למרות שאסופת המעשיות של האחים גרים (1857-1812) אינה אסופת המעשיות העממיות הראשונה שפורסמה, וקדמו לה מספר אסופות ומעשיות בודדות שיצאו לאור מאות שנים לפניה בתרבות המערב באיטלקית, בצרפתית, בגרמנית, ביידיש ועוד, לית מאן דפליג שמעשיות אלה זכו להצלחה חסרת תקדים בספרות הילדים העולמית, הן תורגמו ועובדו למאות לשונות, ומוסיפות להופיע במהדורות ובתרגומים חדשים עד עצם היום הזה.
במשך השנים השתרש כעין "מיתוס" לפיו נדדו האחים גרים ברחבי גרמניה ורשמו בדייקנות מפי הכפריות את המעשיות העממיות, שעברו מדור לדור ופרסמו אותן כנתינתן וכמסירתן. החוקרים היינץ רלקה (Rölleke Heinz) ובעיקר ג'ון אליס (Ellis John)שבא אחריו שברו "מיתוס" זה, באמצעות השוואת נוסחים בין שבע המהדורות שהוציאו האחים גרים לאור, ובין חלק מכתב היד של האסופה כפי שנרשמה במקור, והוכיחו שהאחים גרים עיבדו את הטקסטים האותנטיים, שיכתבו אותם והכניסו בהם שינויים[1].
למרות שהמהדורה הראשונה בגרמנית יצאה לאור ב- 1812 , לא תורגמו המעשיות לעברית, אלא כשמונים וחמש שנים לאחר יציאתן לאור בגרמנית. התרגום הראשון לעברית הינו של שלמה ברמן משנת 1897[2].
שתי תפיסות מנוגדות עמדו בבסיס עמדת המוצא של מחוללי התנועה הלאומית הציונית; תפיסה אחת דגלה ברצון ליצור תרבות עברית ארץ-ישראלית חדשה שאינה קשורה לכל מה שסימן את הגלות והגלותיות, ובהכרה שהיצירה הזו תתאפשר באמצעות חינוכו של אדם חדש בעל זהות ישראלית חדשה. התפיסה השנייה, שהובילוה אחד-העם וביאליק, יצאה מעמדת מוצא שאי אפשר ולא נכון לנתק את התרבות העברית ממקורותיה, ושיש צורך ליצור את הזיקה והרצף בין התרבות העברית המתחדשת ובין התרבות היהודית בת אלפי השנים, תוך שימוש בכלים החדשים שנתנה להם התרבות המערבית המודרנית. גם הם רצו לגבש זהות חדשה, אך לדעתם, היא חייבת הייתה להיות בנויה על נכסי התרבות של העבר. הם ביקשו לתת פרשנות מחודשת ליהדות, המרעננת את הישן ומתאימה אותו לחיים המודרניים, תוך הדגשת הערכים ההומניסטיים שהנחילה היהדות לתרבות המערבית. הם הבינו שללא הזיקה למקורות היהודיים לא נוכל להצדיק לעצמנו את קיומנו בארץ, ובלעדיה יהיה הסיפור הישראלי מסכה ריקה מתוכן, או מעטפה ריקה של בית העומד ללא בסיס ויסודות.
נושא גיבוש הזהות היהודית המודרנית, העסיק את התנועה הציונית מראשיתה וממשיך להעסיק אותה עד ימינו. המעבדים בדור "התחייה" הלכו בעקבות הרומנטיקנים ומחוללי התנועה הלאומית הגרמנית במאה התשע-עשרה, ופנו אל המעשיות מתוך מטרה לגבש זהות לאומית יהודית חדשה. האינטלקטואלים היהודים ששאפו לגבש זהות יהודית חדשה, לא יכלו לעורר עניין במורשת היהודית המסורתית הרבנית שאותה הם חפצו לשנות, ומנגד הם התמודדו עם תרבות המערב הדומיננטית שאיימה לבלוע את היהדות. בניסיון נואש שלא לאבד את הצלם היהודי המיוחד, הם פנו מחד גיסא לאוצרות התרבות ולמורשת היהודית מן העבר הרחוק שנזנחה ע"י היהדות הרבנית, קרי: התנ"ך והאגדה, ומאידך גיסא הם ניסו להעניק למהות היהודית משמעות ופשר במונחים של התרבות המודרנית המנצחת. האינטלקטואלים היהודים החל משלהי המאה התשע-עשרה הבינו שבתשובה לבעיה זו נעוצה ההצלחה או הכישלון של המפעל הציוני ותחיית התרבות העברית. על-פי תפיסתם מהווה החיבור הבין-תרבותי מפתח בלעדי שיאפשר את הצמיחה וההתחדשות והמהפך של דמות היהודי החדש, שיגרור עמו את שאר המהפכים ויבטיח את הצלחתם. הם רצו להשפיע ולשנות עמדות בחברה היהודית, אך גרסו שהטפה ישירה בלבד לקהל יעד של דור ההורים לא תהיה יעילה, וחשבו שיצליחו לעורר את השינוי בדור הבנים ולכן פנו לספרות ילדים בכלל ולעיבוד מעשיות האחים גרים בפרט. האמונה בכוחה הסוגסטיבי של ספרות הילדים הייתה בלתי מסויגת, והם האמינו שהם יוכלו להעביר באמצעותה את המסרים החשובים להם. אחת הדרכים של ניסיון זה באה לידי ביטוי בשימוש שערכו המעבדים במעשיות האחים גרים, שנחשבו כבר לקלאסיקה בתקופה הנדונה, תוך שהם נותנים להן פרשנות לאומית יהודית.
כל המעבדים של המעשיות בתקופת דור "התחייה"[3] היו נאמנים לנורמה והכריעו אפריורי לעבד את המעשיות ולא לתרגמן, כי ייהוד החומר היה חשוב בעיניהם יותר מן הנאמנות למקור. עיבוד המעשיות ביטא את אידיאל הסינתזה והמחישו. להשגת מטרה זו הם שינו את שמות הגיבורים ואת שמות המעשיות שבפרוטו-טקסט וקישרו אותם לשמות מהתרבות היהודית כולל הספרות העברית החדשה. לדוגמה שמה של' Aschenputtel' (סינדרלה) שונה ע"י פרישמן ל – 'לא-רוחמה' וע"י כך קושרה המעשייה הזו לנבואת הושע (הושע פרק א') ולשירו של יל"ג "אחותי רוחמה"[4]. בהמרה זו הוא הפך את גיבורת המעשייה לסמל לעם ישראל והעלה את השאלה בדבר הפתרון לבעיית הלאומיות היהודית. המעבדים לקחו את הסמלים הגרמניים המצויים במעשיות ויצקו לתוכם תכנים וסמלים יהודיים, ובנוסף שתלו בעיבודים אלוזיות מהתרבות היהודית ובכך הראו מה כוונתם בנושא השילוב הבין-תרבותי ומהי הסינתזה הרצויה מבחינתם. החיבור בין החומר הגרמני ובין חומרים המצויים בתרבות היהודית ובמקורותיה וקישורם למעשיות מאפשר פרשנות חדשה ומאיר אותן באור נוסף. יחד עם זאת, הפכו האלוזיות הללו את הטקסט המעובד לטקסט רב-אנפין, כי הן מאפשרות לפרש את הטקסטים, בנוסף לפירושים הפסיכולוגיים, חברתיים וספרותיים של הפרוטו-טקסט, פירוש לאומי עברי, מאזכרות נושאים אקטואליים לתקופתם ולעתים אף מבליעות באופן סמוי היבטים אישיים. לצורך עריכת הסינתזה לא נרתעו המעבדים לחבר בין חומרים שעל פניו נראה שאין ביניהם קשר, ולוותר על סמלים היוצרים רב-משמעות בפענוח המישור הסמוי של הטקסט. כמו כן הם איבדו, לעתים, בהמרות הללו את הזיקה של הסמל בפרוטו-טקסט[5] לסמליו התרבותיים, אך הן שרתו את מטרותיהם. המעבדים ויתרו, לעתים, על הסמלים של התרבות המערבית, כיוון שהיה חשוב להם יותר לחבר את המעשייה למוטיבים הקשורים ליישות ההיסטורית של הלאום היהודי ולהמשכיותו, לשיבת העם לארצו ולאוטופיה של מלכות בית דוד בציון. באמצעות העיבוד קישרו המעבדים את קהל היעד לגיבורי המעשייה ולגיבורים הקדומים של התרבות העברית, ויצרו את ההמשכיות בין העבר הרחוק ובין ההווה בדורם. ההכרעה אפריורי בנושא הסינתזה פגעה, לעתים, בשמירה על רוח המקור של המעשייה ולעתים מאירות ההמרות באור שונה ואף מנוגד את המגמה המובלעת בטקסט.
מיתוסים ממקורות יווניים, רומיים וגרמניים חדרו למעשיות הגרמניות, ולעתים הולבשה עליהן סימבוליקה נוצרית, או שהחדירו אלוזיות מהתרבות הנוצרית לטקסטים העממיים, כאשר בחלק מן המקרים היחס למיתוסים ולאלוזיות הללו הוא באמצעות שבירת קונבנציות. מעבדי המעשיות לעברית בדור "התחייה" המירו את המיתוסים והסימבוליקה הנוצרית בסימבוליקה יהודית, שבהרבה מקרים מתקשרת לעמדת הנרדפות וחווית הקורבן היהודית, לתהליך התחייה וקשורה לגאולה הלאומית העברית.
ההכרעה אפריורי של המעבדים שלא להפגיש את הנמען העברי עם דמויות נוצריות או פגניות, גררה בעקבותיה ניסיונות למצוא להן תחליפים במקורות היהודיים בכל מחיר, גם אם בתרבות היהודית לא היו מקבילות לדמויות הללו. לצורך כך הם היו מוכנים להמיר דמויות נקביות בדמויות זכריות, ולשנות בכך את מהות הקונפליקטים המוצגים במעשייה, ובמקרים רבים להפוך את התרגום למאולץ.
כאשר מופיעים בפרוטו-טקסט אלמנטים מעולם החי והצומח שאינם גדלים בארץ ישראל ואינם מופיעים בתנ"ך, לא השתמשו המעבדים בשם המדעי-בוטאני שלהם, וכן לא השאירו אותם בשמם הגרמני, אלא המירו אותם לצמחים הגדלים בא"י ונזכרו במקורות היהודיים. לעתים, הם לא התחייבו להמיר בהכרח למקבילה הקרובה ביותר, אלא חיפשו את החיבור בין מושא ההמרה, למושא המתקשר בתרבות היהודית לנושא המעשייה, ובכך הסבה ההמרה את תשומת הלב להדגשים אחרים המצויים במעשייה. במקרים אחרים, לא התקשר בהכרח החיבור בין החי או הצומח האירופאי ובין החי או הצומח השייך לקנייני האומה ומופיע בתנ"ך או בתרבות היהודית לתימות במעשייה, והוא מעיד שההכרעה אפריורי בנושא זה הייתה חשובה יותר מהדיוק האמנותי.
אחת המטרות של המעבדים, שקבעו את הנורמה, בפנייה לספרות הילדים בכלל ולמעשיות גרים בפרט הייתה לפתח קהל קוראים רחב לספרות העברית. לצורך מימוש מטרה זו הם פעלו בכמה חזיתות, כמו אנשי פרסומת יעילים המפרסמים מוצר במספר דרכים ומידיות. לכן, בנוסף לכתיבה הספרותית לקהל היעד המבוגר, הם הבינו שעליהם לפנות אל קהל הילדים והנוער, כדי להתחיל את החינוך הספרותי כבר מההתחלה, והאמינו שדווקא בקהל זה טמונה האפשרות לשינוי. מטרתם הייתה לחנך נמען-ילד שיקרא את הטקסט קריאה משמעותית וידע לממש אותו. הסמלים המצויים במעשיות, ובעיקר סמלי המפתח הספרותיים שבאמצעותם ניתן לפענח את הקוד הסמוי של המעשיות, הם סמלים אוניברסליים העומדים בבסיסה של הספרות המערבית ותרבותה. למעבדים שרצו להנחיל את תרבות המערב וספרותה לדור הצעיר, ולחנכם להיות קוראי ספרות נוח היה להתחיל עם המעשיות הגרמניות, כדי שהקוראים הצעירים יהיו אמונים על הסמלים ויתוודעו אליהם. הם ראו במעשיות את התשתית והבסיס להבנה ספרותית ואת האמצעי ליצירת מכנה משותף ספרותי. מטרתם הייתה לחשוף את הנמען-ילד לספרות טובה המפתחת את הדמיון ומעוררת את הרגש בצד היכולת לפענח סמלים. בשלב הבא, כאשר יפגשו הנמענים את הסמלים הללו ביצירות המקור העבריות של סופרי "דור התחייה", הם לא יהיו זרים להם ויקראו אותן בקריאה המממשת את הטקסט.
בד בבד עם חינוך הקוראים לקריאה משמעותית, הפיצו הסופרים והמעבדים את הרעיונות של התחייה הלאומית העברית כבר בספרות הילדים באמצעות העיבוד המיוחד שלהם למעשיות. בתקופה בה לא הייתה לחברה היהודית רדיו וטלביזיה שמשו עיבודי המעשיות אחד מאמצעי התקשורת להעברת מסרים. מחוללי התנועה הלאומית היהודית שאפו לערוך רפורמה בסדר החברתי הקים, לקעקע את השליטה של המוסדות הדתיים בקהילה, ולגרום למהפכה תרבותית. המעבדים השתמשו במעשיות, שהתימות הללו מצויות בהן, כאמצעי חינוכי, כי האמונה ביכולת החינוך לשמש כמכשיר לשינוי הייתה בלתי מסויגת. בנוסף לכך, האמינו המעבדים שבאמצעות העברת מסרים סמויים המובלעים במעשיות המעובדות הם יוכלו להשפיע ולחנך את הדור הצעיר ובאמצעותו אף את הוריהם. כיוון שהמעשיות הגרמניות היו ממוענות לילד ולמשפחה הן התאימו למעבדים מבחינת קהל היעד. לעתים, ערכו המעבדים שינויים בפרטים שאין להם קונוטציה נוצרית וייהדו אותם כחלק מהרצון להעביר את המסרים של התנועה הלאומית היהודית. בדיקת העיבודים מוכיחה שהמעבדים טוו כמו רשת את מערכת המסרים, ושילבו במערכת החינוכית את האידיאולוגיה הפוליטית והחברתית שלהם, תוך ניסיון לקשרם ברשת קוהרנטית; יחד עם לימוד התנ"ך הם קראו מעשיות בעברית ששולבו בתוכן צירופים כבולים מן התנ"ך, עסקו בנושאים שהעסיקו את הדור היהודי והציגו בפני קהל-היעד בעיות הניתנות לפתרון, כיוון שהסוף במעשיות תמיד סגור וטוב והן הציגו אפשרות גאולה ולא שקיעה וכליון של הפרוטגוניסט. מבחינה זאת התאימו המעשיות הגרמניות למעבדים, כיוון שהן משקפות ספרות מאחדת המתאימה לספרות הדוגלת באמונה לאומית.
חלק מהמסרים שרצו המעבדים להעביר ולהנחיל היו מצויים בחומר הגרמני, ואת חלקם הם שילבו בצורת אלוזיות מהתרבות היהודית וכן באמצעות תוספות שהם הכניסו לטקסט. בחלק מעיבודי המעשיות בדור "התחייה" מצויות אלוזיות לסיפור יציאת מצרים, אשר באמצעותן נערכת הקבלה תת-מודעת בין דור המדבר שיצא ממצרים ובניו שהגיעו לארץ-ישראל והתנחלו בה ובין דור "התחייה" וקהל היעד של הטקסטים שעליו יהיה לצאת מאירופה לארץ ולהקים בה את הבית הלאומי. בנוסף לכך, כיוון שמחוללי התנועה הלאומית היהודית הטיפו לשינוי ערכים, הם השתמשו בעיבודי המעשיות להעברת הערכים ההומניסטיים שהתאימו להם כגון: הצורך במטמורפוזה ולקיחת אחריות אישית, נחישות, דבקות במטרה, חריצות פרודוקטיביות וסדר בצד צניעות והסתפקות במועט.
עקרון המבחר של המעבדים בדור "התחייה" מלמד שהם בחרו לעבד מעשיות שיש בהן מודל של קורבן הנרדף על ידי הסביבה, אשר מצליח בסופו של דבר לשבור את מעגל הרדיפה ולהשתחרר. לדעתי, מלכתחילה התאים המבנה הסיפורי של הנרדף המצליח בסופו של דבר להשתחרר מרודפיו למעבדים, וקהל היעד הזדהה עם גיבורי המעשייה בקלות. בד בבד, התאים מודל הנרדפות לעמדת המוצא של האתוס הציוני, שמחוללי התנועה הלאומית היהודית השתמשו בו לקידום מטרותיהם[6].
חלק מהתימות שהמעשיות עוסקות ודנות בהן הן תימות שהספרות העברית למבוגרים בדור "התחייה" דנה בהן, והן התאימו ליוצרים מבחינת תפיסת עולמם, שיקפו את הלבטים שלהם ובטאו את הנברוזות של הדור. כגון: אפשרותה של השיבה המאוחרת, האמונה בתיקון – באמצעות המעשיות הועבר מודל על פיו דור ההורים מאובן ואינו יודע מה טוב עבור הבנים, רק הם יכולים לתקן את מה שעיוות דור ההורים ולהביא את הגאולה, שינוי המבנה החברתי –קעקוע הסדר החברתי הקיים ויצירת סדר הומניסטי צודק יותר, נושא היעוד (המתבטא במעשיות בזוג האוהבים המיועדים זה לזו) – הנאמנות וחוסר הרצון להפר את שבועת האמונים, המחיר שמוכנים לשלם כדי לקיימו ואפשרות הצלחתה של הגאולה. אך בעוד שבספרות הקנונית למבוגרים מועמדת הצלחת המשימות הללו בספק ולעתים היא נידונה לכישלון, הרי שהמעשיות מאמינות בהצלחתן.
מסרים נוספים המובלעים בפרוטו-טקסט ושהתאימו להשקפתם האידיאולוגית ולמטרות החברתיות של התנועה הלאומית היהודית: א. תפיסת עולם המחנכת לנכונות להקרבה עצמית, ורואה בהקרבה זו ערך עליון. ב. גישה השוללת את הרצון לנתק את החיבור למסורת העבר ומתנה את הצלחת המשימה, בין השאר, בזיקה לשורשים. ג. הקורבן נלחם במקריב בדרכים שאינן קונבנציונליות, אך בנחישות רבה וגורם להשמדת כוחות הרשע, אשר פותחת לו את הדרך לקום מחדש לתחייה כמו עוף החול הפלאי. ד. הצגת דמות נערה עצמאית יותר, שאינה מוכנה לקבל את תכתיבי החברה ויוזמת את שינוי מעמדה. כיוון שהוגי הדעות של התנועה הציונית ייעדו לאישה תפקיד מרכזי במהפכה הלאומית, הם ראו לנגד עיניהם אישה עצמאית ויוזמת שתוכל לבוא לבנות את הארץ ולחנך ילד עברי חדש. לכן התאימה העמדה החדשה לגבי הדימוי של הנערה להשקפותיהם. ה. אידיאל האסתטיקה – ההערצה לחושניות וליופי המצויה במעשיות רבות התאימה לתפיסת עולמם של המעבדים ולניסיון להעמיד את הפן האסתטי כערך בגיבוש זהותו של האדם. בד בבד, סימל היופי החיצוני את היופי הפנימי של האדם.
כמו כן, התאים המודל של משיחיות חילונית המצוי במעשיות למעבדים בדור "התחייה". כי כשם שהמעשיות מסתימות בגאולה או בשחרור של הגיבור, הנגרמים בגלל ייחודו, תגובותיו לאירועים ולמסע שהוא עורך, כדי להגשים את הציונות היה צורך להחליף את המשיח, כפי שהוא נתפס במסורת היהודית, באדם מיוחד שיוכל לבצע את המשימה, יערוך את המסע ויקים בארץ מדינה.
המסרים והפרוש הלאומי היו חשובים למעבדים לא פחות מאשר הדיוק האמנותי, והם רצה להדגיש את העמדה שגרסה שיש ליזום פעולות אקטיביות ולחולל מטמורפוזה כדי להביא לגאולה הלאומית, בניגוד לעמדה המסורתית של היהדות הרבנית.
בנוסף, חיברו המעבדים בדור "התחייה" את המעשיות לסביבה ספרותית אחת; הם נהגו להכניס שמות גיבורים מיצירותיהם של סופרים ומשוררים עבריים לתוך עיבודי המעשיות, ומצויה התייחסות של סופר אחד למשנהו היוצרת חוג תרבותי אחד ובאופן זה הם משמשים "כמקדמי מכירות" ומפרסמים האחד את השני. באמצעות החיבור הזה הם הפכו את הספרות לעולם בפני עצמו שניתן להתייחס אליו, והפכו את הספרות לנושא. החיבור הבין-תרבותי מכוון להעביר מסר סמוי לקהל היעד שהכל שייך למרחב התרבותי העברי החדש, ובצורה זו העלו לדיון ולסדר היום הציבורי הספרותי את הספרות העברית של רמח"ל, מיכ"ל, מאפו ועוד מחד גיסא, ואת ספרות "דור התחייה" מאידך גיסא, וקיימו דו-שיח ספרותי שהתחיל מהם והמשיך שנים אחריהם. הסמלים של המעשייה הגרמנית חדרו ליצירות הספרות העברית החדשה והם מאפשרים הארה ופירוש אחר של היצירה. כאשר עובדו המעשיות לעברית בדור "התחייה", קישרו המעבדים את העיבודים ליצירות הללו ויצרו ע"י כך הארה דו-כיוונית בין המעשייה הגרמנית, הספרות העברית הקנונית והעיבוד העברי למעשייה.
האסופה של האחים גרים נתנה השראה ליחידים בארצות אחרות לאסוף את המעשיות העממיות המסורתיות שלהן. לכן טבעי היה שמחוללי התנועה הלאומית היהודית אף הם יפנו לאסוף את המעשיות העממיות שלהם. אך, המעשיות העממיות היהודיות במזרח אירופה היו בשפת היידיש, ולא בעברית, ותחיית השפה העברית הייתה מרכיב מרכזי בתחייה הלאומית הציונית. לכן הם לא יכלו לפנות למעשיות העממיות ביידיש , ומעשיות עממיות בעברית לא היו להם, כי העברית הייתה שפת הכתב של המקורות. לכאורה, יכלו המעבדים לתרגם לעברית את המעשיות בלשון היידיש, לשכתב אותן לילדים ולעבדן, ודוד פרישמן מבחינת השכלתו הספרותית הענפה היה המועמד האידיאלי למפעל מעין זה והוא עצמו כתב ביידיש. אך פרישמן כינה את היידיש: ז'רגונית, כינוי המעיד על זלזול ושהוא החשיב אותה כנחותה מן העברית או מן הגרמנית. בדור "התחייה" כבר נחשבה אסופת גרים לספרות קלאסית לילדים, וסביר להניח שהמעבדים העריכו את המעשיות העממיות הגרמניות כבעלות איכות אמנותית רבה יותר וכמתאימות יותר לילדים מן המעשיות העממיות בלשון היידיש, וכן הם היו שבויים "במיתוס" שהאחים גרים הוציאו לאור את החומר כמסירתו וכנתינתו. פרישמן רצה באמצעות המעשיות לשנות את האופי היהודי הגלותי ולעצב אדם חדש שיש בו נשמה יתרה. הוא קיווה שספרות שיש בה "רוח לירית ושירה ערבה ותמימות נעימה וילדות נפלאה" כדבריו[7], תשפיע על הנמענים, ובמיוחד על קהל היעד הצעיר. פרישמן גרס שהסינתזה בין המעשיות הגרמניות, שיש בהן רוח לירית ותמימות ילדותית, ובין המורשת היהודית התנכית היא אולי האפשרות היחידה לחולל את השינוי המיוחל בנפשו של היהודי, שהורגל כל חייו להתמקד בפלפול. הוא קיווה שהמפגש עם האמנות ועם מעשיות אשר, לדבריו, כל כוחן אינו אלא בדמיון, יגרום לשינוי מנטלי ופסיכולוגי. לכן הוא לא יכול היה לפנות למעשיות ביידיש, ששיקפו על פי תפיסה זו את הרוח היהודית הגלותית, והוא פנה למעשיות הגרמניות משום שהוא מצא בהן הן את רוח הליריות והן את התמימות הילדותית.
נשאלת השאלה אם המעבדים היו מודעים לכל מה שהתקבל בטקסט המעובד בעקבות השינויים שהם ערכו? למרות שאני משתמשת במונחים קטגוריים וטוענת שהמעבדים שילבו את האלוזיות ורצו להעביר מסרים ספציפיים, ייתכן מאד שהם אמנם השתמשו בנורמה זו, ועל כך אין עוררין, אך לא כולם היו מודעים לתוצאות ולאפשריות הפירוש הנובעות מהן. ההשוואה בין עיבודי המעשיות בדור "התחייה" ובין הפרוטו-טקסט והמקורות שעמדו בפני מובילי הדעה בין המעבדים מלמדת שההזחות המאפשרות פירוש לאומי, אינן מצויות במקורות הגרמניים או בתרגומים לרוסית ובוצעו על ידם במכוון. ההכרעה אפריורי להעביר את החומר הגרמני במנסרה של התרבות העברית בכלל, והכנסתם של הצירופים-הכבולים מן המקורות היהודיים בפרט, יצרה דו-שיח בין-תרבותי ופתחה פתח לפרשנויות. כיוון שהמקורות היהודיים היו חלק אימננטי מעולמם התרבותי של המעבדים, והם גדלו על ברכיהם, ייתכן שלעתים נכנסו הפרגמנטים באופן אינטואיטיבי לטקסט. סביר להניח שהמעבדים שתלו לפחות חלק מהאלוזיות באופן אסוציאטיבי; או שהסיטואציה במעשייה הזכירה להם סיטואציות מהמקורות היהודיים, או שהצירופים הללו עלו בעקבות הניסוח הלשוני. לכן ייתכן שלא תמיד היו המעבדים מודעים לפרשניות שנפתחו עם יצירת הסינתזה הזו. כמו כן, היוו הרעיונות של התחייה הלאומית העברית יסוד חשוב בעמדותיהם ובתפיסת עולמם, והיה חשוב להם להנחילם לאחרים. לכן, אף אם לא תמיד הועברו המסרים במודע, הם הוחדרו לטקסטים שלהם באופן סמוי. לפיכך, גם אם לא כל המעבדים התכוונו והיו מודעים לפרשנויות שנפתחו בעיבודיהם, הובילו הנורמה והטכניקה למסרים הללו וליעדים שהתאימו לתנועת התחייה העברית ולקידום רעיונותיה.
אופק אוריאל (1985). "ערך: גרים יקוב לודביג, גרים וילהלם קרל" לקסיקון אופק לספרות ילדים, ת"א: זמורה ביתן.
ביאליק חיים נחמן (תרפ"ג). עשר שיחות לילדים – על פי אנדרסן, גרים ואחרים, ברלין: אופיר.
בן-אליעזר משה (1924). צעצועים – ספריה לילדים, ורשה: הוצאת ספרות.
ברמן שלמה (תרנ"ז). שיחה לילדים ולבני הנעורים, ורשה: הוצאת תושיה.
גורדון יהודה ליב (1956)[1882]. כל כתבי יהודה ליב גורדון ת"א: דביר
וסרמן הנרי (1990). אירופה ערש הלאומיות: מעשיות האחים גרים. יחידה מס. 2, ת"א:
האוניברסיטה הפתוחה רמת אביב.
לוין נתן (1922). ביבליותיקה למען הקטנים – סיפורי קריאה מצוירים ברוסית נכתב על פי האחים גרים, וילנה: דפוס האחים רוזנטל.
ספיבק יצחק (תרע"ח). אווז הזהב – מעשה על פי האחים גרים, אודיסה: ספרי דפוס כנרת.
עילם יגאל (2000). קץ היהדות אומת הדת והממלכה ת"א: הוצאת תפו"ח ידיעות אחרונות.
פרישמן דוד (תרע"ז-תרע"ט). שיחות – האחים גרים, אודיסה: הוצאת מוריה.
פרישמן דוד (1896). "מכתב במקום הקדמה לי. ל. כצנלסון" הגדות וסיפורים ה. אנדרסן כתובים עברית. ווילנה: ישורון
קרופניק אהרון חיים (תרפ"א). סיפורי מעשיות של האחים גרים, ברלין: מנורה.
©
2011
הערות:
[1] Rölleke Heinz (1975). Die älteste Märchensammlung der Brüder Grimm – Synopse der Handschriftlichen Urfassung von 1810 und der erstdrucke von 1812, Genève: Collogny.
Ellis John M. (1983). One Fairy Story Too Many; The Brother Grimm and Their Tales, London & Chicago: Uni. of Chicago.
[2] אופק אוריאל (1985). "ערך: גרים יקוב לודביג, גרים וילהלם קרל" לקסיקון אופק לספרות ילדים, ת"א: זמורה ביתן.
[3] א.ברמן שלמה (תרנ"ז). שיחה לילדים ולבני הנעורים, ורשה: הוצאת תושיה.
ב. פרישמן דוד (תרע"ז-תרע"ט). שיחות – האחים גרים, אודיסה: הוצאת מוריה.
ג. ספיבק יצחק (תרע"ח). אווז הזהב – מעשה על פי האחים גרים, אודיסה: ספרי דפוס כנרת
ד. קרופניק אהרון חיים (תרפ"א). סיפורי מעשיות של האחים גרים, ברלין: מנורה.
ה. לוין נתן (1922). ביבליותיקה למען הקטנים – סיפורי קריאה מצוירים ברוסית נכתב על פי האחים גרים, וילנה: דפוס האחים רוזנטל.
ו. ביאליק חיים נחמן (תרפ"ג). עשר שיחות לילדים – על פי אנדרסן, גרים ואחרים, ברלין: אופיר.
ז. בן-אליעזר משה (1924). צעצועים – ספריה לילדים, ורשה: הוצאת ספרות.
[4] גורדון יהודה ליב (1956)[1882]. כל כתבי יהודה ליב גורדון ת"א: דביר כרך ב' עמ' ל"א.
[5] פרוטו-טקסט = הטקסט המקורי בשפת המקור
[6] לעומת עקרון המבחר של מעבדי הקורפוס ניתן למצוא עקרונות מבחר שונים ומגוונים של מו"לים ומתרגמים לאסופות חלקיות של מעשיות גרים לדוגמה: א. מעשיות על בעלי חיים ב. מעשיות על גמדים ושודדים ג. מעשיות הקשורות באכילה ושתייה ד. מעשיות הקשורות בעצים ה. מעשיות הקשורות בפרחים ו. על עניים ועשירים
ז. מעשיות הקשורות בעבודת כפיים ח. מעשיות הקשורות בזהב ובכסף ט. מעשיות הקשורות ביער י. המעשיות האהובות ביותר י"א. מעשיות על מות י"ב. מעשיות על חיילים י"ג. מעשיות על נסיכים ונסיכות י"ד. מעשיות על שמים וגיהינום ט"ו. מעשיות על רעים וטובים ט"ז. מעשיות על מלכים י"ז. מעשיות ארוטיות י"ח. מעשיות רומנטיות י"ט. מעשיות על מסעות וטיולים ועוד.
[7] פרישמן דוד (1896). "מכתב במקום הקדמה לי. ל. כצנלסון – הגדות וסיפורים ה. אנדרסן כתובים עברית. ווילנה: ישורון