שפה וסגנון בתרגום מעשיות גרים לעברית ב"דור התחייה"

ד"ר שמעונה פוגל

 

                              שפה וסגנון בתרגום מעשיות גרים לעברית ב"דור התחייה"

אחת המטרות של מוסדות "תרבות" ו"החדר המתוקן" הייתה להחדיר בחניכים את התרבות העברית ואת התרבות הלאומית של עם ישראל. הסמל של תרבות זו הינה השפה העברית, ותכניה הם המורשה של התרבות היהודית לדורותיה, מן התנ"ך ועד היום. כמאמר אחד-העם: "הקשר הפנימי והנצחי בין עם ולשונו – אותו אנו מוצאים בעמנו רק בייחוסו ללשון אחת, הקיימת בתוכו כל הדורות מאז היותו – היא הלשון העברית. ולכן רשאים אנו להחליט, כי רק הלשון הזאת הייתה, הווה ותהיה תמיד לשוננו הלאומית ורק הספרות הכתובה בלשון זאת היא, היא ספרותינו הלאומית מעולם ועד עולם"[1]. לפיכך היה צורך ללמד את העברית מן ההתחלה, ולהגיע לשליטה מלאה בה. אחת הדרכים להוראת השפה העברית ותרבותה הלאומית הייתה באמצעות ספרות הילדים. אך דא עקא, הטקסטים שנכתבו בעברית לילדים עד תקופת "התחייה" לא התאימו לתנועה החדשה ולכן היה צורך להוסיף לה ספרות מקורית וספרות מתורגמת קנונית. הסופרים והמעבדים השתמשו ביעד של תחיית הלשון העברית כנימוק לפנייה לתרגום ספרות ילדים נוכרית והצהירו שיש צורך ליצור קהל קוראים בעברית. כמאמר ברמן[2]: "עלינו להשתדל לברוא לספרותנו קהל קוראים גדול…עתה באו סופרנו לכלל דעה שנחוץ להחל את החינוך מהילדים ולא מהגדולים, ובזה יחונך לימים יבואו דור של קוראים לרבבות, ומטעם זה ורק מטעם זה[3], רבו בעת האחרונה סיפורים קלים כתובים ברוח הילדים…עלינו להרגיל את ילדנו להיות קוראים בשפת עבר". יש לזכור שהעברית לא הייתה שפת-האם של הנמען-ילד ולרוב הוא לא ידע לדבר עברית כלל. לכן, ההתפתחות הקוגניטיבית והפסיכולוגית של הנמען-ילד הייתה גבוהה יותר מהידע הלשוני שלו בעברית.

מלכתחילה יכלו המעשיות הגרמניות, אם היו מתרגמים אותם בתרגום השואף להיות נאמן למקור , להיות אמצעי הולם ללימוד השפה העברית, כי האחים גרים עשו מאמץ גדול לשמר את הנאיביות ואת השפה הפשוטה של המסורת העממית[4], אך  ההכרעה אפריורי של חלק מן המעבדים (ברמן, פרישמן, קרופניק וביאליק) להפגיש את הנמען עם לשון כתב על-תקנית, גרמה להמרה של שפה פשוטה בפרוטו-טקסט[5] בשפה בעלת נורמה סגנונית גבוהה בעיבודים לעברית, ועל-ידי כך הוחמרה בעיית ההבנה של הטקסט בעברית לנמען-ילד. אפשר להבחין בשתי גישות מנוגדות בשאלת השפה והסגנון של ספרות הילדים העברית ב"דור התחייה"; האחת דגלה בהפגשת קהל היעד עם לשון כתב על-תקנית, והשנייה העדיפה טקסט הכתוב בשפה פשוטה וקלה. במאמר זה אדגים כיצד באות לידי ביטוי המגמות הללו בתרגומי מעשיות האחים גרים לעברית בתקופה הנדונה.

1. שינויים תחביריים הגוררים שינוי במיקרו-סטרוקטורה של הטקסט – הטיפול במשפטים מחזוריים וצורות לשוניות מורכבות

ביאליק התנגד לעמדה הדוגלת בפופולריזציה של הלשון והוא יצא חוצץ כנגד המחנכים הדורשים טקסטים פשטניים ללא מילים קשות[6]. ואכן, לא בגלל אוצר מילים קשה, אם הוא בא במינון נכון, אין הילד יכול להתמודד עם טקסט ולהבינו, אלא בעיקר בגין תחביר מורכב וצורות לשוניות קשות. בעיה נוספת העומדת בפני כל מתרגם טקסט בספרות ילדים מגרמנית לעברית, שאחד המאפיינים התחביריים בשפה הגרמנית הוא קיומם של משפטים מחזוריים ארוכים ונטייתה הדקדוקית  לכתיבה בשעבודים. המשפטים המחזוריים במעשיות האחים גרים מורכבים ברוב המקרים ממספר משפטים מחוברים וממשפטים מורכבים, שיחס השעבוד בהם אינו מסובך להבנה לילד בגילאי שמונה עד עשר, שהגרמנית היא לשון אמו. מעבדי המעשיות לעברית ב"דור התחייה" פתרו במקרים רבים בעיה זו בשתי אפשרויות קיצוניות; האפשרות האחת שהם פרקו את המשפט המחזורי לשלושה עד חמישה משפטים קצרים והנמיכו את רמת הטקסט, שבמונחים של ימינו, הוא מתאים לנמען-ילד החל מגיל חמש-שש. מנגד, השאירו המעבדים שבחרו באפשרות השנייה את המשפט המחזורי והוסיפו לו, לעיתים,  צורות לשוניות שהפכוהו למורכב יותר וקשה להבנה. הטקסטים הללו קשים להבנה לילד בן עשר בן ימינו, קל וחומר לילד שהעברית לא הייתה שפת האם שלו.

להלן מספר דוגמאות:

1.1         במעשייה "אווזת הזהב" ( 64KHM )

המשפט בתרגום חופשי[7]

(הייה היה איש, שהיו לו שלושה בנים, שלצעיר ביניהם קראו הטמבליוק, והואהיה בזוי ונלעג, ובכל הזדמנות מופלה לרעה).

המשפט בעיבוד העברי של ספיבק

לאיש אחד היו שלושה בנים: גמליאל, פלטיאל ורחמיאל. רחמיאל היה בעל לב טוב, שומע

בקול הוריו ועושה חסד עם כל אדם. לעגו לו אחיו הגדולים וקראו לו שוטה.י

ספיבק פרק את המשפט המחזורי הגרמני לשלושה משפטים קצרים והמיר את השעבודים בקשרי איחוי. כמו כן, הוא המיר את שמות התואר הנשואיים[8] (היה בזוי ונלעג ומופלה לרעה) בפועל בבניין קל (לעגו), כדי להקל על הבנת הנקרא.

1.2         במעשייה "האנשים הפצפונים" (39KHM  ידועה בשם: "הסנדלר והגמדים")

המשפט בתרגום חופשי

(מיד לאחר מכן, נכנס גם קונה, ומאחר שהנעלים כל כך מצאו חן בעיניו, הוא שילם בעד זה יותר מהרגיל, והסנדלר יכול היה בכסף הזה לקנות עור לשני זוגות נעלים.)

המשפט בעיבוד העברי קרופניק

באותה שעה בא קונה אל הסנדלר, ומכיוון שמצאו הנעלים חן בעיניו עד מאד, שלם יותר מכפי שוויין, עד שיכול היה הסנדלר לקנות  בכסף הפדיון עור לשני זוגות נעלים.

המשפט בעיבוד העברי של לוין

לעת צהרים נכנס לביתו איש עשיר ושאל: אולי יש לך בשבילי זוג נעלים יפות? הראה לו

הסנדלר את הנעלים. מדד אותן האיש- והנה מתאימות הן היטב לרגליו, כאילו לפי מידתו

תפרו אותן. שילם לו האיש עשרה שקלים, לקח את הנעלים והלך לו. הלך הסנדלר אחרי ארוחת הצהרים אל החנות וקנה בכסף הזה עורות לשני זוגות אחרים.

 

לוין פרק את המשפט המחזורי לחמישה משפטים, הוסיף פרטים להסברת הסיטואציה, המיר את קשרי השעבוד באיחוי, ויצר על-ידי כך שפה קלה ופשוטה שאינה דורשת מן הנמען מאמץ רב. לעומתו, השאיר קרופניק את המשפט המחזורי, המיר את קשר האיחוי (והסנדלר יכול היה) בשעבוד ( עד שיכול היה הסנדלר) שגרר שינוי של סדר האיברים במשפט, הוסיף משפט ייחוד (הנעלים…שילם יותר מכפי שוויין), פרק את הביטוי 'למצוא חן' והכניס את שם העצם לתוכו (מצאו הנעלים חן בעיניו). על-ידי כך הוא הפך את המשפט המחזורי בעברית למורכב וקשה יותר להבנת הנקרא לנמען-ילד מאשר המשפט בפרוטו-טקסט.

1.3         במעשייה "הכוכבים אשר היו לדינרי זהב" (153KHM):

המשפט בתרגום חופשי

(…אביה ואמה מתו עליה, והיא הייתה כה ענייה, שלא היה לה לא חדרון לגור בו ולא מיטונת לישון בה, ולבסוף לא נשאר לה דבר מלבד הבגדים שלגופה ופרוסונת לחם ביד, שלב רחמן נתן לה במתנה.

המשפט בעיבוד העברי של ביאליק:

ובמות עליה אביה ואמה הייתה עניה מאד מאד, אין לה בית לשבת בו ומטה לשכב עליה,

גם לחם לאכול ובגד ללבוש לא היו לה, זולתי הבגדים אשר לבשרה ופרוסת הלחם היבש,

אשר נתנו לה אנשי חסד ברחמיהם הרבים.

המשפט בעיבוד העברי של לוין

היה הייתה בארץ נערה קטנה אשר מתו עליה אביה ואמה. נשארה הנערה עניה, ולא היה לה לא בית ללון בו, ולא מטה לשכב עליה. רק שמלה אחת לגווה ומטפחת אחת על ראשה – רק אלה נשארו לה בירושה מאבותיה. חמלו עליה אנשים טובים ונתנו לה פת לחם.

 

ההשוואה בין שלושת הטקסטים מלמדת שלוין הוריד את דרגת הקושי וביאליק העלה אותה. בעיבוד של לוין פורק המשפט המחזורי הגרמני לארבעה משפטים, את כינויי הנושא ('היא') הוא המיר בשם העצם (נערה), הוסיף חזרות (פעמיים מופיעה התיבה 'נערה' ופעמיים 'רק') על התיבה 'לא' החוזרת בפרוטו-טקסט ארבע פעמים ומבטאת את הזעקה של חסר- הכל. בעוד שבפרוטו-טקסט ההיגד נאמר על דרך השלילה (לא…מלבד) הוא המירו לדרך החיוב (רק …רק אלה) ואת הסינקדוכה ('לב רחמן') הוא הסביר ומילא את הפער עבור הקורא ('אנשים טובים חמלו'). לעומתו, השאיר ביאליק את המשפט המחזורי ואת ההיגד על דרך השלילה, אך הוא שינה את סדר האיברים במשפט הראשון (במקום: אביה ואמה מתו עליה, הוא תרגם: ובמות עליה אביה ואמה) ושינה את נטיית הפועל מבניין קל לצורת המקור (+תוספת של השעבוד) 'ובמות' כדי להדגיש את יתמותה. כמו כן הוא שינה את שם-התואר (רחמן) בתואר הפועל + תוספת נטיית כינוי הקניין (ברחמיהם), והשתמש במילת החיבור 'זולתי' שהיא ממשלב לשוני גבוה. השינויים הללו העלו את הרמה הלשונית של הטקסט.

ניתן להבחין בשתי מגמות שונות של המעבדים ביחס לתחביר הטקסט; המעבדים שהשתייכו למגמה שראתה את קהל היעד כנמען-ילד בלבד[9] השתמשו בדרך-כלל במשפטים קצרים, שתכנם בהיר ומוגדר והם אמורים להיתפס בנקל על-ידי הנמען. את המשפטים המחזוריים הם פירקו למספר משפטים ובדרך-כלל הם החליפו את קשרי השעבוד בקשרי איחוי. לעומתם , לא נרתעו המעבדים האחרים (ברמן, פרישמן, קרופניק וביאליק) להפגיש את הנמען עם תחביר מורכב הכולל משפטים משועבדים, ולא רק שלא הקלו על בעיית הבנת העברית, אלא החריפוה.

2. החלפת זמנים דקדוקיים מורכבים בזמנים פשוטים

המעבדים (ספיבק, לוין ובן-אליעזר) שהשתייכו למגמה שראתה את קהל היעד כנמען-ילד בלבד החליפו את הזמנים הדקדוקיים המורכבים  בזמנים פשוטים. לעומת מגמה זו, לא נרתעו המעבדים שהשתייכו למגמה שראתה את קהל היעד הן כנמען-ילד והן כנמען- מבוגר משימוש בזמנים דקדוקיים מורכבים, על אף שהעברית לא הייתה שפת האם של הנמענים ולעתים החליפו את הזמן הפשוט בפרוטו-טקסט בזמן דקדוקי מורכב יותר. לדוגמה במשפט הפתיחה למעשייה: "בת המים" שינה ביאליק את זמן העבר הפשוט בפרוטו-טקסט ( spielten) לצורה מורכבת המתאימה ללשון כתב על תקנית, ובמקום 'שיחקו' – זמן עבר פשוט הוא תירגם: 'היו משחקים' – עבר מתמשך, צורה המאפיינת את רובד לשון המשנה והמדרשים. ההמרה הזו הייתה חשובה לו כי באמצעותה הוא שילב בטקסט אלוזיה הנקשרת לאגדות החורבן[10]. באמצעות האלוזיה מרמז ביאליק שמשחק התינוקות שנראה תמים ניתן להתייחס אליו בשלילה כאל מעשה של שחוק וקלות ראש העלול להביא לחורבן.

3. שינויים בסטרוקטורה של הטקסט

אחד האמצעים שנקטו המעבדים כדי להקל על הקריאה, היה בשבירת הפסקאות הארוכות המצויות בפרוטו-טקסט. מבחינה ויזואלית בנויות המעשיות בפרוטו-טקסט כגושים גדולים, יחסית לספרות ילדים, ואף הדיאלוגים נתונים ברצף הפסקאות ואינם קוטעים אותן. רק הפזמונים החוזרים המופיעים בהן, שוברים את הרצף ומשרתים, בין השאר, את הפונקציה המבנית. אחת הדרכים להקל על הקריאה של נמען-ילד עד גיל שמונה-תשע בשפה הטבעית נעשית באמצעות פסקאות קצרות, המאפשרות קריאה של צעד אחר צעד. כתיבה בפסקאות ארוכות מייצגת טקסט של הכתיבה העיונית, ויוצרת ריתמוס טעון וכבד ואילו ספרות הילדים עוסקת בטקסטים "ריגושיים"[11] (אמוציונליים). אחת הדרכים לשבור את הפסקאות בטקסטים של ספרות הילדים נעשית באמצעות הדיאלוגים, המובאים בפסקאות נפרדות, דרך אחרת נעשית  באמצעות האיורים.

מבדיקת אורך הפסקאות ניתן ללמוד על שתי מגמות בהתייחסות לשמירה על מבנה המעשייה; בעוד שהמעבדים שהשתייכו למגמה שראתה את קהל היעד הן כנמען-ילד והן כנמען- מבוגר שמרו ברוב המקרים על מבנה חד-חד-ערכי[12], ואילו המעבדים האחרים שברו את מבנה הפסקאות ופירקו אותן לפסקאות קצרות יותר, ובממוצע הם פירקו כל פסקה לארבע עד שש פסקאות[13]. השימוש בטכניקה זו נעשה כדי להקל על הקריאה, יחד עם זאת, היא העלתה את רמת "הריגושיות" של הטקסט. בחלק מן המקרים נעשה פירוק הפסקאות כאשר מצויים דיאלוגים או מונולוגים, הם מופרדים מהרצף ומדגישים את האלמנט הדרמטי.

4. גודש סימני פיסוק – הגברת הסנטימנטליות והפתוס

אחד המאפיינים של טקסט "ריגושי" הוא שימוש מרובה במשפטי שאלה, במשפטי קריאה, במשפטים המסתיימים בשלוש נקודות ובמשפטים שיש בהם מפרידים הקוטעים את הרצף.[14] העיצוב של האחים גרים בפרוטו-טקסט הוא יחסית חסכני, והם לא הרבו להשתמש באמצעים הללו. בכל הטקסטים של הקורפוס אין שימוש בפרוטו-טקסט במשפטים המסתיימים בשלוש נקודות ואין שימוש במפרידים. כיוון שהרבה מהסיטואציות אותן הם מתארים במעשיות הן סנטימנטליות, הם צמצמו את העיצוב הסנטימנטלי בטקסט, כדי לא ליצור גודש ופתוס.

כל המעבדים הוסיפו לטקסטים סימני- פיסוק להגברת הסנטימנטליות והמתח (לעומת 276 סימני פיסוק בגרסת גרים בעיבוד העברי מצויים 1041 סימני פיסוק). הגודש הזה מגביר את הפתוס, כי מצוי בעיבודים עיצוב סנטימנטלי לסיטואציה סנטימנטלית. יש לציין, שדווקא בקטגוריה של משפטי שאלה המעיטו יחסית המעבדים בתוספות, כיוון שבפרוטו-טקסט עצמו מופיעים משפטי שאלה (מפני שקיומם של דיאלוגים הוא אחד מהחוקים האפיים של המעשייה,[15] וחלק מהם מובא בצורת שאלות ותשובות). הגודש מתבטא בעיקר בריבוי משפטי קריאה, משפטים המסתיימים בשלוש נקודות והוספת מאות מפרידים . מגמה זו של עיצוב סנטימנטלי ויצירת פתוס תלווה את התרגומים לעברית לילדים של מעשיות גרים גם בדורות הבאים.

בד בבד עם יצירת הפתוס באמצעות תוספת סימני הפיסוק הללו, הם גם שימשו אמצעי להקל על הקריאה. כי הסימנים הללו מתפקדים כהוראות כיצד ובאיזה טון יש לקרוא את הטקסט. כמו כן, מארגנים המפרידים, בין השאר, את מבנה הדיאלוג ומבהירים לנמען-ילד את ההבחנה בין דברי כל אחת מהדמויות ובין דברי דמות המספר, בעיקר כאשר הוא שובר את השיח. לדוגמה, במעשייה "חתן המלך" (29KHM) כאשר הענק (השטן בפרוטו-טקסט) מדבר עם אמו נכתב בעיבוד של לוין:

"– ומה הוא חלומך, אמי? –  שאל הענק.

– בחלומי –  אמרה האם  –  והנה מעין לפני…"[16]

בפרוטו-טקסט מופיע הדיאלוג הזה ברצף הפיסקה, אין שימוש בנקודתיים לציון דברי הדובר, אלא רק מרכאות. כן דמות המספר אינה מציינת שהדוברת היא האם, אלא משאירה לנמען למלא את הפער, מתוך מגמה לחנך אותו להתמודדות עם קריאה המצריכה מילוי פערים. המגמה של לוין וספיבק בנושא זה היא שונה, והם רצו לעזור לנמען ולא להקשות עליו. לגבי ברמן, שקהל-היעד שלו אינו רק נמען-ילד, בנושא מבנה הדיאלוג הוא בחר בדרך המקלה על הקריאה. אזכור שם הדובר מופיע בעיבודיו בדרך-כלל לפני השיח, לא באמצעו ולא בסופו ומוסבר מראש אם מדובר בשאלה או בתשובה. כמו כן, מצוין שם הדובר תמיד ואחר מופיעות 'נקודתיים' ודברי הדוברים מושמים תמיד בתוך מרכאות. לדוגמה:

"ויקרא השד: "הוי, מה תחפצי לעשות" ?

ותענהו הזקנה: "חלום נורא חלמתי,…בשיערותיך".

וישאלה השד לאמר: " מה החלום אשר חלמת" ?

               ותענהו הזקנה לאמר: " בחלומי, והנה באר…"[17]

כיוון שמבחינה לשונית מתאימות המעשיות בפרוטו-טקסט לנמען-ילד החל מגיל תשע-עשר, מצויה בהן התמודדות עם מבנה דיאלוג, שבדרך-כלל נאמר בו מי הם הדוברים (תוך שימוש בכינויי גוף רבים), אך לעתים נשמט האזכור, הוא מצריך מילוי פערים ובאמצעותו מתאמן הילד בקריאה מורכבת יותר. אך, מפני שהעברית לא הייתה שפת-האם של הנמען-ילד, ניכרות גם בנושא מבנה דו-השיח שתי מגמות; האחת, שבה בחרו רוב המעבדים, מנסה להקל ולהגיש לנמען דיאלוג בו מתערבת דמות המספר בכל אמירה, מסבירה ומוסיפה פרטים. תפיסה זו של מבנה הדיאלוג, המעבדת עבור הנמען את החומר, המשיכה להתקיים בספרות הילדים העברית שנים לאחר מכן, גם כאשר העברית כבר הייתה שפת-האם של הנמענים. העמדה השנייה, שבה בחרו ביאליק וקרופניק דוגלת בצורך במילוי פערים ואימון הילד בקריאה מורכבת המתאימה לגילו הכרונולוגי.

5. סגנון ורבדים לשוניים

הן ברמן והן פרישמן בחרו לעבד את המעשיות בסגנון תנ"כי; באמצעות שימוש בתחביר מקראי ואוצר מילים המתייחס ברובו לרובד ספרות המקרא. לדוגמה: "ויהי איש עשיר אחד ותחלה אשתו ותחש כי בא הקץ לחייה, ותקרא לבתה…ותאמר אליה"[18], או: "ויתאו האיש תאווה גדולה כי תיולד לו בת, ויהי כי ברך אלוהים את אישתו בפעם השמינית, וישמע אלוהים את שאלתו ותלד לו בת"[19]. (שימוש בפעלי ההיפוך ליצירת זמן העבר, שימוש במילים דרמתיות כמו 'ויהי', קשירת הפועל לשם: 'ויתאו תאווה'). כיוון שפרישמן העריך שהמעשיות הגרמניות מבטאות את הרוח הלירית ואת השירה הערֵבה, הוא גרס שמתאים לתרגמן בסגנון תנ"כי. הבחירה הזו שירתה אצלו את מגמת הסינתזה הבין-תרבותית, והראייה שכשאר הוא תירגם טקסט מדעי ("ידיעות הטבע"[20]) הוא תרגמו בשפה טבעית לתקופתו, ולא בסגנון תנ"כי והכניס בו לעזים רבים. ברם, בצד השימוש ברובד הלשוני של ספרות המקרא, הכניסו לעיבודים, בהתאם לנורמה בתקופת ההשכלה, מחוסר ברירה, הן ברמן והן פרישמן מילים או ביטויים מרובד ספרות התלמודים והמדרשים ומהרובד הלשוני של הספרות החדשה. מלכתחילה, יוצרת ההכרעה אפריורי לתרגם את מעשיות גרים בסגנון מקראי בעיה של חוסר נאמנות למקור, כיוון שאחד מהקווים היסודיים המציינים את הסגנון המקראי הינו קישורם של המשפטים הקצרים באמצעות וו החיבור. המאמר המקראי אינו אלא שרשרת של משפטים קצרים הקשורים זה בזה בוו החיבור[21]. מנגד, מצטיין המשפט הגרמני באריכותו ובמורכבותו. למרות זאת, העדיפו הן ברמן והן פרישמן, גם אם הם רצו, כביכול, להיות נאמנים לפרוטו-טקסט לעבד את המעשיות בסגנון מקראי, כי הסינתזה בין החומר הגרמני ובין המקורות היהודיים עמדה בראש מעיניהם. כמו כן, יוצרת כתיבה בסגנון מקראי אווירה של קדושה, והמסרים המועברים באופן עקיף נעטפים אף הם באווירה זו. הקשר של מחוללי התנועה הציונית לתנ"ך היה קשר בלתי אמצעי, כי, בין השאר, הם שאבו ממנו את ההצדקה המוסרית לשיבת ציון. יחד עם זאת, הם היו צריכים להעביר רעיונות חילוניים שיניעו המונים לעזוב את ארצותיהם וללכת לארץ. הבחירה בסגנון תנ"כי מעניקה לרעיונותיהם ולמסרים שהם ניסו להעביר מקבילה של צו אלוהי.

מנגד, העדיפו המעבדים (ספיבק, לוין ובן-אליעזר), שהשתייכו למגמה השנייה, שנבעה מקשיי המחנכים להתמודד עם הוראת השפה העברית המורכבת, טקסטים הכתובים בשפה פשוטה וקלה, שאינה תובעת מאמצים לא מן הנמען-ילד ולא מן המחנך. לדוגמה במעשייה "אווזת הזהב" (64KHM) כאשר שומע הגיבור שמי שיצליח להצחיק את בת-המלך יישא אותה לאישה, הוא מחליט לנסות את מזלו. המשפט בתרגום חופשי: הטמבליוק, כאשר הוא שמע זאת, הלך עם האווזה שלו והפמליה שלה לפני בת-המלך, וכאשר היא ראתה את שבעת האנשים רצים זה אחר זה כל הזמן, היא התחילה לצחוק בקול רם מדי, ולא רצתה שוב להפסיק כלל). ספיבק תירגם את המשפט כדלקמן: "הדבר הזה נודע לרחמיאל. מה עשה? עבר על פני היכל המלך והתחיל רוקד, רקד האווז אשר בידו, רקדה הילדה וכל בית האיכר, רקד הפרש וסוסו רקד הרועה ועדרו. כאשר ראתה בת המלך את המחזה הזה, נתנה קולה בצחוק גדול והתחילה גם היא לרקוד; צחקו ורקדו עמה גם נערותיה, עד אשר לא היה בהן עוד כוח לרקוד ולצחוק"[22]. ספיבק הוסיף משפט שאלה לקטע, והשתמש באלמנט של חזרה; השורש 'רקד' חוזר שמונה פעמים, וממחיש את הסיטואציה בפירוט יתר. דוגמה נוספת מצויה במעשייה "רפשיה" (21KHM). בפרוטו-טקסט נפתחת מעשיית סינדרלה כדלקמן (בתרגום חופשי):  (לאיש עשיר אחד, אשתו  חלתה לו, וכאשר היא הרגישה, שהסוף שלה מתקרב, היא קראה לבת'לה היחידה שלה אליה ליד המיטה ודברה: ילדה יקרה, הישארי אדוקה וטובה, ואז האל הטוב תמיד יעמוד לצדך, ואני מהשמים אביט עליך ממרום ואהיה אתך). לוין עיבד את המשפט באופן הבא: "היה היה איש עשיר בארץ. חלתה אשתו של העשיר מחלה קשה. כאשר ראתה האישה כי קרוב קצה, קראה לבתה היחידה ואמרה לה: בתי, יחידתי, הנה קרוב קיצי, עוד מעט ואמות, ואת תישארי יתומה ועזובה; היי נא, בתי, תמיד טובה וישרה וקווי תמיד לה'"[23]. בנוסף לפירוק המשפט המחזורי הגרמני לארבעה משפטים, הוא שיבץ בדברי האם תקבולות: "הנה קרוב קצי, עוד מעט ואמות ואת תישארי יתומה ועזובה" שאינן מצויות בפרוטו-טקסט. מטרת התקבולות להסביר את הביטוי: 'קרוב קיצה' ולהעשיר את אוצר המילים של הנמען, מבלי לפגוע בפשטות הטקסט.

לעומת שתי המגמות הללו עיבד ביאליק, ובהשפעתו גם קרופניק, אף את המעשיות לילדים בלשון נוסח משלו; הוא השתמש  א.  ברובדי לשון שונים – לדוגמה במעשייה "בת-המים" (79KHM) כבר בפתיחה הוא השתמש בצורה מרובד לשון המשנה: 'היו משחקים' במקום 'שיחקו', וכן  הוא השתמש בתארי-שם מרובד לשון התלמוד והמדרשים: 'מזוהמת ' ו 'מסובכת' לתיאור הפשתה ו 'קהה' לתיאור הגרזן. כמו כן הוא השתמש במילה 'קרדום' ולא ב 'גרזן' שהיא מילה פשוטה יותר, כדי להעלות את הרמה הסגנונית.  ב. באלמנט של הכפלת יחידות לשון לדוגמה: "סוף סוף בקעה ביער ועברה", או "גדל המסרק והיה להר גבוה ותלול מאד מאד" או "והיה ההר חלק חלקלק" ו – "נמלטו הילדים הרחק הרחק משם"[24]   ג. בהיפרבוליות – לדוגמה: במקום להשתמש בנטייה אחת של הפועל 'החליקו' השתמש ביאליק בשתי נטיות: 'נכשלו ונפלו'. בתיאור המזון העלוב שניתן לגיבורים הוסיף ביאליק על 'כופתאות קשות כאבן' את התואר 'יבש': "ולא נתנה להם לאכול כי אם פתותי לחם יבש קשה כאבן". כאשר נימפת המים אינה מצליחה להשיג את הילדים נאמר עליה בפרוטו-טקסט: ונימפת-המים הייתה צריכה שוב להסתלק לבאר שלה. ביאליק הוסיף על הפועל האחד (trollen =להסתלק בלשון עגה) שני פעלים, שני תארי פועל ושני תארי-שם: "ובת המים שבה לדרכה בפחי נפש והתנהלה לאיטה, עייפה ויגעה אל בארה". כאשר הילדים משליכים את החפצים שאמורים להצילם מפני נימפת-המים נכתב בפרוטו-טקסט באפיזודה הראשונה: והנערה זרקה מברשת מאחוריה, וביאליק הוסיף על הסיטואציה: "חטפה הילדה משערת והשליכה אחריה". יחד עם זאת הוא שינה את תיאור המטמורפוזות, הפך אותם לראליסטיות יותר, אך עמעם את התמונה הגרוטסקית; את הר המברשות בעל רבבות הקוצים הוא שינה ליער גדול וכבד, ואת הר המסרקים בעל רבבות השיניים הוא הפך להר גבוה ותלול בעל שני סלעים.  ד. ניסיון ליצור נאולוגיזם ולבסס אותו – במעשייה זרקה הילדה מברשת לעבר נימפת-המים. ביאליק הציע לבטל את השימוש במילה 'מברשת'[25] כייוון שאין לה שורש עברי ולהשתמש במקומה במילה 'משערת', ולכן הוא הכניסה למעשייה: "חטפה הילדה משערת והשליכה אחריה. הייתה המשערת ליער גדול". ברם, החידוש הלשוני של ביאליק במקרה זה לא התקבל.

קרופניק ניסה לתרגם את המעשיות באקוויוולנטיות הרבה ביותר בתקופתו ולהיצמד לטקסט הגרמני. בד בבד הוא גם הושפע מביאליק, שהיה מורו לעברית באודיסה,[26] לכן גם הוא השתמש בתערובת של רובדי לשון מן המקרא ומספרות התלמודים והמדרשים. את רוב המעשיות הוא פתח בנוסח: 'מעשה ב..' כתחליף לפתיחה הנוסחאית הגרמנית:'Es war einmal' (היה היה). כמו כן, הוא קרא לקובץ: "סיפורי מעשיות של האחים גרים", והשתמש  בתיבה 'מעשה ב…'  הלקוח מרובד לשון המדרשים.

כל המעבדים שהשתייכו למגמה, שראתה את קהל היעד הן כנמען-ילד והן כנמען-מבוגר, הכריעו אפריורי להפגיש את הנמענים עם לשון הכתב העל-תקנית, המשרתת את המגמות של דיוק בביטוי ושל הפגשת הנמענים עם התרבות היהודית. המעבדים שקבעו את הנורמה דגלו בגישה המעלה את הנמען לסגנון גבוה, ולא מנסה לרדת לרמתו, וחשבו שהוא יוכל להתמודד עם הטקסטים. כמאמר ביאליק: "עלינו להתאמץ לכתוב בסגנון שהם מבינים, אך לא בסגנון שהם יודעים; שאם כן לא יתקדמו לעולם בידיעת השפה וברכישת מלותיה…ואסור להחליף את המילה הקשה בקלה על חשבון הדיוק הדורש מאתנו להשתמש דווקא בראשונה…העיקר הוא דיוק הרעיון…אין מילים קלות וחמורות, כי אם מושגים קלים וחמורים…לא אי הידיעה כי אם אי ההבנה עושה את המילה לקשה"[27]. לדוגמה: א. פרישמן – במעשייה "מלך צפרדע" (1KHM) כאשר מתברר שהגיבור הוא נסיך נאמר: "ויספר לה בן-המלך את אשר קבבה אותו מכשפה רעה…(ובהמשך נאמר על המשרת הנאמן:) כי ירא פן יבקע ליבו בו מרוב יגון ומכאוב"[28], ובפרוטו-טקסט נכתב: אז הוא סיפר לה שהוא כושף על-ידי מכשפה רעה…כדי שהוא (ליבו) לא יתפוצץ מרוב כאב ועצב.  ב. קרופניק – במעשייה "לכלוכית" (21KHM) כאשר היא בורחת מפני הנסיך, עולה לכלוכית על עץ האגוז והנסיך מצווה על האב לכרות את העץ: "האב הביא כשיל וכילפות וגדע את העץ, אבל איש לא היה עליו"[29]. בפרוטו-טקסט נכתב: האב ביקש שיביאו לו גרזן וכרת את העץ. המלים 'כשיל וכילפות' שייכות לרובד לשון המקרא, ובתהילים[30] הן משמשות לתיאור השחתת המקדש על-ידי האויב. קרופניק קיבל את שיטתו של ביאליק, וכיוון שהילד יכול להקיש מהמסופר שמדובר בגרזן, הוא העדיף לשבץ בטקסט מילים מרובד לשוני גבוה יותר הנקשרות לאלוזיה מהמקרא. יש לציין שביאליק שיבץ את המילה 'כילפות' בשירו: "הדוב"[31], כחלק מאותה תפיסת-לשון ומאותה מגמה סגנונית.

מהדוגמאות הללו ניתן ללמוד שגם כאשר בפרוטו-טקסט היה שימוש בסגנון קל ובשפה פשוטה, לא היססו המעבדים דלעיל להעלות את הרמה הלשונית, ולהפגיש את הנמען עם טקסט המצריך התמודדות לא פשוטה.

6. כיצד טיפלו המעבדים במעשיות הכתובות בלשון דיאלקט, בלשון עגה בשיבושי לשון ובקללות?

אחד האמצעים שבו השתמשו האחים גרים כדי לשמר את הנאיביות ואת השפה הפשוטה של המסורת העממית, הוא להביא את המעשייה כולה בלשון דיאלקט, או לשבץ לשון עגה, שיבושי לשון וקללות בעיקר כאשר הם מובאים בדיבור ישיר. אמצעי זה מעשיר את סגנון המעשייה, מעניק לה חיות ואופי אותנטי, יוצר כמה רמות של משלבים לשוניים ובהרבה מקרים משרת את האלמנט ההומוריסטי. מנגד, התמודדו המעבדים בתקופת דור "התחייה" עם הבעיה שהעברית לא הייתה שפת האם של קהל היעד, והיה צורך ללמד את השפה המורכבת מן ההתחלה, ולהגיע לשליטה מלאה בה. ברמה הראשונית היה עליהם ללמד את השפה התקנית. רק לאחר שהנמען שולט היטב בשפה התקנית, אפשר לחשוף אותו למשלבים לשוניים הכוללים שיבושי לשון, לשון עגה וכד', שמא חלילה הוא ילמד ויתייחס אל השיבוש הלשוני כאל שפה תקנית. לכן מלכתחילה, הייתה למעבדי הקורפוס בעיה עם מעשייה הכתובה בלשון דיאלקט, או ששובצו בה שיבושי לשון ולשון עגה. במקביל, סותר העיצוב הזה של החומר הגרמני באסופת גרים את הכרעה אפריורי של חלק מהמעבדים להפגיש את הנמען עם לשון הכתב העל-תקנית.

6.1             ההתייחסות ללשון הדיאלקט

באסופת גרים 10% מהמעשיות (עשרים מתוך מאתיים)  רשומות בלשון דיאלקט. מלכתחילה נמנעו המעבדים לתרגם את המעשיות הללו, ומתוכן נכנסו רק שלוש מעשיות לקורפוס (5% – שלוש מתוך חמישים ושלוש). דוד פרישמן תרגם שתי מעשיות ("הדייג ואשתו" ו"עץ הלבונה") שכובות בגרסת גרים בשפת דיאלקט, אך הוא לא השאיר כל זכר לשפת דיאלקט או לשיבוש לשוני שהוא ולא שינה בהן מסגנונו בשאר המעשיות דבר. לדוגמה במעשייה:"Von dem Machandelboom" (47KHM) נכתב בפרוטו-טקסט:  אז קבר'תה האיש מת'ת ל'ץ המכנדל וו 'תחיל לבכות כ'כך ה'בה . 'חרי איזה זמן זה נרגע קצת, ו'פילושו עוד בכה הו תושש ו'חרי איזה זמן הו לקח לו שוב גיברת[32]). פרישמן תירגם את המשפט כדלקמן: "והאיש קבר אותה תחת עץ הלבונה, ויישא את קולו ויבך. אז יעברו ימים, וירף בכיו מעט, והיה בבכותו רגע וחדל, ואחרי כן עברו ימים עוד חדשים וילך וייקח לו אישה חדשה"[33]. כן, כאשר במעשייה "על הדייג ואשתו" (19KHM) נפגש הדייג עם דג הסנדל שבע פעמים, ומתוכם בשש פעמים הוא פונה אליו על פי בקשת אשתו. דבריו מובאים בצורת פזמון החוזר מילה במילה ונשמעים כג'יבריש: מנטייה, מנטייה, טימפה טה / פוטייה, פוטייה אשר בים / אישתתי אילזביל / לא רוצה כך, כמו שאני דווקא רוצה). פרישמן תירגם את הפזמון כדלקמן: "סיני סיני וסמנגלוף / דג בן דג עלה וחלוף / אשתי מטרד בת אף ברי / היא החפצה, לא אני"[34]. במקום הג'יבריש בפרוטו-טקסט שילב פרישמן את שמות שלושת המלאכים הממונים על הריפוי: סני, סנסני וסמנגלוף שבתרבות היהודית נחשבו לבעלי יכולת לבטל את כוחה של לילית להרע, ושמם היה כתוב על הקמיעות שנתנו ליולדת, כסגולה לשמירה על היולדת ועל ולדה מן הכישוף ועין הרע[35]. הן באגדה על שלושת המלאכים הללו והן במעשייה מזלזלת האישה ומשפילה את בעלה ופרישמן קישר באמצעות האלוזיה הזו את גיבורת המעשייה ללילית הדמונית, ואת היכולת להתגבר עליה בעזרת מגן-דוד, שהפך להיות הסמל של היהודי. אך בעוד שבפרוטו-טקסט מעוצבת אשת הדייג כאישה ממעמד חברתי נמוך המשתייכת לאספסוף, הרי שפרישמן העניק לה מעמד של בת-מלאך והיא קרויה מטרד בת אף ברי. "אף ברי" הוא שם המלאך הממונה על הגשמים ועל גידול הפרות במסורת היהודית[36], ואז קשה להבין איך בת אלים התגלגלה למצב כה נחות.

בהמשך לאותה נורמה המיר גם ביאליק תיבות המאפיינות לשון דיבור בשפה מליצית גבוהה היוצרת חוסר מהימנות כאשר מדובר בלשון שיח. לדוגמה במעשייה "כלת הארנבוני" שלחה האם את הבת לגרש את הארנב, שזלל את כל הכרוב. הבת אומרת לו: שו!  שו!  ארנבוני, אתה תזלול בסוף את כל הכרוב). מאמר זה חוזר בפרוטו-טקסט שלוש פעמים מילה במילה. ביאליק המיר את הקריאה של הנערה: 'שו! שו!' בלשון מליצית: 'גש הלאה': "גש הלאה, גש הלאה , בן-ארנבת! אל תלחך את כל הכרוב". השימוש בלשון זו אינו מתאים ללשון שיח, אך הוא משרת את שילוב האלוזיה הלקוחה מדברי אנשי סדום ללוט, המציע להם את בנותיו במקום את אורחיו[37]: "וַיֹּאמְרוּ: גֶּש הָלְאָה, וַיֹּאמְרוּ: הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְפֹּט שָפוֹט". על-ידי כך נרמז במישור הסמוי שהסיטואציה בין הילדה ובן-הארנב מקורה בחטא והיא דומה להתנהגות אנשי סדום ועמורה. לעומת זאת, בפעם השנייה אין חזרה על דברי הנערה לארנב, אלא נאמר: "אי! אי! בן-ארנבת! אל תחבל את כל כרובנו!" אמנם 'אי' היא מלת קריאה בחיקוי לקריאה הטבעית, אך היא גם לקוחה מדברי קהלת: "אִי לָךְ אֶרֶץ שֶמַּלְכֵּךְ נָעַר וְשָֹרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ"[38]. כלומר, שכל מחשבות המנהיגים נתונות לתאוות האכילה, ואינם דואגים כלל לצורכי המדינה. מכאן ניתן ללמד שלמרות שביאליק יכול היה לתרגם את מילת הקריאה של הנערה ל 'ש' או ל 'שו', הוא בחר לשבץ מלת קריאה מהמקורות היהודיים והמבטאת את התאוותנות החומרית של הגיבור (וברמיזה גם של מנהיגות הציבור) הבאה על חשבון הדאגה האמיתית לטובת המשפחה או המדינה. טכניקה זו מוכיחה את טענתי שביאליק לא התחייב לתרגום נאמן למקור, והיה מוכן לפגוע גם בחוק החזרה, כי החיבור למקורות היהודיים היה חשוב לו יותר ובאמצעותו  יכול היה לרמוז לדעתו על מנהיגות הציבור היהודי בתקופתו ולשלח בה את חִציו באופן סמוי.

• ההתייחסות לקללות

במעשייה: "הנזל וגרטל" (15KHM) כאשר רוצה המכשפה לבשל את הנזל, היא מזרזת את גרטל שתשאב מים להרתחה ופונה אליה במילים:  היידה, גרטל…תהיי זריזה ותישאי מים, וכאשר גרטל מסבירה לה בערמה שהיא אינה יודעת להיכנס לתנור היא מקללת אותה: "Dumme Gans" (אווזה מטומטמת). המעבדים לעברית תירגמו זאת כדלקמן:  א.  פרישמן: "קומי, יקטנה, מהרי ושאבי מים"…"רק נערה פתיה את!"[39]   ב. קרופניק: "אוי, גרטל, מהרי ושאבי מים מן הבאר"…"פתיה שכמותך"[40].  ג.  לוין: "לכי, ילדה, והביאי מים מן הבאר"…"מדוע זה אינך יודעת?"  ד. בן-אליעזר – השיחה מושמטת. מכל המעבדים רק קרופניק השאיר את מילת הקריאה, אך שינה אותה מ 'היידה' ל 'אוי'. לגבי השימוש בקללה; לוין ובן-אליעזר השמיטו את קללת המכשפה לחלוטין, ופרישמן וקרופניק המירו אותה לשפה מליצית והשתמשו בתיבה: 'פתיה'. תיבה זו שייכת לרובד הלשוני של הספרות החדשה, וביאליק השתמש בה בפזמונו: "יש לי גן" במשמעות כפולה. בפזמון זה שואלת הנערה את אהובה אם לבבו סר מעמה והוא עונה לה: "ובעוד שנה, כעת חיה,/ אל החופה נלך, פתיה!"[41]. במשמעות האחת הוא מתכוון למעין כינוי חיבה בין גבר לאהובתו, ובמשמעות השנייה הוא מרמז לה שהיא אכן תמימה ומאמינה לו שיישאנה לאישה, אך ספק אם הבטחה זו תמומש. השימוש במעשייה בתיבה זו אינו דו-משמעי אך הן פרישמן והן קרופניק השתמשו בחידושים ובתיבות מחודשות של הסופרים בדורם, שהשתייכו למרחב התרבות שלהם, כדי לעזור בהנחלתם ובהפצתם. גם במעשייה "הדייג ואשתו" המיר פרישמן את דברי האישה המנבלת את פיה בלשון מליצית. בפרוטו-טקסט נכתב: אוך, 'מרה הישה, זה בכלט מבאס, אוף קשה לגור פה בסירפיפי , שזה מסריח וזה כוכך מגיל[42]. פרישמן תרגם זאת: "ראה, הנה לא טוב הדבר כי יושבים אנחנו פה בתוך הסירה הקטנה, אשר תעלה צחנתה, ואשר תהיה לגועל לנפשנו". הלשון המליצית אינה הולמת ואינה מתאימה הן לדמות והן לסיטואציה. לעומתו בחר לוין באופן עקבי לא להמיר את הקללות לשפה גבוהה, אלא לצמצם אותן עד כמה שניתן, גם כאשר הן באות מפי האנטגוניסט. לדוגמה במעשייה "בנות היער" (161KHM  – לובן-שלגיונת ואודמוורד) בפרוטו-טקסט מקלל הגמד את הבנות שבאו לעזרתו מספר פעמים: אווזה מטומטמת וסקרנית, ענה הגמד… עכשיו הוא תקוע בפנים, ואני לא יכול להסתלק. אז צוחקות הפרצופות החנוניות החלקות המטופשות! פוי, כמה שאתן דוחות!… ראשי-כבש מטורפות, נחר הגמד…שהקוקייה תחזיר לכם מה שמגיע לכן. אחר פוגש הגמד את הגיבורות עוד שלוש פעמים ודו-השיח ביניהם מטובל בקללות המלוות בצרחות וצווחות כגון: קרפדות שכמותכן…שתצטרכו לרוץ ותאבדו את הסוליות…צ'חצ'חיות מגושמות ולא-יוצלחיות, זה מה שאתן. מכל תערובת הקללות הללו השאיר לוין את מלת התואר 'פתיה' החוזרת בעיבוד שלו 12 פעמים. את הפועל 'נחר' 'צווח' ו'צרח', המבטא את אופן הפניה של הגמד לגיבורות, המיר לוין בפועל 'קרא' או ב'קרא בכעס'. לדוגמה: "- וכי אינכן רואות ילדות פתיות? – קרא הגמד בכעס…אכן פתיות אתן, פתיות". כיוון שהשימוש בתואר 'פתיה' נעשה כבר על-ידי פרישמן וקרופניק הכניס אותו גם לוין לעיבוד. בפרוטו-טקסט משמשות הקללות לאפיון דמות האנטגוניסט, וכן יש להן פונקציה הומוריסטית, אך המעבדים לעברית יצאו מתוך עמדה שאין להציג בפני הנמען-ילד לשון קללות בכל מקרה, בין השאר, משיקולים דידקטיים.

7. סיכום

מהניתוח דלעיל הוכח שמצויות שתי גישות מנוגדות בנושא השפה והסגנון של ספרות הילדים העברית ב"דור התחייה"; האחת דגלה בהפגשת קהל היעד עם לשון הכתב העל-תקנית והשנייה העדיפה טקסט הכתוב בשפה פשוטה וקלה.

המעבדים שהשתייכו למגמה הראשונה (ברמן, פרישמן, קרופניק וביאליק) השאירו במקרים רבים את המשפטים המחזוריים, הוסיפו להם, לעיתים,  צורות לשוניות שהפכו אותם למורכבים יותר וקשים להבנה והוסיפו לעתים משפטים חסרים, שלא רק שלא מקילים על הקריאה, אלא מקשים עליה. הם המירו, לעתים, את קשרי האיחוי  בשעבוד, ושינו במספר מקרים את סדר האיברים במשפט באופן המקשה על ההבנה. מנגד, פירקו המעבדים שהשתייכו למגמה השנייה (ספיבק, לוין, בן-אליעזר) את המשפט המחזורי לשלושה עד חמישה משפטים קצרים, הנמיכו את רמת הטקסט, המירו את השעבודים בקשרי איחוי, הסבירו ומילאו את הפער עבור הקורא, והוסיפו לטקסט משפטים פשוטים, כדי להקל על הקריאה. טכניקה נוספת להקלת הקריאה נעשתה באמצעות שבירת מבנה הפסקאות ופירוקן לפסקאות קצרות יותר. מנגד, שמרו פרישמן, קרופניק וביאליק, ברוב המקרים, על מבנה חד-חד-ערכי של הפסקאות.

גם בהתייחסות לזמנים הדקדוקיים החליפו המעבדים של המגמה השנייה זמנים מורכבים בזמנים פשוטים, ולעומתם לא נרתעו המעבדים של המגמה הראשונה להשתמש בזמנים מורכבים ולעתים החליפו את הזמנים הפשוטים בפרוטו-טקסט בצורות ובזמנים מורכבים יותר.

מצד אחד הכריעו המעבדים שהשתייכו למגמה הראשונה אפריורי להשתמש בתרגום בסגנון של לשון כתב על-תקנית, ובמקרים רבים הם העלו את הרמה הלשונית של הטקסטים. אולם, יש לזכור שהם תרגמו מעשיות פסבדו-עממיות, שסופרו במקור בלשון הדיבור, אך שופצו על-ידי האחים גרים, שאמנם הרימו את הסגנון, אך בד בבד עשו מאמצים להשאירן בלשון פשוטה ועממית, תוך הוספת אמצעים אמנותיים ושיבוצם בטקסטים. ההכרעה אפריורי של המעבדים הללו לעברית סותרת ואינה מתאימה למגמה של האחים גרים. אבל למעבדים הללו היה הדיתרמבוס חשוב יותר. ההשפעה של ניטשה עליהם הייתה עצומה, והסגנון שלו העדיף סגנון בלשון גבוהה מאד המזכיר סגנון נבואי ושייך לריתמוס של האורקל. ניטשה עצמו טען שהוא המציא את הדיתרמבוס[43], והגישה שלו התאימה למעבדים גם מבחינה רעיונית. כיוון שהם עשו שימוש בסגנון נבואי לתכנים חילוניים, קיבלו המסרים הסמויים שהם רצו להעביר אווירה של רוממות וקדושה וסוג של כעין צו אלוהי. לפיכך ברור שהם לא יכלו לתרגם באופן הנאמן למקור את לשון הדיאלקט, את שיבושי הלשון והקללות המצויים בחומר בגרמני.

מכל הנאמר לעיל ניתן ללמד שהמעבדים שהשתייכו למגמה הראשונה לא רק שלא ניסו להקל על הבנת הנקרא, אלא ההכרעות אפריורי שלהם בנושא השפה והסגנון אף הקשו עליה. הבחירה בדרך זו נעשתה משום שמטרות-העל היו חשובות להם יותר מאשר יכולת ההתמודדות של הנמען-ילד עם החומר.

שתי המגמות שתוארו לעיל ממשיכות להתקיים עד היום בספרות הילדים העברית, למרות שבעיית הבנת העברית כבר אינה קימת, ומבטאות את המתח המתמיד בין אנשי החינוך והדידקטיקה המעוניינים להקל על הילד, לעבד עבורו את החומר ולפשטו, ובין אנשי הספרות השואפים לחנך נמען-ילד לקריאה ספרותית המממשת את הטקסט.

 

©

2006

 

הערות:

 

[1] אחד העם (תרפ"א)[תרס"ג]. "תחיית הרוח", על פרשת דרכים. ברלין: יודישער פערלאג  עמ' קכ"ז. יש לשים לב שאחד העם משתמש בצירוף הכבול 'היה, הווה ויהיה' המיוחס לאלוהים, משווה על-ידי כך את הלשון העברית לאל ומעניק לה קדושה מיוחדת.

[2] בערמאן שלמה (1897). ""על דבר ספרות הילדים", המליץ גיליון 236  עמ' 6 – 7.

[3]  ההדגשה שלי. הטיעון של ברמן על הטעם הבלעדי הינו אפולוגטי ויש להתייחס אליו בספקנות רבה.

[4] Zipes Jack (1988). The Brother Grimm – From Enchanted Forest to the Modern World, London: Routledge.  pp. 103.

[5] פרוטו-טקסט = הטקסט המקורי בשפת המקור

[6]  א. חיים נחמן ביאליק (תשל"א). "דברי ספרות ואמנות לקטנים", כתבים גנוזים ת"א: דביר  עמ' 343.

ב. ביאליק חיים נחמן (תרצ"ח – תרצ"ט). איגרות ח"ן ביאליק, ערך: פ לחובר. ת"א: דביר.  כרך א' אגרת מ"ח עמ' קי"ג.

[7] כל התרגומים החופשיים מגרמנית הם שלי.

[8]  שם תואר המתפקד כנשוא. ראה: פרוכטמן מאיה (תש"ן). לשונה של ספרות – עיוני סגנון ותחביר בספרות העברית, ת"א: ד. רכס  עמ' 49 – 54.

[9]  ראה פרק ד' סעיף 4.6 בעבודה זו.

[10]  המדרש מתמודד עם הבעיה מדוע ארע החורבן: "חמישים ושתיים שנה עשתה ביתר אחר חורבן הבית ולמה נחרבה?…שני ארזים היו בהר המשחה (הר הזיתים) ותחת אחד מהם היו ארבע חנויות של מוכרי טהרות וכן "טור שמעון" (הר שמעון) היה אצל ירושלים, שהיו יושביו רבים ומוציאים מעדנים בכל ערב שבת ולמה חרבו? (והרי עסקו ביישובו של עולם ובהספקת צרכי מצווה) אם תאמר מן הזנות? והלא לא הייתה שם זונה, אלא ריבה אחת והוציאוה משם ותקנו את החטא. אמר רב הונא: משום שהיו משחקין בכדור בשבת" (שיש בזה משום בטול תורה, חילול שבת, שחוק וקלות ראש). מדרש רבה איכה פרשה ב' סימן ד' ד"ה בלע ה'. במדרש זה מובאות עוד שתי סבות לחורבן: א. אנשי ביתר רצו בחורבנם של אנשי ירושלים העריצים שעשקו אותם מנחלותיהם.  ב. משום שבטחו בכוח זרועם ולא בטחו בישועת ה'.

 

[11]  על ההבחנה בין טקסט "ייצוגי" וטקסט "ריגושי" ראה: פרוכטמן מאיה (תש"ן). לשונה של ספרות – עיוני סגנון ותחביר בספרות העברית, ת"א: ד. רכס  עמ'  17 – 19.

[12]  הדגשתי בקו את סה"כ הפסקאות בפרוטו-טקסט מול העיבוד העברי של המעבדים הנזכרים לעיל.

[13]  סה"כ הפסקאות בפרוטו-טקסט בהשוואה לעיבוד העברי של המעבדים הנזכרים לעיל הובלטו בהדפסה.

את הטכניקה של שבירת הפסקאות של הפרוטו-טקסט ביחס של 1:4 או של 1:6 לקחו המעבדים הללו מן  התרגומים והעיבודים לרוסית של מעשיות גרים, וכבר במהדורה של 1895 בתרגום הרוסי של פוליבוי השתמשו בה, למרות שבמהדורה הראשונה של 1893 נשמר ברוב המקרים מבנה חד-חד- ערכי.

[14]  פרוכטמן מאיה (תש"ן). לשונה של ספרות – עיוני סגנון ותחביר בספרות העברית, ת"א: ד. רכס  עמ'  19.

מפריד = קו מארך המציין הפרדה עניינית בין חלקי המשפט.

[15]  החוק השמיני: חוק דו- השיח.

[16]  לוין נתן (1922). "חתן המלך" – ביבליותיקה למען הקטנים – סיפורי קריאה מצוירים ברוסית נכתב על פי האחים גרים, וילנה: דפוס האחים רוזנטל,  עמ'  11. ההבלטות ושינוי הגופן נעשו על ידי להמחשה.

[17]  ברמן שלמה (תרפ"ג) [תרס"א]. "השד ושלוש שערות הזהב", האחים גרים – אגדות ומעשיות, ורשה: הוצאת תושיה עמ' 98.

[18] ברמן שלמה (תרפ"ג) [תרס"א]. "רמוצה", האחים גרים – אגדות ומעשיות, ורשה: הוצאת תושיה עמ' 313.

[19] פרישמאן דוד (תרע"ט). "שבעת העורבים" – שיחות האחים גרים. חלק ב' אודיסה: מוריה  עמ' 16.

[20]  בערנשטיין אהרון (1881 – 1886). ידיעות הטבע נעתקו לשפת עבר צחה וקלה ביד דוד פרישמאנן ורשה: נ.ג. זאקס

[21] ראה: סגל מ.צ. (תש"ך). "מבוא כללי למקרא", תורה, נביאים וכתובים מהדורה ספרותית. ת"א: דביר  עמ' 10.

[22] ספיבק יצחק(תרע"ח). אוז הזהב – מעשה על פי האחים גרים. אודיסה: ספרי  עמ' 11 – 12.

[23] לוין נתן (1922). "רפשיה" – ביבליותיקה למען הקטנים – סיפורי קריאה מצוירים ברוסית נכתב על פי האחים גרים, וילנה: דפוס האחים רוזנטל,  עמ' 17.

[24] ביאליק חיים נחמן (תרפ"ג). "בת-המים" עשר שיחות לילדים – על פי אנדרסן, גרים ואחרים. ברלין: הוצאת אופיר  עמ' 14.

[25] ראה: ערך 'משערת' במילון כנעני (1969). אוצר הלשון העברית ירושלים: מסדה. המקור של המילה 'מברשת' הוא לועזי: brush

[26] קרוא נחום (1996). "סודו של ביאליק",  עת-מול – עיתון לתולדות ארץ-ישראל ועם ישראל 4/96  עמ' 21 – 23. קרופניק העריץ את ביאליק, סידר לו ויזה להגיע לברלין ב – 1921, היה שכנו וכשביאליק עבר להומברג הוא מינה את קרופניק כשלוחו בברלין בניהול ענייני "דביר" ו"מוריה" וכן טפל בחומר להוצאת "אופיר".

[27]  ביאליק חיים נחמן (תרצ"ח – תרצ"ט). איגרות ח"ן ביאליק, ערך: פ לחובר. ת"א: דביר.  כרך א' אגרת מ"ח עמ' קי"ב.

[28]  פרישמאן דוד (תרע"ז). "מלך צפרדע" – שיחות האחים גרים. חלק א' אודיסה: מוריה  עמ' 6.

[29]  קרופניק אהרון חיים (תרפ"א). "לכלוכית", סיפורי מעשיות של האחים גרים, ברלין: מנורה  עמ' 21.

[30]  תהילים  ע"ד  6.

[31]  השיר פורסם לראשונה בשנת תרפ"ד (1924) ב– גינה כרך ג' חוברת ו', שלוש שנים לאחר פרסום המעשיות של קרופניק.

[32] ובתרגום חופשי: אז קבר אותה האיש מתחת לעץ המכנדל, והוא התחיל לבכות כל כך הרבה ; ואחרי זמן מה זה נרגע קצת, ולמרות שהוא עדין בכה, הוא התאושש, ואחרי זמן מה, הוא לקח לו שוב אישה.

[33] פרישמאן דוד (תרע"ט). "עץ הלבונה" – שיחות האחים גרים. חלק ב' אודיסה: מוריה  עמ' 134.

[34] פרישמאן דוד (תרע"ז). "הדייג ואשתו" – שיחות האחים גרים. חלק א' אודיסה: מוריה  עמ' 33.

[35] האגדה על סני סנסני וסמנגלוף: לאחר שברא הקב"ה אדם הראשון, ברא לו אישה מן האדמה וקראה לילית. מיד התחילו מתגרים זה בזה, ולא היו שומעים זה לזה בגלל שהיו שווים. ברחה ממנו לילית, והקב"ה שיגר את שלושת המלאכים הללו כדי להחזירה, ולא רצתה לחזור. וספרה להם שיש לה יכולת לשלוט על הילודים ולהרגם. לבסוף נשבעה להם שכל זמן ששמותיהם יופיעו בקמיעות לא תשלוט באותם תינוקות. שלושת המלאכים הללו קשורים ב"מגן-דוד". בספר "רזיאל" מופיעים שמות שלושתם על מגן-דוד, וזו הפעם הראשונה שהצורה הזו נקראה כך. בנוסף לכך חיבר יצחק ערטער סטירה על שלושתם, כאילו המלאכים מתאוננים לפניו על מלאכתם המרובה, ועל חוסר יכולתם לטפל בו-זמנית בכל היולדות. ראה: אייזענשטיין דוד עורך(1951). אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו-יורק: פרדס כרך שביעי ערך 'סני, סנסני וסמנגלוף'  עמ' 230.

[36] ראה מילון בן-יהודה ערך 'אף ברי'.

[37] בראשית  י"ט  9. אנשי סדום צרו על הבית ובקשו שלוט יוציא את אורחיו, והם ידעו אותם, והם מנסים לשבור את הדלת כדי לבצע את זממם, אך לא מצליחים כי המלאכים הכו אותם בסנוורים.

[38] קהלת  י'  16.

[39] פרישמאן דוד (תרע"ז). "יקטן ויקטנה" – שיחות האחים גרים. חלק א' אודיסה: מוריה  עמ'  112.

[40] קרופניק אהרון חיים (תרפ"א). "הנזל וגרטל", סיפורי מעשיות של האחים גרים, ברלין: מנורה  עמ'  31.

[41] ביאליק חיים נחמן (1990). "יש לי גן", שירים תרנ"ט – תרצ"ד מהדורה מדעית. ת"א: אוני' ת"א מכון כץ לחקר הספרות העברית.  עמ' 261. השיר פורסם לראשונה ב "השילוח" י"ח חוברת ב' בשנת תרס"ח, וכונס לראשונה בחוברת "משירי עם" בהוצאת מוריה אודסה תרע"ז.

[42]  בתרגום חופשי: אוך, אמרה האישה. זה בהחלט מבאס. אוף, קשה לגור פה בסיר לילה , שזה מסריח וכל-כך מגעיל.

[43] Frye Northrop (1957). Anatomy of  Criticism, New York: Princton. Uni. Press pp. 302.