ד"ר שמעונה פוגל
בהצגה של יצירות הומוריסטיות בפני ילדים קיימות, לפחות, שתי בעיות עקרוניות. האחת קוגניטיבית, כי הומור קשור בידע, בניסיון-חיים ובהבנה. כדי להבין את העיוות, את אי-ההלימה ואת אי-ההתאמה של הדבר, יש לדעת ולהבין את הדבר עצמו. לילדים אין מספיק ידע וניסיון-חיים והבנתם תלויה בשלבי התפתחותם האינטלקטואלית. לכן, יש לילדים בעיה בהבנת הומור. הבעיה השניה היא חינוכית: בתקופת הילדות מנחילה החברה את האידיאולוגיה הלאומית-חברתית, את ערכי המוסר, מחנכת את הילד להתנהגות הרצויה ובונה לו את ערכי התרבות. כיוון שהומור קשור בשבירת קונבנציות, בניתוץ "פרות קדושות" ובהטלת ספק, קימת בעיה בהצגתו לילד, בעיקר בגיל הרך. כי לפני שהקונבנציות הללו נבנו והתגבשו, בעיקר מבחינה רגשית, לא רצוי לשבור אותן.
במאמר זה אבדוק כיצד מתמודד מאיר שלו עם הבעיות הללו באמצעות הדגמה משתיים מיצירותיו: "הכינה נחמה"[1] ו"רוני ונומי והדוב יעקב"[2].
נקודת המוצא של מאיר שלו ביצירותיו ההומוריסטיות לילדים היא מעמדה של חתרנות. הוא רוצה לחנך ילד (וגם את הנמען המבוגר) שלא יקבל את הדברים כמובנים מאליהם, שלא יצטרף כמו עדר למוסכמות החברתיות, אלא שיטיל ספק וישאל שאלות.
"הכינה נחמה" היא יצירת נונסנס אפיזודלית רב-משמעית. היצירה היא בעלת מבנה אפיזודלי חד-קווי בהתאמה למסע שעורכת הכינה. מרגע היווצרותה היא עוברת מאפיזודה לאפיזודה: בגן-הילדים, בצבא, טסה בכל העולם, מצטרפת לממשלה, מנחה בתכנית ריאיונות בטלביזיה ובסוף מגיעה לראש איש קרח, שם היא מוצאת אהבה ואושר.
1.1 הכינה מעוררת בנו, בדרך-כלל, אסוציציות שליליות כיצור נתעב ודחוי[3]. אך שלו שובר את הציפיות של הקורא, ומציג את הכינה, לפחות במישור הגלוי, בפן אנושי ואפילו חביב. בראש וראשונה נהנים הילדים מהנונסנס שמדובר בכינה העורכת מסע בעולם ומראיית העולם דרך העיניים של הכינה. הם מזדהים עם היצור הקטן והדחוי המחליט להיות לא כמו כולם, עם הכוכב שמעז למרוד במוסכמות החברתיות של קהילת הכינים. הילדים מתחברים לכינה נחמה כיוון שהיא סקרנית, שאינה מסתפקת בפרובינציאליות, אלא רוצה לראות עולם, והיא אינה מוכנה להיות נרדפת ושנואה וקוראת תגר על גורלה. בגלל הצגתה של הכינה בפן אנושי, משמשת היצירה להורדת מפלס ההיסטריה (בעיקר של ההורים ובעקבותיהם של הילדים) כאשר נדבקים הילדים בכינמת. המסר המועבר להם באמצעותה: זה לא נורא, אין צורך להלחיץ את הילדים.
הילדים גם יכולים להבין: א. את אלמנט ההגזמה המצוי בתיאור בקיעת הכינה מהביצה. התיבה קטן חוזרת שנים-עשר פעמים בקטע ובהקטנה: "הילד היה קטן, והביצה הייתה עוד יותר קטנה. הביצה הייתה מאד קטנה. קטנטנה. קטנ-קטנ-קטנ-קטנ-קטנ-קטנה. מה יכול לצאת מביצה כזאת קטנה? מביצה כל כך קטנה יכולה לצאת רק כינה". כאשר האם רואה את הכינה על ראש בנה היא מגיבה: "אני מתעלפת". הניגוד בין מימדיה הפיזיים של הכינה ובין יחס האנשים אליה כאל מפלצת אדירה יוצר את האלמנט ההומוריסטי. ב. את ההומור של המבולבל – כאשר בוקעת הכינה שואלת דמות המספר: "מה יכול לצאת מביצה כזאת קטנה? אפרוח? תנין? גוזל? לטאה?". הילדים מבינים (גם בעזרת האיורים), שבעלי-החיים הללו לא יצאו מן הביצה הקטנטנה הזו, לכן מבחינתם מציגה דמות המספר הומור של מבולבל.
1.2 הומור שילדים עד גיל תשע אינם מסוגלים להבין[4] וסטירה חברתית שאינה מיועדת להם
1.2.1 כבר בשם "הכינה נחמה" מצויה דו-משמעות, כי אין נחמה כאשר אדם נדבק במגפת הכינמת, והוא אינו מוצא מנוח מהן. דו-משמעות זו עוברת כחוט השני לאורך כל היצירה, כי מצד אחד מנסים להפוך אותה לנחמדה, והאיש הקרח מכנה אותה בכינויי חיבה: חמודונת, כינונת, נחמה שלי הקטנה, אך מצד שני היא תמיד תישאר בתודעתנו כטפילה, מאוסה ומעבירת מחלות.
כאשר רואה נחמה את העולם, נאמר מפי דמות המספר שהיא הייתה בעננים. במשמעות האחת הכוונה שהיא הרגישה נפלא בטיוליה המפוארים בעולם, במשמעות השניה הקונקרטית, כיוון שהיא טסה על ראשה של הדיילת היא באמת נמצאת במטוס בעננים. בנוסף לכך, מצויה דו-משמעות גם בתגובתה של הדיילת רינה, כאשר מנסה רפי "להתחיל איתה": "תתחפף, יא טפיל!". כיוון שיש לו כינה על הראש, נשמעת ברקע במשמעות השניה האסוציציה: תחפוף את הראש ויש לך טפיל, וכן בקשה (סמויה אמנם) מהכינה להסתלק.
המחבר משתמש בלשון סגי-נהור כאשר הוא מכנה את קוטלי החרקים כתכשירים מועילים, והוא מציג קטלוג קומי: מיונז עם סולר וחינה, בנזין, חומוס, בירה, טיפקס, שמן-זית, יין, שום, עלי דפנה, אגוז מוסקט ובזיליקום. באמצעות האלמנטים ההומוריסטיים הללו הוא לועג להורים המציקים לילדים עם תכשירים שממילא אינם מועילים.
גם הדו-שיח בין החיל והדיילת אינו מיועד לילדים, כי הוא מציג התנהגות פרחחית של בחור הרוצה "להתחיל עם בחורה", והיא עונה לו באותה מטבע לשון. דמות המספר אומרת שרפי "התחיל לשאול אותה שאלות מאד מעניינות" ("מה השעה?", "אנחנו לא מכירים מאיזה מקום?", אולי יש לך אש?") כאשר בפועל הוא לועג לניסיון ההתקשרות הזה.
1.2.2 שבירת אלוזיות: א. השם נחמה יכול להיות קשור לפתגם: "צרת רבים – חצי נחמה"[5] המבטא מסר המצוי ביצירה, וכן הוא נקשר לגיבורת המערכון "מנצח המקהלה" בביצועו של שייקה אופיר בו הוא חוזר על המשפט: "יופי נחמה". ב. בתחילת המסע מגיעה נחמה למצח של אורי ומשבחת את עצמה: "אין כמוני, הגעתי אל הפוני". זוהי פרודיה על הפרסומת: אין כמוני יש לי סוני. בסך הכול היא עשתה צעד מאד קטן, אך היא חשה כאילו שהיא כבשה פסגות. ג. לתכנית הטלוויזיה של הכינה נחמה קראו "בין השערות" שהיא אלוזיה לתכנית הטלוויזיה "בין הכיסאות" שהייתה תכנית ראיונות של הערוץ הראשון. המחבר לועג לתכניות הסנטימנטליות, המפגישות קרובים שלא ראו זה את זה עשרות שנים ופוגעות באינטימיות, ומספר על: פרעוש שמצא את אביו בזנב של פודל אחרי ארבעים שנה. ד. בתכנית הראיונות שלה מראיינת נחמה חרקים, ובין השאר את הפשפש שעלה למעלה. הביטוי בשפת העגה: איך הפשפש עלה למעלה הוא כינוי גנאי לאדם, אפס מוחלט, העולה לפסגת הסולם החברתי. ה. כאשר נשארה נחמה אצל האיש הקרח נאמר עליה שהיא הייתה כינת שעשועיו. הצירוף הכבול הנרמז לקוח מתוך נבואת הנחמה, מהיותר מוכרות, של ירמיהו: "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים, כי מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד"[6]. הנביא מבשר את שחרור העם ואת שיבתו לציון בה יחיה חיי אושר. האל נשבע אמונים לישראל: "ואהבת עולם אהבתיך, על כן משכתיך חסד"[7]. במקביל, זוכה גם נחמה לחיי אושר ורינה. ההשוואה בין יחסי האהבה של נחמה הכינה ואהבת האל לעם ישראל יוצרת הסטה מתחום הקדושה לתחום החולין, ומבטאת את ההעזה לנתץ טקסט מקודש, כמו נבואת נחמה זו המתארת, בין השאר, את רחל המבכה על בניה.
1.2.3 קונקרטיזציה של ביטוי בשפת העגה: א. פעמיים מופיע ביצירה הביטוי: תופסת ראש. בתחילת המסע כאשר מחליטה נחמה לראות את העולם, משכנעות אותה חברותיה הכינים שלא לעזוב את הפרובינציה ולצאת למרחבים: "השתגעת? תפסת ראש טוב למה לעזוב?" ובסוף המסע כאשר היא עולה על ראש האיש הקרח אומרת דמות-המספר שנחמה תפסה ראש משונה. הביטוי 'לתפוס ראש' פירושו שלאדם יש מצב-רוח מרומם (בהרבה מקרים בעקבות שתית אלכוהול או עישון סמים). בספור, מצויה הכינה נחמה בפועל על הראש. ב. כאשר עולה נחמה על ראש החיל במילואים היא מגלה שלחיילים יש ראש קטן. בסלנג הצבאי כאשר אומרים על חיל שיש לו ראש קטן הכוונה לחיל פשוט הרואה עצמו פטור מקבלת אחריות כלשהי. מבחינת זווית הראיה של הכינה ראש קטן קונקרטי אינו משרת את מטרותיה כי היא זקוקה להרבה שיער.
1.2.4 משחק צלילים
כאשר מגיעה נחמה לפסגה והופכת לסלבריטאית, היא מבינה שהיא מחפשת אהבה ואינטימיות. היא מחפשת "מישהו שילחש לה: כנתי הקטנה". משחק הצלילים של כנת/קטנ מבטא את החיבה שהיא זקוקה לה ואת האנושיות שבה.
1.2.5 ביקורת חברתית
שלו בוחר להעביר את הביקורת החברתית החריפה שלו באמצעות יצור קטן שנחשב בעיננו נקלה ושנוא ובכך הוא מעצים את האבסורד והסטירה. הביקורת החברתית מוצגת ביצירה בכמה מישורים. כאשר מתלוננת נחמה לחבריה הכינים שהיא אינה מוכנה להיות שנואה ודחויה אומרת לה כינה שמנה בהכללה: בעולם הזה כולם טפילים וכולם מעבירי מחלות. למרות שהדברים נאמרים מעיני מתבונן של כינה וכך רואה טפיל את העולם, המסר הכללי מאד נוקב. בהמשך היא פוגשת במסעה מספר קבוצות חברתיות: לחיילים יש ראש קטן – ביקורת על התנהלות הצבא. כאשר היא מצטרפת לממשלה מועבר התקציב בגללה. כי השר למעשה הרים את ידו להתגרד בראשו והיו"ר הבין שהוא מצביע בעד הצעת התקציב, שעברה על חודו של קול זה. מצויה כאן ביקורת נוקבת על קבלת החלטות הממשלה; התקציב, שבאמצעותו מתנהלים חיי המדינה עובר ללא שיקול דעת כלל באופן אבסורדי ומקרי. כמו כן היא מגלה שעל ראשו של השר לא קורה דבר ואפשר למות משעמום. הביקורת מוקצנת בתיאור הריאיון של השר בטלביזיה, בו הוא מוצג כאידיוט גמור, כיוון שכותבים עבורו את כל התשובות. אין ספק, שסטירה מעין זו אינה מיועדת לילדים. אף ממעמדה של התקשורת אין שלו חוסך את שבטו. בראש הפירמידה החברתית הוא מעמיד את המראיין בטלביזיה[8], שמעמדו גבוה ממעמד שר בכיר בממשלה. כאשר הייתה לכינה נחמה תכנית טלביזיה משלה היא הגיעה לפסגה. המחבר מציג את האבסורד בהיפוך היעדים שבמקום שהתקשורת תהיה כלב השמירה של הדמוקרטיה, היא הפכה להיות האדון עצמו.
1.2.6 הסמל של הכינה נחמה במישור החברתי
במישור החברתי, כל זמן שמתייחסים אל הגיבורה ככינה, היא מסמלת אנשים שאין להם אנרגיות משל עצמם, החיים על חשבון אחרים, וחווים את חוויותיהם באמצעות אחרים, כי הם אינם יצירתיים מספיק והם חסרי יוזמה ובטחון עצמי. הם ניזונים מאחרים ומטפסים באמצעותם במעלה הסולם החברתי. הם אמנם מאד מפורסמים, אך מדובר במעטפת חיצונית בלבד. כיוון שהם אינם יכולים לתת מעצמם לאחרים דבר, הם אינם מרוצים ומאושרים. גם הכינה נחמה, כמו כוכב קטן שבכל זאת מעז, מגיעה לפסגת המעמד החברתי. אבל היא אינה מרוצה, והיא מחפשת אהבה אמיתית אותה היא מוצאת על ראשו של איש קרח. המחבר בנה את אלמנט הנונסנס על כשל לוגי; כי הקרח שמח לקבלה, כיוון, שלדעתו, הימצאותה על ראשו מוכיחה לו שהוא כמו כולם, כי הכינים יכולות לחיות רק על שערות. אך הגבר הקרח חושש שאיבד את אונו ואת כוח המשיכה שלו. כאשר נחמה עולה על ראשו, הוא מבין באמצעותה שעדין יש לו כוח משיכה. הבנה זו כל-כך מחמיאה לו, שהוא מוכן מיד להתאהב בה, לפנק אותה ולספק את כל צרכיה.
כיוון שהיא חיה חיים ללא אחריות אישית, גם כאשר היא מחפשת אהבה, היא למעשה מחפשת פינוק, ולא אהבה בשלה ובוגרת של נתינה הדדית. כי היא רוצה: "מישהו שיאמר לה כמה התגעגעתי, מישהו שיתן חיבוק ומתנה, מישהו שיחיך נחמה שלי, מישהו שילחש כינתי הקטנה". ביחסי האהבה המתוארים היא אוכלת מפתו ושותה מכוסו והופכת להיות כינת-שעשועיו. על-פי פירוש זה משמש הסיום כפרודיה על הסוף הטוב של הסיפור העממי: ואם הם לא מתו, הם חיים עדין באושר ועושר.
1.2.7 קומה נוספת של פרשנות – האמת הפנימית של המחבר
נחמה מוצאת את האושר במקום הכי לא צפוי, במקום בלתי אפשרי מבחינתה, כאשר היא חושבת שזה הסוף שלה. המקום שהיא הכי פוחדת ממנו, משמש לה נקודת תפנית ומשנה את חייה. דווקא במקום החשוף, כאשר היא אינה יכולה להסתתר מאחורי אף אחד, או אף שערה, היא יכולה למצוא אהבה, שתעשה אותה מאושרת. במקום שאין מוסכמות חברתיות ורצפטים להתנהגות נכונה, שהאדם נמצא עם עצמו, בלי כיסויים ובלי תלות, שם הוא יוכל ליצור קשר אמיתי ולהגיע לאושר. בכל המסע שהיא ערכה התקיימה מערכת של אינטרסים, בעיקר משום שמעצם הגדרתה היא טפילה. כאן היא פוגשת באיש קרח ולכן היא אינה יכולה להיות טפילה על ראשו. מערכת האינטרסים מתבטלת ומפנה את מקומה לאהבה אמיתית. במקום זה היא נחשפת לחלוטין ולכן הם יכולים להיות מאושרים. רק כאשר מוצא האדם אהבה הוא יכול למצוא את עצמו ולהיות מאושר.
היצירה "רוני ונומי והדוב יעקב" היא חגיגה של נונסנס- לשוני-קרקסי. מוצגת בה משפחה המנהלת גן-חיות קרקסי, שיש בו חיות רבות, אבל אין להם דוב. האב אינו מוכן לוותר עליו, והילדות מוצאות דוב ומביאות אותו. האב והדוב מתיידדים, אך הדוב חוזר בסוף למשפחתו ולמאורתו.
סוגי הומור שילדים מסוגלים להבין
2.1 הילדים נהנים מהקריקטורה בתיאור הצגת ההורים: "אבא קטן ועגול כמו פיתה/וראש לו לגמרי קרח, /ואימא גבוהה כמותה לא ראית". המספר משתמש כאן בהקצנה בתיאור ובניגודיות.
2.2 הם צוחקים מעולם הפוך ואבסורדי – למשפחה יש טנדר הנוהג בעצמו, כלב המטפס על עצים, חתול הפותר תשבצים וזאב צמחוני. הבנות משתלטות על דוב טורף בעזרת דגדוג, והן מחלקות לבעלי החיים חלומות ולעתים הן מחליפות בין החיות לחלומות: "התנין חולם על אבוס מלא קש…הטלה זואב מתוך שינה. / הזבוב זובב: 'אני דבורה!' / הפרד חולם: 'אני נפרד מהפרדה!'
2.3 הומור של המבולבל – רוני שמה חרדל במיץ, ונומי כופפת כפפות על הרגליים.
2.4 סלפסטיק – האב חופר בור באמצע הרחוב, כדי ללכוד דוב, אך בפועל נפלו לבור רק שכנה או שכן. כמו כן, כאשר נותנות הבנות חלומות לבעלי החיים הן נותנות לקרנף חלומות של פשוש, כי אז הוא נופל מהקן, ישר על הראש. בסוף מפילות הבנות את הדוב, קופצות עליו, מדגדגות אותו בכרס ובגב והוא שוכב ומתפתל.
2.5 התחפשות – אימא מתחפשת לזברה ואבא מתחפש לדוב כדי לשעשע את הקהל שבא לגן-חיות.
2.6 קללות ומילות רחוב – האם, המדברת בשיבושי לשון מכוונים, אומרת: קקיתי קקאו (במקום שתיתי קקאו) ובתוך הפועל מסתתרת התיבה 'קקי'. כמו כן, כאשר תופסות הילדות את הדוב הוא קורא לנומי: טיפשה, והן כועסות עליו ומחזירות לו באותה מטבע: "טיפשה אתה בעצמך!"
2.7 שיפוצי מילים ושיבושן – היצירה מלאה בשיפוצי מילים של האם, המחקה שיבושים ושיפוצים של ילדים בגיל 3-5 ודמות המספר מתלווה אליה בעניין זה. לדוגמה: "הירח יורח", "קום קומקום! קמקם כאן מים!", "אבא קופה לה קפה, / הוא מחמיד לה: את כה חמודה" (במשפט זה דמות המספר מדברת בלשונה של האם). האם אומרת לילדים: "השעון שוען שש! ותמעלו מעיל", שנפנף החורש במקום שפנפן והדוגמאות רבות.
2.8 הגזמה בתיאור הדוב: "רגליו על הארץ וראשו בשמים".
סוגי ההומור שילדים אינם מסוגלים להבין
2.9 עולם הפוך ואבסורדי – למשפחה מיוחדת זו יש תרנגול האוהב לאכול מרק עוף. מסתתר כאן עוקץ, שהוא אוהב לאכול את עצמו. בנוסף לכך, כאשר מגיע הדוב לגן-החיות כולם מפחדים ממנו, והתרנגול, מרוב פחד, מטיל ביצים קשות.
2.10 שבירת קונבנציה – הילדות מצליחות להגשים את חלום האב, ומביאות דוב לגן-החיות. לעומתן, אין האב מחפש במקום הנכון, רק חולם, מפנטז, או חופר בורות, אולי ייפול שם איזה דוב.
בתיאור החיצוני, אין זוג ההורים מתאים לקונבנציה; הגבר הינו קטן, נמוך ושמן, ואילו האישה גבוהה וענקית. אך הם זוג אוהב, מבין, מפרגן ומשתף פעולה. המחבר שובר את הקונבנציה גם ביחס אל הנשים; הן הדומיננטיות, המוצלחות והמעשיות, כולל אשתו של הדוב שהיא דוקטור, מהנדסת מאורות ואם חד-גורית (בניגוד לאם חד-הורית).
בכותרת הספר: רוני ונומי והדוב יעקב מצויה שבירת ציפיות. ניתן לצפות לדוד יעקב ולא לדוב יעקב.
2.11 הומופון נסתר– כאשר המחבר מתאר את שנת הצהרים של בעלי החיים הוא אומר: "לשועלים אין שְעֵלוֹת" לעומת הקונבנציה: לשועלים אין שאלות, והמשמעות הנוספת היא שאין להם שועלות. ילד שאינו יודע לקרוא אינו יכול להבין זאת. בנוסף לכך, נקרא שמו של גור הדובים: דוביד. במשמעות אחת הכוונה לכינוי חיבה והקטנה של דוב קטן. במשמעות השניה הכוונה לשם ביידיש: דוד (שנהגה: דוּוִיד).
2.12 שיבושי מילים – שמה של אחת האחיות הוא נומי, שהוא שיבוש של השם: נעמי הנקשר לתיבה 'נועם'. מצויה כאן ביקורת סמויה על האופן שבו אנו הוגים היום את העברית.
2.13 דו-משמעות – כאשר הדוב מגיע, הוא מתחבר לאב והם יושבים ומדברים דיבורים של מבוגרים: "אבא דובב את הדוב / הדוב דובב אותו". הילד מבין זאת כשיפוץ וכמשחק מילים בין דוב לדובב, ואילו המבוגר מבין שכל אחד מהם עורר את השני לספר על נבכי נפשם. כמו כן, מצויה דו-משמעות בתמונת המחזור של רוני ונומי. בשמות המורים מסתתרות דמויות שונות: לֶמוּר[9] לבנת – מסתתרת כאן שרת-החינוך לימור ליבנת, שמחה מור – מסתתר כאן חמור, אדון ליאון – מסתתר כאן אריה בשפה האנגלית, צפרא טבא (בוקר טוב בארמית) – מסתתרת כאן צפור.
2.14 קונקרטיזציה של מושג מתמטי ומסר כפול – שנפנף החורש מלמד את רוני ונומי העלאה בחזקה והוצאת שורש. במשמעות אחת הוא מלמד אותן מתמטיקה, אך במשמעות השניה הוא מלמד אותן להוציא שורש מהאדמה, כפי ששפנים נוהגים בטבע.
2.15 שבירת אלוזיה – א. למשפחה יש טנדר ירוק הנוהג בעצמו. מצויה כאן אלוזיה לשיר "האוטו שלנו גדול וירוק"[10] שבו נאמר: "בבוקר נוסע, בערב הוא שב, מביא הוא לתנובה ביצים וחלב" וניתן להסיק ממבנה המשפט, שהאוטו עצמו עושה את הפעולות הללו. ב. בבוקר (בין השעה חמש לשש!) כשכל המשפחה ממהרת להתארגן אבא שר: "מה דוב ומַנָעים". מצויה כאן אלוזיה למזמור בתהילים[11]: " הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". המזמור מהלל את השלום השורר בין אחים. במשוואה זו הדוב שווה לטוב, והשיר גם מבטא את התפקוד ההרמוני של המשפחה. ג. לאב יש משאלה כמוסה והוא חולם שהוא מפליג אל מעבר לים אל ארץ הדובים, עם עצום ורם והוא לוכד דוב ומביא אותו לגן-החיות. הנסיעה מעבר לים לעם עצום ורם נקשרת לשירו של ביאליק "מעבר לים"[12]. בשיר מתוארת אוטופיה של אי אגדי שיש בו זהב, עַם ענקים גדול ורם ישר ותם, שליט נאור, גנים מרהיבים וציפורי גן-עדן. אך הדרך לאי אינה ידועה. גם האב ביצירה אינו יודע כיצד לממש את הפנטזיה שלו. ד. בחלומו, כאשר מביא האב דוב לביתו הוא מתגאה: "תראו מה מצאתי, זה הדוב שלי! אני לדובי ודובי לי". הדברים הללו נקשרים לדברי גיבורת שיר השירים: "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים".[13] בשיר השירים קורא האהוב לאהובתו, אך היא מסרבת לצאת אליו. כאשר הוא פונה לדרכו, היא מחפשת אחריו, אך היא יודעת שהם שייכים זה לזו ושהוא בקי ברזי האהבה. למרות זאת, מסתיימת השירה בדברי הכלה המבקשת מדודה שיברח כמו עופר להרי הבשמים. מצוי כאן רמז מטרים, שאף אם ימצא הדוב, הוא לא יישאר עם האב. היחסים בין האב והדוב מושווים ליחסי חתן וכלה. ה. כאשר מגיע הדוב עם הבנות לגן-החיות, מקבלת האם את פניו בברכה: "דבא רבא רברבא!" הלקוחה משירו של ביאליק "דוב"[14]. בניגוד לתיאור הגרוטסקי אצל ביאליק, בו מקבלים את פני הדוב בקרדומים, כי מפחדים ממנו, מתקבל כאן הדוב בשמחה רבה. הקישור לדוב של ביאליק מרמז, והאם יודעת זאת, שהוא יכול להיות מאד מסוכן. ו. משפחתו של הדוב גרה בקצה היער, ועל דלת ביתה יש שלט: "כאן נמה בכיף משפחת דובנוב". שם המשפחה נקשר לשמעון דובנוב[15] מגדולי ההיסטוריונים היהודים ואבי תורת האוטונומיה היהודית. ז. כאשר חוזר הדוב לביתו, מנופפים לו כולם לשלום, מוחים את הדמעות והאב קורא: "להתראות חבר!" לאחר מות רבין טבע הנשיא קלינטון את המימרה: "שלום חבר!", והיא הופיעה בארץ על סטיקרים ועל מכוניות. הרמיזה ביצירה למימרה זו, מאפשרת להטעין את הטקסט בפירוש פוליטי ולראות בדוב את המייצג של תהליך השלום. ח. בסוף הסיפור אומרת האם: "סוף טוב הכול דוב" הנקשרת לפתגם: סוף טוב הכול טוב. במישור הגלוי נאמר שיש כאן סוף טוב. הגיבורים נפרדים מן הדוב בהתרגשות רבה והוא חוזר אל משפחתו.
2.16 קומה שניה של פרשנות – האמת הפנימית של המחבר
האמנם מדובר בסוף טוב? למעשה, מדובר במצב טרגי-קומי של האב. כל החיים הוא חולם ושקוע בפנטסיה להשיג דוב לגן-החיות. האם מוכנה לעשות הכול, אפילו לגנוב, כדי להשיג לו את הדוב הנכסף. בנותיו נרתמות למאמץ ואכן מצליחות במשימה. אך לאחר שהחלום כאילו מומש, עוזב הדוב וחוזר למשפחתו, ובעצם המשאלה הכמוסה לא מולאה. סוף היצירה הופך את החלום ללא רלוונטי. הפנטזיה שלוותה אותו כל חייו מתבררת כשגויה ולא ראויה. כיוון שהיא הייתה על חשבון אחרים, ומימוש החלום שלו היה גורם לסבל ולפירוק משפחת הדוב. לכן הוא נאלץ לוותר על החלום, כי הוא אינו רוצה לגרום עוול לזולת.
למרות שהדברים אינם נאמרים במפורש, יתכן, שיש כאן רמיזה למציאות הפוליטית שלנו בארץ ולהתפכחות מהחזון הציוני של חלקים בחברה הישראלית, או לחלופין, להתפכחות מתהליך השלום.
מאיר שלו, כמו שלונסקי בשעתו, מפגיש את הנמען עם חגיגה של נונסנס- לשוני-קרקסי. בראש וראשונה משמש ההומור ביצירתו לשעשוע ולמשחק. יחד עם זאת, מעמידה היצירה סימני שאלה על הקונבנציות המקיפות אותנו ובודקת את סדר הערכים של החברה, מעודדת לחשיבה ביקורתית ולעתים חותרת לביקורת ולמרד במוסכמות החברתיות ובמערכת החינוך.
שלו אינו נרתע להציג את המציאות כדיס-הרמונית, אינו מנסה ליפות אותה, ומעביר באמצעות היצירה ביקורת חברתית נוקבת. הוא מוכן להפגיש את הנמען-ילד עם מציאות אנטי-חינוכית כמו האמירה של האם לבנות: "יש למצוא או לצוד או לגנוב לו כבר דוב!", או עם אידיאל של ילדות שאינן לומדות בבתי-ספר.
אך במישור העמוק יותר משמשת יצירתו ההומוריסטית של מאיר שלו לבטא את האמיתות היותר פנימיות והיותר משמעותיות שלו. כיוון שההומור הוא צורה (מודוס) של מעקף, ניתן להשתמש בו במקום שמעדיפים לא לומר את הדברים בצורה ישירה, בוטה ומעליבה. מעקף זה מאפשר להסתתר מאחורי הטענה כאילו לא נאמרו הדברים ברצינות, אלא בצחוק. יחד עם זאת, מאפשר מעקף זה לתת ביטוי דווקא לאמיתות היותר חושפניות.
*חיים נחמן ביאליק (תשכ"א). "מעבר לים" שירים ופזמונות לילדים ת"א: דביר
*פניה ברגשטיין (1945). "האוטו שלנו גדול וירוק" בוא אלי פרפר נחמד ת"א: הקיבוץ
המאוחד
*מירי ברוך (1982). לכל שיר יש שם ת"א: פפירוס
*מאיר שלו (1990). הכינה נחמה ת"א: עם עובד
*מאיר שלו (2003). רוני ונומי והדוב יעקב ת"א: עם עובד
©
2011
הערות:
[1] מאיר שלו(1990). הכינה נחמה ת"א: עם-עובד. איר: יוסי אבולעפיה. עד שנת 2005 יצאו 23 מהדורות והספר הוא רב-מכר.
[2] מאיר שלו(2003). רוני ונומי והדוב יעקב ת"א: עם-עובד. איר: יוסי אבולעפיה.
[3] כינת הראש היא חרק מוצץ דם, כיוון שהיא ניזונה אך ורק מדם. היא טפיל חיצוני המצוי בד"כ בשיער הראש בלבד, ואת ביציה היא מדביקה לשערות. הכינה מועברת מאדם לאדם בעיקר בתנאי צפיפות, והכינים מתרבות בעתות מלחמה, במחנות פליטים ובמקלטים. הכינה מעבירה מאדם לאדם כמה מחלות ובעיקר את טיפוס הבהרות, שהיא מגיפה קטלנית. לאחרונה פיתחו הכינים כושר התנגדות לקוטלי החרקים המקובלים, וכינת-הראש החלה שוב להתפשט. כינמת היא תופעה נפוצה כיום במערכת החינוך החל מהגיל הרך, לא רק בארץ כי אם גם באירופה.
[4] על סוגי ההומור והחלוקה להומור של סיטואציה והומור ורבאלי ראה: מירי ברוך (1982). לכל שיר יש שם ת"א: פפירוס עמ' 102-113. על סוגי ההומור שילדים אינם מסוגלים להבין ראה: שמעונה פוגל (1995). ספרות ילדים הומוריסטית בישראל בשנות הששים ירושלים עבודת מ"א עמ' 11-12.
[5] או בנוסח אחר: צרת רבים נחמת שוטים. מדובר בפתגם ביידיש והוא לקוח מתוך: ספר מראה מוסר בעריכת זליגמן גינזבורג (תע"ו) אוביבאך: זליגמן מ"ה א'.
[6] ירמיהו ל"א 19.
[7] שם. פסוק 2.
[8] באיור מזכיר המראיין את דוד ויצטום, ואילו השרים מזכירים את דוד לוי, יצחק ניסים ושאול יהלום.
[9] למור – סוג של קופיף.
[10] פניה ברגשטיין (1945). "האוטו שלנו גדול וירוק" בוא אלי פרפר נחמד ת"א: הקיבוץ המאוחד.
[11] תהילים קל"ג 1.
[12] חיים נחמן ביאליק (תשכ"א). "מעבר לים" שירים ופזמונות לילדים ת"א: דביר עמ' ל.
[13] שיר השירים ו' 3.
[14] חיים נחמן ביאליק (תשכ"א). "דב" שירים ופזמונות לילדים ת"א: דביר עמ' י"ד.
[15] שמעון דובנוב (1860-1941). דובנוב לא היה ציוני, והוא דגל בהקמת מרכזים אוטונומיים בעולם, שבהם יוכלו היהודים לפתח את תרבותם ולנהל את חייהם. הוא הסביר את היהדות במונחים חילוניים. נרצח ע"י הנאצים.