. K. C. Guthrie (1962). "Numbers and the Cosmos" A History of Greek Philosophy London: Cambridge Vol. 1 pp. 212.

[20]  ישעיהו כ"ב 13.

[21] שם. נ"א 3. כן ראה אותו רעיון בישעיהו ל"ה 10, נ"א 11.

[22]  ירמיהו ז' 34, ט"ז 9, כ"ה 10.

[23]  שם. ל"ג 10-11.

[24]  זכריה ח' 19.

[25]  תהילים נ"א 10.

[26]  מגילת-אסתר ח' 16-17.

[27]  שמח,רץ, קפץ, זרק X 3, תפס X 2

[28]  מירי ברוך (2000). "פירורים של עצב בעוגת החיים – עיון פואטי בשלושה מספריה של מרים רות: "מעשה בחמישה בלונים", "תירס חם" ו"הבית של יעל", שי למרים – על ספרי הילדים של מרים רות. מכללת אורנים מוקד ספרות ילדים עמ' 11.

[29]  יעל ניב (2000). "על יסודות מוזיקליים ביצירתה של מרים רות", שי למרים – על ספרי הילדים של מרים רות. מכללת אורנים מוקד ספרות ילדים עמ' 42, 47, 50.

 

[30]  מירי ברוך (2000). "פירורים של עצב בעוגת החיים – עיון פואטי בשלושה מספריה של מרים רות: "מעשה בחמישה בלונים", "תירס חם" ו"הבית של יעל" שי למרים – על ספרי הילדים של מרים רות. מכללת אורנים מוקד ספרות ילדים עמ' 13-14.

[31]  רות מרים (1969). ספרות לגיל הרך ת"א: אוצר המורה עמ' 23, 27-28.

[32]  במהדורות הראשונות הייתה בעיה כי הצבע שהופיע באיור היה כתום ולא צהוב, אך במהדורות מאוחרות יותר תוקנה הטעות והצבע המודפס הוא צהוב בהיר על ניר כרומו.

[33]  ראה: גאולה אלמוג (2002). "על בלונים ועל ז'אנרים מרכזיים בסיפורת לגיל הרך", ספרות ילדים ונוער כרך 112 עמ' 4.

[34]  לעניין הצגת המשפחה בספרות הילדים העברית ראה: ברוך מירי (1991). ילד אז ילד עכשיו ת"א: ספרית פועלים.

[35]  מרים רות (תשמ"ט). גם קטנים זקוקים לספרים – מבחר ספרותי מומלץ ומנומק לגיל הרך לבני שנה עד ארבע חיפה: אוניברסיטת חיפה מוקד ספרות ילדים עמ' 19 – 20.

[36] Hunt Peter (1991). Criticism Theory & Children Literature Oxford: Basil Blackwell pp. 127.