בשירי ערש רבים מצויה התייחסות לבעלי-חיים; בחלק מן המקרים הם מצויים ברקע, בסביבה החיצונית של הילד, ובחלקם הם מצויים בחדרו של הילד הישן. בעלי החיים יכולים לבטא מצד אחד, את המציאות הקשה ואת החרדות והפחדים של האם לתינוקה כגון בשיר-ערש ספרדי שצוטט על-ידי לורקה[1]: "שם הרחק, בקצה הרחוב הזה, / חג לו עיט על הקן / אומרים שהוא רוצה לקחת / את הגוזל המסכן", או בשיר-ערש רוסי[2]: "נומה, נומה, / אל תשכב על קצה המיטה/כי יבוא זאבצ'יק / וינשוך את גופך", או בשירו של עמנואל הרוסי[3]: "מילל בחוץ התן…שועל חורק לו שן". מצד שני, יכולים בעלי החיים לבטא אוירה פסטורלית מרגיעה ונעימה כגון בשיר-ערש אנגלי המתאר את כל העדרים ובעלי החיים החוזרים הביתה לישון, ועם היקום הנרדם גם התינוק ילך לישון[4].

ברגע הפרידה מן היום, נדרש הילד להכיל את אירועי היום שהיה, תוך אמונה שיהיה גם מחר. קיים פער בין הרגע האישי והאינטימי, המבטא את הקונפליקט הקיומי של האדם, לבין השימוש שעשו משוררים רבים בהכניסם בעלי חיים המייצגים את החוץ, את העולם הלא-תרבותי או הפראי לחדר השינה ולמיטת הילד. ההכנסה של בעלי החיים, שנראית על-פניו לא קשורה לחדר השינה, יכולה להעביר מסר מרגיע: הטבע ממשיך להתקיים והעולם כמנהגו נוהג וכך ניתן לרכך את הפחד מן הפרידה מן היום.

במאמר זה אבדוק כיצד משקפים בעלי-חיים, שהוכנסו לחדר השינה של הילד, ומשמשים כסמלים תרבותיים בספרות הילדים הקנונית, את הדימוי של החברה הישראלית ואת תת-המודע הקולקטיבי שלה. האפשרות לבדוק את הדימוי העצמי של החברה בהקשר זה נובעת מן העובדה שההליכה לישון מהווה נקודת מעבר בין תחומים; בין תחום היום לתחום הלילה או מעבר מהמודע לתת-מודע. על קווי הגבול ניתן תמיד לבדוק ביתר חדות את נושא הזהות והדימוי העצמי.

במאמר זה אבדוק ארבעה שירים עבריים, שעוסקים ברגעי ההרדמה, שנכתבו בתקופות שונות ומצויה בהן התייחסות לבעלי חיים; בכל תקופה לבעל-חי אחר. אבדוק מה מסמלים בעלי החיים הללו, וכיצד משקפים הסמלים הללו את הדימוי של החברה הישראלית. ברצוני להראות את המסע שעברה החברה; מחברה בעלת זהות יהודית לחברה בעלת זהות ישראלית ועד לחברה בעלת דימוי אוניברסלי, ובהתאמה מדימוי של קורבן, דרך דימוי של בעל-כוח ועוצמה ההופך למקריב ועד לאדם שאפוף בבדידות קיומית.

                   חיים נחמן ביאליק   –    "שיר ערש"[5]

השיר הראשון נכתב בתקופת "דור התחייה" ויצא לאור ב – 1904. השיר (הידוע יותר בשם: "תחת ערש בני הרך") הוא תרגום של שיר-ערש עממי ביידיש הנקרא: "צימוקים ושקדים". לטענת דב נוי השיר הזה הוא אחד משלושת השירים הנפוצים ביותר ביידיש[6], יש לו עשרות גרסאות וגם לעברית הוא תורגם על-ידי מספר משוררים[7]. בשיר של ביאליק, מספרת האם, המנענעת את העריסה, על גדי לבן כשלג זך הנמצא תחת ערש בנה הרך. היא מביעה את משאלתה, שהגדי יביא להם צימוקים ושקדים, תמרים וחרובים ובנה יהיה גדול בתורה ויהודי כשר ותמים.

כיצד הגיע הגדי לעריסת הילד?

לטענת דוב סדן גם השיר ביידיש "צימוקים ושקדים" הושפע משיר-ערש גרמני. בגרמניה בימי הביניים היה נהוג להכניס רעף-זהב (ציגֶלַיין) כקמיע לעריסת התינוק. בשיר-הערש הגרמני מסופר על צפור שבנתה קן על רעף-הזהב בגג, ומתחתיו מצויה עריסת התינוק; קימת הקבלה בין הגוזל הנמצא למעלה ובין התינוק המצוי למטה והאם שרה לשניהם. כנראה, שבמרוצת הדורות במעבר ליידיש נשאר רק רעף-הזהב, וה"ציגליין" הפך ל"ציגעלה" = גדי. בחלק מן הגרסאות ביידיש מדובר בגדי זהב, שהפך אחר-כך לגדי לבן, או לגדי צח[8].

הסמל של הגדי בתרבות המערבית:

בראש וראשונה הגדי הוא טרף קל, בגלל שהוא עדיין קטן וחלש. העז היא אחת הבהמות שבויתו לראשונה, אולי אחרי הכלב, וגידול הצאן בתרבויות העתיקות באגן הים-התיכון היה נפוץ מאד. בתרבות היוונית הייתה לגדיים משמעות מיוחדת, ופעם בשנה הם הוקרבו באקרופוליס לאלים. כאשר נצחו במלחמה ביוון הקריבו 500 גדיים, כאות תודה לאלים. כמו-כן היו לגדיים מקום חשוב בטכסי הפריון, שנקשרו לאלות ולאילי הפריון. בפולקלור האירופי שמשה העז כסמל לפריון ונתנו גדיים כמתנות חתונה לכלה. הגדיים נקשרו מצד אחד לקדושה, כבהמה העולה על מזבח האלים ומצד שני הם נקשרו לנישואין וללידת התינוק. אך בעיקר שמשו הגדיים כסמל לקורבן[9]. הגדי הוא בהמה שחיה בעדר.

במזל גדי הלילה הוא הארוך ביותר בשנה, וכך גם נקשר הגדי לשינה. 

הסמל של הגדי בתרבות היהודית:

א.  בשיר העממי שנכנס להגדה של פסח "חד-גדיא", ונקרא על שם הגדי, הוא הראשון בשרשרת הטרף בעולם, הוא נתפס כחוליה  החלשה ביותר וכקורבן הראשון.

ב.  הגדי נזכר במקורות היהודיים מאות פעמים, אך אני רוצה להתייחס לשלושה מקרים בתנ"ך, שבמרכזם מעשי-מרמה ומניפולציות הגורמים למהפכים ולתוצאות הרות-גורל בהיסטוריה היהודית:

רבקה מרמה את יצחק בעזרת שני גדיים בברכת יעקב: "לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים ואעשה אותם מטעמים לאביך"[10]. רבקה משתמשת בגדי התמים וביעקב המתואר כ"איש-תם"[11] כדי שיעקב יירש את הארץ ואת ברכת-יצחק. אך מעשה-המרמה מוביל לכוונת עשו לרצוח את יעקב, ולסכסוך נצחי בין בני יעקב ובני עשו.

במקרה השני טובלים אחי יוסף את כתונת הפסים של יוסף בדם של שעיר עזים, ויעקב מסיק מן הכתונת הטבולה בדם שיוסף נטרף[12]. מעשה-המרמה מוביל לירידת בני-ישראל לארץ מצרים.

במקרה השלישי מבטיח יהודה לתמר גדי עזים: "אנכי אשלח גדי עזים".[13] תמר מבקשת מיהודה ייבום. היא רוצה ללדת יורש, ולא להישאר אלמנה לנצח. אך יהודה חושש למלא את בקשתה, פן ימות גם בנו השלישי. לכן היא מערימה עליו ומתחפשת לזונה. יהודה בא אליה, ומבטיח לה גדי תמורת היחסים הללו. תמר הרה ונולד להם בן. הצאצא של זיווג זה הוא דוד המלך שמזרעו יבוא המשיח.

הגדי נקשר גם לתיאור אחרית הימים: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ".[14] במציאות של ימות המשיח הגדי יפסיק להיות הקרבן והטרף הקל. התיאור שלו בעתיד לבוא מדגיש את מצבו של הגדי במציאות.

הגדי בשיר של ביאליק:

גדי הזהב בשירים ביידיש סימל הן את המדרגה הגבוהה של האישיות, והן את השפע הכלכלי שמאחלת האם לתינוקה וביטא את המשאלה הכמוסה של החברה. בשיר של ביאליק הגדי  זך כשלג. השלג הלבן מסמל את הטוהר במקביל לנשמת הילד הקטן הזכה והטהורה. כפי שטוענת מירי ברוך מצויה בשירי-הערש הללו תפיסה סטריאוטיפית של הילד הרך, שהוא תמים וטהור, יצור חלש שיש להגן עליו מפני כוחות הרשע[15]. בנוסף לכך, מבטאת הגישה, המתייחסת לעולם הילדות כתקופת הטוהר והאושר, תפיסת-עולם רומנטית, המייצגת את עמדת-המוצא של ביאליק. בתיאור הזה הוא מעביר לנמען באופן עקיף את הדימוי של תום וטוהר הילדות.

הגדי שנסע לסחור בצימוקים, בשקדים, בחרובים ובתמרים מסמל את הכמיהה לגאולה בארץ האבות, כי את הפרות היבשים הביאו מא"י והם סמלו אותה. מצד אחד, כפי שטוענת הרצליה רז[16], יש בשיר ביטוי לתקוותה של האם היהודייה, שבנה לא יצטרך לבזבז את ימיו בענייני פרנסה, (כפי שכנראה עושים הוריו) ושיוכל ללמוד תורה. מצד שני באמצעות הגדי מביעים את הגעגועים לציון הארץ המובטחת.

בשירי-ערש רבים מביעה האם את מצוקותיה ואת פחדיה ביחס לרך הנולד ולעתידו. אך בשיר זה אין למצוקות האם ביטוי במישור הגלוי. השימוש בתארים אמוטיביים חיוביים (רך, זך, טובים, מתוקים, עמוקים, יקרים) ובפעלים הנוגעים לעתיד (יחכם, יכתוב, יגדל, יאריך,יהיה) מאפשר לא לעסוק בהווה ולהדחיק את כל הפחדים. האם מעוצבת  בהתאם לדימויה האידיאלי: היא מנחמת, מרגיעה, מקווה רק לטוב ורואה את האור בקצה המנהרה. יחד עם זאת, בתפיסה שלה הילד הוא כמו משיח גואל שיביא את האור, ובזכותו יגדל גם שמם. מצד שני, זווית הראיה בשיר היא של האם, והיא מעמיסה על הילד הקטן את כל התפקידים הללו, ומצפה ממנו להיות מושלם. האם קובעת לילד מה מצופה ממנו שיהיה גדול, ויודעת יותר ממנו מה טוב בשבילו. הילד צריך להגשים את המשאלות שדור ההורים לא הצליח להגשים: "ובני יגלה למקום תורה…יכתוב ספרים…יגדל שמו". האם אינה מאחלת לו שיהיה מאושר בחייו, אלא מבקשת שיגיע להישגים ומצפה מן הילד לגדולות. כדי לרצות אותה הוא יצטרך כל חייו למלא את מאווייה. כבר מן העריסה היא אינה מעבירה מסר של קבלה מוחלטת, אלא של קבלה המותנית בהצלחה. המשאלה הגלויה של האם מבטאת את האידיאל של החברה היהודית הנקשר לאוריינות, לחיים רוחניים, לשמירת מצוות ולגעגועים לציון.

הגדי, היושב מתחת לעריסת התינוק, כמעין קמיע, ימשיך ללוות את הבן, על פי משאלת האם גם בחייו הבוגרים. היא אינה רוצה שבנה יהיה סוחר ממולח, אלא שיעסוק בעולם-הרוח, יהיה סופר ויישאר תמים. הגדי, במקום הבן ילך ממקום למקום לסחור בסחורתו, כמו היהודי הנודד, ויביא את ריחה של ארץ-ישראל וברכתה לבן הלומד תורה. הגדי בשיר זה דומה לעז בסיפורו של עגנון "מעשה העז"[17], האוכלת בערב חרובים מלאים דבש בצפת ובבוקר מביאה את חלבה העשיר למשפחה בפולין. שניהם יודעים כיצד להגיע לארץ המובטחת וליהנות מפרותיה, ומבטיחים את הקשר של היהודי בגלות לציון.

הגדי מוכנס לחדרו של התינוק, וממשיך ללוות את הבן בבחרותו. אך בעוד שהבן יגדל ויהפוך לבחור, הגדי בשיר אינו הופך לתיש. בפולקלור האירופי נקשר התיש לתחום הכישוף, לכוחות הדמוניים  ושיך לממלכת הרשע[18], לכן לא סביר שהמשאלה שהאם מאחלת לבנה תהיה קשורה אליו והיא משאירה אותו כגדי צעיר לנצח. היא מצפה שבנה יישאר תמים כל חייו, במקביל לגדי שנשאר בתומתו, ולא נהפך לתיש.

בדור "התחייה" מסמל הגדי, צאן קדושים, את מצבו של העם היהודי ואת הדימוי העצמי של החברה היהודית. באמצעות ההכנסה של הגדי מתחת לעריסתו של התינוק, והליכתו במקביל לבן שיגדל, נבנה הדימוי של הקורבן בחברה היהודית. יחד עם זאת, נקשר הסמל של הגדי לעמדת הנרדפות וחווית הקורבן היהודית. יש לציין שמודל של קורבן הנרדף על-ידי הסביבה התאים לעמדת-המוצא של האתוס הציוני, שמחוללי התנועה הלאומית היהודית בדור "התחייה" השתמשו בו לקידום מטרותיהם.

                      מרים ילן-שטקליס  –     "עייפה בובה זהבה"[19]   

           

השיר השני יצא לאור בתקופת מלחמת העולם השנייה בשנת  1939. למרות שגיבורת השיר היא נורית, כמו הפרח הארץ-ישראלי, מוצגת בכותרת השיר וכן בבית הראשון הבובה זהבה. גדי הזהב של החברה היהודית בגולה, התגלגל לבובה זהבה, בובת הצעצוע של נורית, ששמה מבטא הוויה ישראלית. גלגול זה מבטל למעשה את האפשרות שיהיה מישהו אחר "שיעשה במקומך את הדברים". העמדה שקיים גדי שאמור, על פי שירו של ביאליק לעסוק במסחר במקום הבן, ולתת לו אפשרות ללמוד תורה ולכתוב ספרים וליצור את הקשר לציון עבור המשפחה, מתגלה כבלתי-אפשרית ובלתי-רצויה. זו עמדה שמתאימה רק לתקופת הילדות כבובת-צעצוע. גלגול זה משקף את תמצית ההוויה הציונית-ישראלית בתקופה זו.

בעוד ששיר הערש של ביאליק לא עסק בקשיי המציאות בהווה וכל הפחדים הודחקו, הופכת מרים ילן-שטקליס את הפחד מהחושך לנושא המרכזי בשיר. במציאות הארץ-ישראלית בשנות השלושים והארבעים הבעת רגשות והודאה בפחד נתפסה כלא-ראויה. מערכת החינוך העברית ומובילי הדעה רצו לשנות את הדימוי של היהודי הגלותי החלש, וליצור דימוי של "אדם חדש" אמיץ, חזק ופרודוקטיבי. רגישות-יתר ורגשנות לא תאמו את הדימוי החדש. ילן, כסופרת-ילדים, שוברת קונבנציה זו, נותנת לגיטימציה להבעת רגשות, וכמו שטוענת גאולה אלמוג, נוגעת בנושאים שהיו בגדר טאבו בספרות הילדים בתקופתה. אך היא עשתה זאת בעקיפין ולא באופן נוקב[20]. בשיר "עייפה בובה זהבה" מודה הגיבורה שהיא מפחדת מהחושך, אך המשוררת מסיטה את הדיון מהפחד של נורית, לוויכוח על טיבו של החושך אם הוא "ילד רע" או "ילד טוב" ובכך הופכת את הסיטואציה לקומית. השימוש בהומור מאפשר לה מחד גיסא לגעת בנושא, אך מאידך גיסא לא להציג אותו באופן ישיר על היבטיו הפסיכולוגיים. יחד עם זאת היא משתמשת במטונימיות כדי לבטא את המורכבות ואת היחס הדו-משמעי לנושא הפחד ולחושך המסמל אותו:

הדובר בשיר[21] מתאר את החשיכה: "הצללים לחדר באו…לוחשים לי לילה טוב". כפי שמראה מירי ברוך, מייצגים הצללים את החשיכה מבחינה מטונימית. יחד עם זאת, מאפשרת המילה 'צללים' גם רכות צלילית וגם הפחתה של האיום הנסוך במילה חושך, והם לוחשים בשקט ומנסים להרדים את נורית[22].

קימת בשיר הדרגתיות בכמה מישורים: כשם שהצללים באים לחדר בהדרגה, כך גם הנמען מתוודע לגיבורת השיר, נורית, בהדרגה. שמה אינו מוזכר בכותרת, אלא רק שמה של זהבה הבובה, ואף בבית הראשון מוצגים רק הבובה והדוב, ומהפתיחה ניתן היה לשער שהשיר עוסק בבובה ודוב. רק בבית השני היא מוצגת. ההדרגתיות הזאת מקבילה לטיפול בנושא הפחד מהחושך. במציאות בה קימת בעיה לדבר על פחד, ואין לגיטימציה להודות בפחד, אין לגשת מיד ללב הבעיה, על-פי תפיסתה של מרים ילן-שטקליס, אלא נכנסים אליה בהדרגה ובדרך מניפולטיבית. המשוררת מציגה כאן מודל לשיטת חינוך.

בעלי החיים שהוכנסו למיטת הילדה (כצעצועים) הם מצד אחד דוב, ומצד שני ארנבת. הדוב הוא סמל לאומץ ולחוזק ואילו הארנבת היא סמל לפחד ולחולשה.

הבובה זהבה והדוב, במשחק סוציו-דרמטי, צוחקים על נורית הרוצה לגרש את החושך. השם זהבה, שנגזר מזהב, נקשר לאור, לכן היא אינה מפחדת מהחושך ויכולה לצחוק על נורית. לעומתה, נקשר הדוב לשינה, בגלל שנת-הדובים בחורף בטבע ויכול לתפקד כמרדים במיטת הילדים.

הגדי הלבן והזך שעמד מתחת לעריסת התינוק בשירו של ביאליק הומר לדוב ולארנבת שהוכנסו כצעצועים למיטתה של נורית בשירה של מרים ילן-שטקליס. לא עוד רק גדי קטן, אלא דוב, שהיא חיית טרף גדולה ובצדו ארנבת קטנה וחלשה. במישור הגלוי, מתמודדת המשוררת עם הפער שבין רגע הפחד מפני החושך ובין הכנסת בעלי-חיים מאיימים לחדר-השינה באמצעות הפיכת הטורף לצעצוע. (באיור הראשון לשיר מציירת בינה גבירץ את הצללים שבאו לחדר בדמותה של הארנבת, והצללית שלה נראית מפלצתית וגדולה פי כמה מהדוב והבובה. המאיירת מעבירה את המסר שהפחד גורם לאיבוד הפרופורציות).

הסמל של הדוב בתרבות המערבית:

הדוב הוא בעל-חיים אכזרי, פראי ומאד מסיבי.  למרות גודלו המרשים והכבד, דובים הם בעלי יכולת הליכה, ריצה, טיפוס ושחיה במהירות ובמיומנות. הוא כבד וגמיש אך לא שומעים אותו בלכתו.

בתרבות העתיקה התייחסו אל הדוב מאד בכבוד, ודובים נתפסו כרוחות של האבות הקדמונים של השבט, ולכן הוא נחשב לחיה מקודשת בהרבה שבטים קמאיים. הם נתפסו כקשורים לכוחות על-טבעיים וכבעלי כוחות ריפוי ושער הדוב נחשב כמגן מפני מגפות. על-פי האמונה העממית מבינים הדובים את תפילות האנשים ובקשותיהם, ויש להם יכולת להגשימן. מנגד, סופרו עליו סיפורי נפלאות עד כדי דמוניזציה.

בארצות הצפון תפס הדוב את מקומו של האריה כמלך החיות, והוא משמש כסמלה הלאומי של רוסיה. במרכז אירופה הוא מסמל כוח ומלחמה.שינת הדוב בחורף ושיבתו סימנה תחזית למזג-האוויר. יחד עם זאת, בגלל שנת-החורף שלו ויקיצתו באביב הוא מסמל תחייה.[23] בתרבות המערבית נתפס הדוב בעיקר ככבד, מגושם ומאיים.

במאה העשרים הפכו בתרבות הדוברת אנגלית את הדוב לחיית מחמד וצעצוע: פו-הדוב וטדי-בר. הקישור בין הדוב והשינה הוא טבעי, וכך הוא נכנס למיטה כצעצוע הישן עם הילד.

הסמל של הדוב במקורות היהודיים:

במקורות היהודיים הדוב הוא סמל לטורף, פראי, רשע, מאיים ומפחיד:

כאשר אלישע הולך לבית-אל יוצאים נערים קטנים מן העיר ולועגים לו שיסתלק מן העיר כיוון שהוא קרח. אלישע מקלל אותם, ומיד קללתו מתקיימת: "ותצאנה שתיים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים"[24]. הדוב מוצג כאן כטורף דמוני הנוקם את נקמת הנביא ולוחם את מלחמתו עד כדי אבוד פרופורציה.

במקרה אחר מוזכר הדוב בנבואת עמוס, החוזה שואה ופורענות נוראה לעם ולארץ כתגמול על עיוות המשפט ועושק הדלים. הנביא לועג לאלה המתאווים ליום ה' בחושבם שיהיה יום שמחה לישראל. עמוס מתאר את יום ה' כיום חושך ומדמה אותו למצב בו אין מפלט: "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב, ובא הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש"[25]. הדוב מסמל בטקסט זה את השואה והפורענות שתבוא על ישראל. 

הסמל של הארנבת בתרבות המערבית:

הארנבת מהירת מרוץ מטבע ברייתה, מקפצת ומדלגת. חיי הארנבת מלאים בסכנות ורבים הרודפים וצדים אותה. היא מסמלת אדם הירא תמיד, רועד, מפחד ומשמש כטרף קל. הבריחה המתמדת מפני הציידים הופכים את חייו לעינוי מתמיד.

בפולקלור היא מסמלת את הנוכל, גונב-הדעת ואת היצור "המסדר" את כולם.

במקרא היא מוזכרת בהקשר של מאכלות אסורים: "אך את זה לא תאכלו…ואת הארנבת, כי מעלת גרה הוא, ופרסה לא הפריסה, טמאה היא לכם"[26].

מרים ילן-שטקליס הכניסה למיטת הילדה את הדוב יחד עם הארנבת. הוא חזק ואמיץ, והיא פחדנית ורועדת תמיד. בניגוד לדוב הנתפס כמגושם וכבד, היא קטנה ומלאת תנועה.יחד עם זאת, הגדי משירו של ביאליק, שהוא בעל חיים מבוית, כשר לאכילה וטהור לעלות על המזבח הומר על-ידי המשוררת בחיות בר טמאות.

בעוד שהגדי סימל את הדימוי העצמי של החברה היהודית בגולה, מיצג הדוב את הדימוי העצמי של החברה הארץ-ישראלית בתקופה שלפני קום המדינה. החברה הישראלית רצתה לברוח מהעבר היהודי שלה ולבנות לעצמה דימוי של עברי חדש ושונה: חזק, אמיץ ובטוח בעצמו. לא אדם הנקשר לקרבן ולקדושה של המזבח, אלא חיית-בר הנקשרת לשדות הארץ.

אך ילן לקחה את הדוב המאיים והטורף והפכה אותו, בעקבות הנורמה האנגלו-אמריקאית,לחיית מחמד וצעצוע ושמה לידו את הארנבת. המשוררת מעבירה מסר לנמען-ילד שכמו שהפכנו את הדוב הפראי והטורף לחיית מחמד, שישן עם הילד במיטה (שהוא בעל כוחות ריפוי, ויכולת הגנה כמישהו מאד חזק השומר על הילד), כך אנו נהפוך את החושך והפחדים לחיות מחמד, או בלשונה "להיות ילדים טובים".

במשמעות זו הקדימה ילן את זמנה, ותפיסתה מתחברת לתפיסות עכשוויות, שאינן מבקשות לגרש את הפחדים, אלא להתיידד עמם.

אך במשמעות הסמויה, בחיבור בין הדוב והארנבת היא הכניסה את המקריב והקורבן למטת הילדה. יתכן שמרים ילן-שטקליס רוצה לרמז שבצד הדימוי האידיאלי של הצבר החזק, האמיץ הבוטח בכוחו, מצוי גם פן אחר בחברה, שהוא אולי מציאותי יותר וחרד מפני כוחות האופל.  כמו-כן ניתן לראות בדוב ייצוג של החברה הארץ-ישראלית הבוטחת בעצמה והנכונה להילחם להגנתה, ואילו בארנבת את הייצוג של החברה היהודית הגלותית שבתקופת זו קמו רבים להשמידה וחייה הפכו לעינוי נורא. 

אחד המוטיבים הקבועים המופיעים בשירי הערש נקשר לאם המרדימה את בנה בשירתה, ומתארת או את מצוקותיה או את משאלותיה לגבי עתידו[27]. בשיר זה בולט היעדרה של האם. לא רק שהיא אינה משכיבה את נורית לישון, אלא כאשר נורית רוצה לגרש את החושך היא קוראה לאב ולא לאם. מהאימא היהודייה, המצפה מבנה לגדולות, בשירו של ביאליק, אנו עוברים להיעדר אם בשירה של ילן-שטקליס. במישור הקונקרטי החושך הוא היעדר אור. במקביל להיעדר האם גם האור נעדר. הגיבורה קוראת לאבא, שמבחינתה הוא כמו אלוהים. היא חושבת שהוא יכול לגרש את החושך, אבל הוא אינו שומע את הילדה, ואינו מגיע לעזור לה. במישור הסמוי ניתן לפרש שהפן הנשי והחמלה נעדרת מהתקופה בה נכתב השיר. הנמען-המבוגר יודע  שתקופת מלחמת-העולם השנייה היא אחת מהתקופות היותר חשוכות שידעה האנושות, והאלוהים, למרות התחינות הרבות לא בא להושיע, והסתיר את פניו.

בשיר אין מצליחים לגרש את החושך, ולמעשה אין התמודדות אמיתית עם הפחדים של הילדה. בעזרת מניפולציה מנסים סוכני העזר לשנות את ההתייחסות של הגיבורה לפחדים ולהציג את החושך כילד טוב.

 

נורית זרחי  –         הנמר שמתחת למיטה[28]   

           

השיר השלישי יצא לאור בשנת 1976.          בשיר זה מתוארת גיבורה שמתעוררת באמצע הלילה, ומגלה שיש לה נמר מתחת למיטה. ההורים מנסים לשכנע אותה, שיש מציאות קשה יותר בעולם והיא אמורה להירגע ולהתנחם מדבריהם. מרים רות טוענת שבשיר מצוי מאבק כפול: מאבק נגד השכנוע ההגיוני של ההורים ונגד הדמות השוכנת תחת המיטה. לדעתה, מייצג הנמר את כל הפחדים, הוא קיים לגבי הילד קיום פיזי, ואין בכוחו של הגיון המבוגרים לגרשו[29]. בנוסף, מגלה שלומית כהן-אסיף בשיר דמיון פרוע היודע לטשטש את גבולות המציאות. הדמיון הוא המשמש את המציאות והופך למציאות בפני עצמה[30].

הילדה מעלה את מצוקותיה ופחדיה ובאה חשבון עם הוריה. בתפיסת עולמם של דור ההורים לא הייתה לגיטימציה לפחד. הם רצו לחנך ילדים מצ'ואים שינצחו במלחמות ולא יפחדו. הטון של ההורים בשיר מאד קשה ולעגני, והילדה מורדת בטון זה. הגיבורה מערערת על מסגרת החינוך הנוקשה של דור ההורים והאידיאולוגיה החינוכית שדגלה בחישולם של הילדים. היעד החינוכי שלהם לא היה לגדל ילדים בעלי רגישות גבוהה, אלא ילדים מחוסנים שיוכלו להתמודד עם האתגרים הקשים שמציבה להם הארץ הזאת ועם מלחמותיה. הילדה יוצאת כנגד גישה זו, היא מודעת ומצהירה על פחדיה: יש לי פחדים ויש לי יצרים הרסניים שאיני יכולה להשתלט עליהם. אני יכולה, במקרה הטוב, להכניס אותם מתחת למיטה, אך כאשר אני ישנה לבדי, הם תמיד יצוצו. בשיר מצויים אב ואם, אך מבחינת הילדה הם אינם מסוגלים להבין דבר. המבוגרים מעבירים לילדה מסר שהחיים  קשים והעולם מדומה לג'ונגל דיס-הרמוני ומפחיד שיש בו מלחמות. הילד צריך, על פי גישתם החינוכית, להתנחם שיש קטסטרופות בעולם, ולקבל פרופורציות ביחס לקשייו ולפחדיו. דור ההורים מבקש מן הילדה להיות מבוגרת בעל-כורחה. האב אינו מנסה להסביר לילדה שבפועל אין לה נמר מתחת למיטה, אלא רק בדמיונה, וחושב שהיא תירגע אם היא תדע שקימת מציאות קשה ומפחידה יותר מאשר היא חווה.

אצל ביאליק בשיר-הערש האם מגוננת על בנה התם כגדי צח, אצל ילן האם נעדרת והאב אינו עונה, ואילו בשירה של נורית זרחי האם והאב נמצאים, אך הם מסוגלים לספק פתרונות רציונליים לבעיות רגשיות. מבחינתה הם אינם מגוננים עליה ואינם אמפטיים. מוצג נתק מוחלט בהבנה לרגשותיה ולפחדיה; הם אינם מסוגלים להבין אותה, ולהעניק לה את החום שהיא זקוקה לו, את החיבוק החם, את הנשיקה ואת התמיכה.

                   ההמרה של הגדי בנמר

בנבואת ישעיהו לאחרית הימים נזכרים הגדי והנמר והילד הקטן: "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ…ונער קטון נוהג בם"[31]. ביאליק השתמש בגדי לבן וזך והכניס אותו מתחת לעריסת התינוק. לעומתו, אצל זרחי נעלם הגדי והיא הכניסה מתחת למיטת הילדה את הנמר[32]. בשיר של נורית זרחי, לא הפכו את הנמר לצעצוע, כמו אצל מרים ילן-שטקליס, אלא במציאות של הילדה יש חיית-טרף מתחת למיטה. הילד בשנות השבעים כבר אינו מוצג כתמים. הוא אינו מוכן שיעבדו עליו, ויעשו עליו מניפולציות. הוא חש צורך לפרוק את מצב האלם והשתיקה, הוא מביע את מועקותיו בגלוי ואינו מוכן להיכנע לקול הסמכות, בעיקר בכל הנוגע לעולמו הרגשי. הילדה בשיר מבטאת דרך חשיבה שונה, וצורת הסתכלות אחרת וביקורתית.

                   הסמל של הנמר בתרבות המערבית:

הנמר הוא חית-טרף זריזה וגמישה, האורבת לטרפה בערמומיות ובהתמדה, ובאופן מסורתי מתחרה עם האריה על התואר: מלך החיות. הנמר מסמל אומץ, כוח רב, אכזריות ופראות רבה. באופן מסורתי הוא נקשר גם לאצילות, למלכות, ובעיקר ליכולת להלחם. זהו יצור בעל חושים מאד חדים, לכן הוא מסמל חושניות ורגישות. יחד עם זאת הוא מסמל דחפים לא מרוסנים. על-פי האמונה העממית נחשבת אכילת בשר הנמר כמעניקה און מיני ומעוררת תאווה מינית, אך אסור לתת אותו לנשים פן תהיינה חזקות מדי בעיקר בתודעה וברוח.[33] משפחת החתוליים, שהנמר משתייך אליהם, מסמלת את היצור הקפריזי והאגואיסטי שאינו מתחשב באחרים, הם אינדיבידואליסטים, אוהבי חופש ואינם סובלים פיקוח והגבלות.

הסמל של הנמר בתרבות היהודית:

בנוסף לנבואת ישעיהו שהוזכרה לעיל בה משמש הנמר סמל לטורף אכזרי, נקשר הנמר במשנה לעוז ולחוסן נפשי: "יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר"[34], והפרוש המסורתי לדבריו אינו מתייחס לעוז פיזי אלא: הוי עז כנמר ולא תתבייש לשאול מרבך מה שלא הבנת.

הנמר ומה שהוא מסמל מטונימי לילדה:

מצד אחד מסמל הנמר אמנם את החרדות והפחדים של הילדה, אך מצד שני הוא מבטא את דחפיה הבלתי-נשלטים ואת היצרים שהיא אינה יכולה לרסן. יחד עם זאת, מסמל הנמר את הצד האצילי באישיותה, את חושניותה ורגישותה. כמו כן, כמו בפרוש על דברי יהודה בן תימא במשנה, מתוארת הגיבורה כבעלת תעוזה לעמוד על שלה, והיא אינה מתביישת להעמיד סימני שאלה מול ההיגיון של דור ההורים. מפן נוסף, כל זווית הראייה שלה היא אינדיבידואלית, בשונה מהתייחסות האם בשירו של ביאליק הנקשרת לאידיאלים לאומיים וחברתיים. לגישה זו יש ביטוי גם בבחירת דמות הדובר. בשירו של ביאליק דמות הדובר היא אם המשכיבה את תינוקה בעריסתו, ובמקום לספר על מצוקותיה היא מציגה את משאלותיה הכמוסות. בשיר של ילן הדובר הוא דובר חיצוני, הנמצא בחדרה של נורית. הבחירה בדובר חיצוני מרחיקה את האפשרות לדון בפחדים ובמועקות באופן נוקב ומפורט. לעומת-זאת, הדובר בשירה של נורית זרחי הוא דובר-ילד(ה) בגוף ראשון. לכן היא אינה יכולה לספר על המצוקות או המשאלות של ההורים, אלא לבטא את חוויותיה שלה.

בדומה לילן שהכניסה לחדר הילדה חיות-בר טמאות, בחרה גם נורית זרחי בחית-בר טמאה, בניגוד לביאליק שבחר בבעל-חיים מבוית וטהור. כאשר יש דיון במדרש מדוע אסור להעלות לקרבן בעלי חיים מן הטורפים נאמר[35]: "ישראל נרדפים מפני האומות ובחר הקב"ה בישראל…אף בקורבנות כך. אמר הקב"ה: שור נרדף מפני ארי, עז נרדף מפני נמר, כבש מפני זאב, לא תקריבו לפני מן הרודפים, אלא מן הנרדפים" כגון שה וגדי. המדרש יוצר את הדימוי של עם-ישראל כקרבן טהור על לא עוול בכפו, ומקשר אותו לגדי העולה לעולה. החברה היהודית בגולה תפסה את עצמה כקרבן הנרדף על ידי הגויים על לא עוול בכפו, והגדי שימש לה דימוי וסמל מרכזי .

אך במציאות של הארץ בשנת 1976 החברה הישראלית שינתה את פניה והפכה מקורבן למקריב. הדימוי של הגדי כבר אינו מתאים לה, בעיקר למול תחושת הכוח והביטחון בעוצמה הצבאית. הדימוי של הנמר מתאים הרבה יותר למציאות זו, והוא מבטא את החוזק והעוצמה, יחד עם תחושת אצילות ודימוי של עם מיוחד ומוכשר.

כמו כן, מחברה המזוהה עם בעל-חיים עדרי כמו הגדי, הפכנו לחברה המזוהה עם בעל-חיים החי בגפו כמו הנמר. ערכי הקולקטיביזם, האידיאלים הלאומיים, ההתחשבות באחר והעזרה ההדדית, שנחשבו לערכים עליונים, נזנחים, בהשפעת זרמים פסיכו-לוגיסטיים, ומפנים את מקומם לערכים המדגישים אינדיבידואליות, מימוש עצמי, רגישות וערעור על מוסכמות וסמכות. יחד עם זאת, המהפך מקורבן למקריב אינו מתקבל בשלוות נפש, גורם לחוסר מנוחה, ואינו מאפשר לנו "לישון טוב בלילה".

          שלומית כהן-אסיף  –        "אני לא פוחד שהזאב"[36]           1989

בשיר זה מתואר ילד שנמצא במיטתו לבד, וצריך להתמודד עם החושך המפחיד אותו. לא רק שבתקופה זו יש לגיטימציה לדבר על הפחדים ולהעלות אותם, הילד בשיר זה הרבה יותר מתוחכם. הוא אינו פוחד מן הזאב, או מן הדרקון, או מן המפלצת היכולים לפגוע בו ולהתנפל עליו, כי הוא מבין שהם רחוקים, ואינם יכולים לחדור לחדרו. אך הוא ירא ממה שקרוב אליו ונוגע בו. כיוון שהחושך ממלא את כל החדר, הוא נכנס גם למיטת הילד, והוא מדמה אותו ליצור גדול שבולע אותו ומעלים אותו. מבחינה קונקרטית בחשכה מוחלטת הילד אינו רואה את עצמו, ולכן הטענה שלו הגיונית מבחינתו: "והחושך …בולע אותי ואינני".

הילד מודע לקיומם של בעלי חיים מסוכנים ולסיפורים על דרקונים ומפלצות. אך הם שייכים למציאות אחרת וחיצונית: ליער, לנהר ולהר.  אבל הוא צריך להתמודד עם המציאות הפנימית, עם מה שנמצא בבית, כאן ועכשיו. התרבות ניסתה להכניס את בעלי החיים הללו לחדר של הילד, אך הוא יודע שהם רחוקים. הוא אינו מערבב בין דמיון למציאות, ואינו מוצא בדמיון מפלט. הגיבור בשיר של שלומית כהן-אסיף איבד את תום הילדות וחושב בהיגיון של מבוגר. הסמלים והמניפולציות שעטפו בעבר את הילד כבר אין בהם שימוש, ההגנות שלו נפלו והוא נשאר חשוף ופגיע בבטן הרכה שלו. הוא חשוף לחלוטין, מוצג לפנינו במערומיו ואין מי שיגן עליו מפני מועקותיו ופחדיו. בניגוד לשלושת השירים הקודמים בהם מצויה דמות הורית, נעלמו ההורים בשיר זה, והילד מצוי בבדידות המותירה אותו באימה משתקת ובפחד הקמאי מפני המות, או כפי שהוא בא לידי ביטוי בדברי הילד, במהפך מיש לאין. הן בשיר של ביאליק והן בשיר של ילן מצויות נקודות אור או בדמות הגדי הלבן כשלג, או בדמותה של זהבה. לעומת זאת, אין נקודת אור בחושך הזה בשירה של כהן-אסיף.

השוואה של ההיבט הלשוני האמוטיבי

בדיקה של התארים, הפעלים ושמות-העצם שמשתמש בהם ביאליק מלמדת שרובם המכריע מתייחסים לתחום האמוטיבי החיובי. כגון: בני הרך, גדי כשלג זך, טובים ומתוקים, כים עמוקים, מפז יקרים, שקדים, צימוקים, תמרים, חרובים, ספרים, יחכם, יכתוב, יגדל, יאריך ימים, כשר, תמים[37].  אצל ילן רוב התארים, הפעלים והשמות בהם היא משתמשת מתייחסים לתחום האמוטיבי החיובי והניטרלי, אך במקביל מצויה עליה בתיבות המתייחסות לתחום האמוטיבי השלילי כגון: ילד רע, בוא מהר, גרש, מפריע, צללים וחושך.[38]. אצל זרחי מתהפכת המגמה ורוב התארים, הפעלים ושמות העצם בהם היא משתמשת מתייחסים לתחום אמוטיבי שלילי. כגון: דבר רע, מכה, דקירה, חיילים, מלחמה, נמר, ג'ונג'ל, נפצעים, מפחיד יותר ושני מהר[39]. יש לציין שהקריאה של נורית לאביה: "בוא מהר" בשיר של ילן, הפכה בשירה של זרחי לצווי של ההורים: "שני מהר". ואצל שלומית כהן-אסיף הרוב המכריע של התארים, הפעלים ושמות-העצם בהם היא משתמשת מתייחס לתחום אמוטיבי שלילי. כגון: לבד, החושך גדול ממני, יריח, יגרד, יתפוס, תתנפל, בולע, אינני, זאב, דרקון ומפלצת[40].

ככל שהחברה היהודית מזדהה עם בעל-חיים בדומה לגדי הקטן והחלש המשמש כקורבן ומסמל את התום והטוהר, היא עוטפת את עצמה במשאלות כמוסות לעתיד טוב יותר, שמשמשות לה כקרן אור לעתיד. ככל שהחברה, שהפכה מיהודית לישראלית, סומכת יותר על כוחה הפיזי ועוצמתה הצבאית, ומזדהה עם חיות-בר אכזריות, המועקה קשה יותר והאינדיבידואום חש פחות מוגן ויותר חשוף ופגיע. למנגנוני ההגנה, שהוסרו בהשפעת הזרמים הפסיכו-אנליטיים, נראה שלא נמצא עדין תחליף.

לסכום:

במאמר זה הראיתי כיצד משקפים בעלי החיים המוכנסים למיטתו או לחדרו של הילד הרך את הדימוי של החברה היהודית או הישראלית ואת המהפך המתרחש בו בהיבט דיאכרוני. החל בגדי בדור "התחייה" בשירו של ביאליק המיצג דימוי חברתי של היהודי כקורבן הנרדף, התמים והטהור, הנקשר לציון וקשור לקהילה. בדור השני בשירה של מרים ילן-שטקליס, בתקופת הישוב העברי ומלחמת העולם השנייה, מוחלף הגדי בדוב ובארנבת שהפכו לצעצועים במיטת הילדה. מצד אחד מיצג הדוב את הדימוי החברתי של העברי החדש כחזק ואמיץ המוכן להילחם בנחישות, ואינו תופס את עצמו כקרבן ואינו נקשר לקדושה של המזבח. מצד שני מייצגת הארנבת את הדימוי של החברה היהודית בתקופה זו שחייה מלאים בסכנות, וכוחות אופל רודפים וצדים אותה. בדור השלישי בשנות השבעים, לאחר מלחמת יום כיפור בשירה של נורית זרחי, מומר הגדי בנמר שמצוי מתחת למיטת הילדה. הדימוי של החברה היהודית הוחלף בדימוי של החברה הישראלית ומקורבן הפכנו למקריב. הנמר מייצג דימוי של חברה שמייחסת חשיבות רבה לכוחה הפיזי, ומוכנה להילחם ולטרוף את הקמים עליה. יחד עם זאת הוא מייצג חברה שהערך של התחשבות בזולת אינו עומד בראש מעייניה, חברה אינדיבידואליסטית, אוהבת חופש שמוכנה לעקוף הגבלות ופיקוח. הקשר לציונות, לקדושת המזבח היהודית ולערכי קולקטיביזם וקהילתיות גם הוא נפרם. בדור הרביעי בסוף שנות השמונים בשירה של שלומית כהן-אסיף הופכת החברה הישראלית לחברה אוניברסלית , שהתפרקה מסמליה. היא מוצגת במערומיה ואין מי שיגאל אותה מהחושך הזה.  

 

©

כל הזכויות שמורות 2009

ביבליוגרפיה

מחקרים:

אלמוג גאולה (1994). תפיסות עולם וגישות חינוכיות ביצירתה של מרים ילן-שטקליס לילדים. ירושלים: אוני' י-ם. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה

ברוך מירי (1985). "נומי, נומי בובתי" סוגיות וסוגים בשירת ילדים ת"א: משרד-הביטחון

ברוך מירי (1991). "מי מרדים את מי" ילד אז ילד עכשיו – עיון משווה בספרות ילדים ת"א: ספרית-פועלים

גפן מנשה (1986). מתחת לעריסה עומדת גדייה ת"א: ספריית פועלים

כהן-אסיף שלומית (1977). "אור השמש בצלחת המרק" אורים להורים כרך כ"ה

נוי דב (1979). מילוא 21.5.1979

רגב מנחם (תשל"ג). "שירי ערש" הד הגן ת"א: הסתדות המורים בישראל המחלקה לגננות

רות מרים (1977). הד הגן כרך מ"ב ת"א: הסתדרות המורים והגננות.

רז הרצליה (1984). "שירי ערש כביטוי לאחדות העם" מחקרים בספרות ילדים ירושלים: אוצר המורה

הרצליה רז (תשל"ד). "על שירי ערש" הד הגן ת"א: הסתדרות המורים

Bruce- Mitford Miranda (1996). The Illustrated Book of Signs and Symbols

London: Dorling

 

Funk & Wagnalls (1949). Standard Dictionary of Folklore, Mythology and

         Legend, New York: Wagnalls& Funk

Jones Alison (1995). Larousse Dictionary of World Folklore N.Y: Larousse

מקורות:

ביאליק חיים נחמן (תשל"א). [1904]. "שיר ערש" שירים ופזמונות לילדים ת"א: דביר

זרחי נורית (1976). "הנמר שמתחת למיטה" הנמר שמתחת למיטה ת"א: מסדה

כהן אסיף שלומית (1989). "אני לא פוחד שהזאב" מוכר העננים ת"א: ספרית-פועלים

עגנון שמואל יוסף (תשכ"ז)[1925). "מעשה העז" אלו ואלו ת"א: שוקן

עמנואל הרוסי (תשמ"ד).[תרצ"א] "שכב בני, שכב במנוחה" שיר לאלף עריסות הקיבוץ המאוחד

שטקליס מרים (תרצ"ט). "עיפה בובה זהבה…" אצו רצו גמדים – שירים לפעוטות ת"א: דביר. ציורים: בינה גבירץ.

The Evening is Coming” Songs From Yesterday Lyrics. Silver-moon production lullabysongs.net

 

נספחים:

"שיר ערש"        – חיים נחמן ביאליק                                1904

תחת ערש בני הרך

 עומד גדי , כשלג זך.

הגדי הלך למקום סחורה,

ובני יגלה למקום תורה;

הגדי יביא שקדים וצימוקים,

ובני יביא הלכות ופסוקים;

הגדי יביא תמרים וחרובים,

ובני יביא מעשים טובים.

טובים ומתוקים חרובים וצימוקים –

דברי תורה מהם מתוקים;

דברי תורה כים עמוקים,

דברי תורה מפז יקרים;

יחכם בני ויכתוב ספרים.

יגדל שמו ויאריך ימים

ויהיה יהודי כשר ותמים.

 

2 .  "עיפה בובה זהבה…" – מרים ילן שטקליס                           1939

עיפה בובה זהבה,                          אך לפתע קמה נורית,

ועיף מאד הדוב.                            אבא, אבא, היא קוראה:

הצללים לחדר באו…                      בוא מהר, גרש החושך,

לוחשים לי לילה טוב…                             הוא מפריע, ילד רע!

 

במיטה שוכבת נורית,                     צחקה בובה זהבה,

על ידה יושב דובון,                        וצחק מאד הדוב –

וכדור, וגם ארנבת,                        למה לגרש החושך?

וכולם רוצים לישון.                       והרי הוא ילד טוב…

 

3. "הנמר שמתחת למיטה" – נורית זרחי                    1976

 

כשקורה לי דבר רע,                       ואם הם יוצאים לסרט

למשל, מכה או דקירה,                    ולא מוצאים לי שומר,

אז אמא אומרת:                            הם אומרים: "כשישנים לא פוחדים,

"ומה,                                         'שני מהר".

וחיילים לא נפצעים במלחמה?"

 

וכשאני מתעוררת באמצע הלילה       ואני יודעת שזה נכון

כי תחת המיטה יש לי נמר,               מה שאמא אומרת, מה שאבא אומר,

אז אבא אומר:                               אבל איך זה יכול לעזור

"ובג'ונגל לא מפחיד יותר?"             כשמתחת למיטה

–                                                יש לי נמר.

 

4. "אני לא פוחד שהזאב" – שלומית כהן-אסיף 1989

 

אני לא פוחד שהזאב                       אני לא פוחד שהמפלצת

יריח אותי                                    תתנפל עלי ותקפוץ.

ויגרד את אפו.                               היא בהר ואני בבית

הזאב ביער ואני בבית                     פה.

פה.

 

אני לא פוחד שהדרקון                     אבל החושך פה,

יתפוס אותי בכפו.                          ואני לבד פה,

הדרקון בנהר ואני בבית                  והחושך גדול ממני,

–                                                  בולע אותי ואינני.

 

©

כל הזכויות שמורות

הערות:

[1]  רגב מנחם (תשל"ג). "שירי ערש" הד הגן ת"א: הסתדות המורים בישראל המחלקה לגננות עמ' 211

[2]  תרגום חופשי מרוסית.

[3]  עמנואל הרוסי (תשמ"ד).[תרצ"א] "שכב בני, שכב במנוחה" שיר לאלף עריסות הקיבוץ המאוחד עמ' 46

[4] “The Evening is Coming” Songs From Yesterday Lyrics. Silver-moon production lullabysongs.net

[5]  ביאליק חיים נחמן (תשל"א). [1904]. "שיר ערש" שירים ופזמונות לילדים ת"א: דביר עמ' פ"ג.

[6]  נוי דב (1979). מילוא 21.5.1979

[7]  רז הרצליה (1984). "שירי ערש כביטוי לאחדות העם" מחקרים בספרות ילדים ירושלים: אוצר המורה עמ' 38.

[8]  גפן מנשה (1986). מתחת לעריסה עומדת גדייה ת"א: ספריית פועלים עמ' 12-15.

[9] Funk & Wagnalls (1949). Standard Dictionary of Folklore, Mythology and

         Legend, New York: Wagnalls& Funk. Pp. 456.

Jones Alison (1995). Larousse Dictionary of World Folklore N.Y: Larousse. Pp. 204.

 

[10]  בראשית כ"ז 9

[11]  שם. כ"ה 27

[12]  שם. ל"ז 31-33.

[13]  שם. ל"ח 17.

[14]  ישעיהו י"א 6.

[15]  ברוך מירי (1991). "מי מרדים את מי" ילד אז ילד עכשיו – עיון משווה בספרות ילדים ת"א: ספרית-פועלים עמ' 47.

[16]  הרצליה רז (תשל"ד). "על שירי ערש" הד הגן ת"א: הסתדרות המורים עמ' 443 – 445.

[17]  עגנון שמואל יוסף (תשכ"ז)[1925). "מעשה העז" אלו ואלו ת"א: שוקן עמ' שע"ג –  שע"ה.

[18]  Jones Alison (1995). Larousse Dictionary of World Folklore N.Y: Larousse. Pp. 204.

השטן מתואר לעתים קרובות כבעל קרניים ופרסות תיש.

[19]  שטקליס מרים (תרצ"ט). "עיפה בובה זהבה…" אצו רצו גמדים – שירים לפעוטות ת"א: דביר. ציורים: בינה גבירץ.

[20]  אלמוג גאולה (1994). תפיסות עולם וגישות חינוכיות ביצירתה של מרים ילן-שטקליס לילדים. ירושלים: אוני' י-ם. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה  עמ' 100-110.

[21]  הדובר בשיר הוא דובר חיצוני. אך כיוון שהוא אומר ש: "הצללים… לוחשים לי לילה טוב" ניתן להסיק שגם הוא נמצא בחדר של נורית.

[22]  ברוך מירי (1991). "מי מרדים את מי" ילד אז ילד עכשיו – עיון משווה בספרות ילדים ת"א: ספרית-פועלים עמ' 57.

[23] Jones Alison (1995). Larousse Dictionary of World Folklore N.Y: Larousse. Pp    55.

Funk & Wagnalls (1949). Standard Dictionary of Folklore, Mythology and

         Legend, New York: Wagnalls& Funk. Pp. 124-126.

Bruce- Mitford Miranda (1996). The Illustrated Book of Signs and Symbols

London: Dorling.  Pp. 63.

[24]  מלכים ב' ב' 24

[25]  עמוס ה' 19

[26] ויקרא פרק י"א פסוקים 4-6.

[27]  ברוך מירי (1985). "נומי, נומי בובתי" סוגיות וסוגים בשירת ילדים ת"א: משרד-הביטחון עמ' 16-17.

[28]  זרחי נורית (1976). "הנמר שמתחת למיטה" הנמר שמתחת למיטה ת"א: מסדה עמ' 10 ציר: אבנר כץ.

[29]  רות מרים (1977). הד הגן כרך מ"ב עמ' 130-132 ת"א: הסתדרות המורים והגננות.

[30]  כהן-אסיף שלומית (1977). "אור השמש בצלחת המרק" אורים להורים כרך כ"ה חוברת 2 עמ' 25

[31]  ישעיהו פרק י"א פסוק 6

[32]  את הנמר הזה היא תהפוך לילד בספרה: נמר בפיז'מה של זהב.

[33] Jones Alison (1995). Larousse Dictionary of World Folklore N.Y: Larousse. Pp    422.

Funk & Wagnalls (1949). Standard Dictionary of Folklore, Mythology and

         Legend, New York: Wagnalls& Funk. Pp. 1113.

Bruce- Mitford Miranda (1996). The Illustrated Book of Signs and Symbols  London: Dorling

113. 62, 113.

 

 [34]  אבות פרק ה' משנה כ'

[35]  ויקרא רבה פרשה כ"ז סימן ה'

[36]  כהן אסיף שלומית (1989). "אני לא פוחד שהזאב" מוכר העננים ת"א: ספרית-פועלים עמ' 21.

[37]  סה"כ 30 תיבות: מתוכן 23 מתייחסות לתחום אמוטיבי חיובי, 6 ניטרליות ואחת אמוטיבית שלילית.רק פועל אחד מתייחס לתחום האמוטיבי השלילי: 'יגלה'. יעל נוב רואה בשימוש זה ביקורת סמויה על הלמדנות המסורתית.

ראה: נוב יעל (1995). "על שלושה שירי ערש של ביאליק" מעגלי קריאה חיפה: אוני' חיפה עמ' 45-51.

[38]  סה"כ 30 תיבות: מתוכן 12 מתייחסות לתחום אמוטיבי חיובי, 12 ניטרליות ו – 6 מתייחסות לתחום אמוטיבי שלילי.

[39]   סה"כ 29 תיבות מתוכן 15 מתייחסות לתחום אמוטיבי שלילי, 11 ניטרליות ו-3 לתחום אמוטיבי חיובי.

[40]   סה"כ 26 תיבות מתוכן 17 מתייחסות לתחום אמוטיבי שלילי ו- 9 ניטרליות.